ולדיסלבה נולדה למשפחת פרוסייביץ' בעיר קיילצה (אז תחת השלטון הרוסי). אמה נפטרה בלידתה, ובהיותה בת שלוש נפטר אף אביה הרופא ממגפת הטיפוס, והיא גדלה בבית סבה ואשתו. עם סיום לימודיה התיכוניים בפלוצק המשיכה ולדיסלבה לקורסים להוראה בפטרסבורג, וב-1914 נישאה לפרידריך חומס, קצין בצבא הצאר. במהלך מלחמת העולם הראשונה שהתה ולדיסלבה ברוסיה, ובנה וייסלב בא לעולם. לאחר המלחמה, ב-1919, שבה משפחת חומס לפולין, ופרידריך שירת כרב סרן בצבא פולין החופשית. במסגרת שירותו נדדה המשפחה ברחבי המדינה עד הגיעה לעיר דרוֹהוֹביץ'.
ולדיסלבה הייתה לאישה הראשונה שהתמודדה בבחירות למועצת העיר, והיא כיהנה כיושבת ראש האיגוד לעבודת נשים בדרוהוביץ'. ב-1927 נבחרה כחברת מועצת עיריית דרוהוביץ', ועמדה בראש הוועדה לעזרה סוציאלית. בתפקיד זה פעלה למען האוכלוסייה היהודית הענייה, ונקשרה ליהודים ולמנהגיהם. קשרי הידידות שרקמה עם הדוקטור ליאון טננבאום, סגן ראש עיריית דרוהוביץ', פתחו לה צוהר לעולם היהודי ולציונות. ב-1934 סייר הזוג חומס בארץ-ישראל במשך שישה שבועות. פרידריך גילה עניין בפעילות ה"הגנה", בעוד שוולדיסלבה הקדישה את זמנה למפגשים עם תושביה היהודים והערבים של הארץ, לבעיות הסוציאליות של היישוב העברי ולהיכרות עם פעילות ארגוני הנשים ויצ"ו והדסה. עם שובה לפולין החלה ולדיסלבה להרצות על היישוב העברי בארץ-ישראל ופרסמה מאמרים בנושא.
פיטוריו של בעלה מן הצבא הפולני על רקע פעילותה הפרו יהודית של ולדיסלבה הביאו את בני הזוג להעתיק את מגוריהם ב-1936 ללבוב, שם למד וייסלב בנם בטכניון. בלבוב הצטרפה ולדיסלבה למפלגה הדמוקרטית. במסגרת פעילותה היא יצאה נגד הלאומנים הפולנים (האנדקים) והאוקראינים. היא נבחרה ליושבת ראש המפלגה הדמוקרטית בלבוב, ועמדה בקשר עם חבר הפרלמנט היהודי דוקטור אמיל זומרשטיין. כאשר ב-1937 נרצח הסטודנט היהודי קרול זילברמאייר בידי סטודנטים לאומנים צעדה ולדיסלבה בהלווייתו, שעברה ברחובות לבוב, ונאמה מעל קברו. היא פנתה ל''אימהות הפולניות'' בקריאה למנוע שפיכות דמים. למרות איומי הסטודנטים האנדקים לרוצחה, המשיכה ולדיסלבה בפעילותה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרה לבוב, על פי חוזה ריבנטרופ-מולטוב, בשליטת הרוסים. בעלה ובנה של ולדיסלבה גויסו לצבא הפולני. בעלה נפל בשבי הגרמנים, ובנה הטייס מצא את דרכו לשורות חיל האוויר המלכותי הבריטי. מכיוון שרבות מנשות קציני הצבא הפולני גורשו לסיביר, נאלצה ולדיסלבה להסתתר ולהחליף מקומות מגורים. חרף מצבה, פעלה ולדיסלבה במסגרת ההנהגה האזורית של מחתרת הפולנית הארמיה קריובה ("צבא המולדת"), וארגנה קורסים ללימוד השפה הרוסית לפליטים היהודים שהגיעו ללבוב ממערב פולין. ללא ידיעת הרוסית לא יכלו הפליטים להתקבל לעבודה, וללא עבודה קיומם לא היה מובטח.
ב-29 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים ללבוב, ומייד החלו ברדיפת היהודים. ולדיסלבה גיבשה סביבה קבוצה מחתרתית שהורכבה מפעילים אידיאליסטים שנמנו עם האינטליגנציה הפולנית. היא פעלה להעביר באמצעותם מסמכים מזויפים עבור יהודים שהתגוררו בחלק הארי של העיר, וכן דאגה להעביר אל תוך גטו לבוב מזון ומסמכים מזויפים לנשים ולילדים ואף למשפחות שלמות, כדי להבריחם לחלק הארי של העיר, לערים קטנות בגליציה ולוורשה. גם כשהיו כבר במקומות המסתור, המשיכה ולדיסלבה לספק להם תמיכה כספית ורפואית.
בתחילת 1942 חיברה ולדיסלבה חומס יחד עם דוקטור אדולף אברהם רוטפלד, יושב ראש מועצת הזקנים -האלטסטנראט - בגטו לבוב, דין וחשבון על מצבם הטרגי של יהודי גטו לבוב, והעבירה אותו באמצעות המחתרת הפולנית לידי ממשלת פולין הגולה בלונדון וממנה לנשיא ארצות-הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.
למרות סכנת המוות שריחפה מעל ראשה, הרחיבה ולדיסלבה חומס את מערך הסיוע וההצלה ליהודים. באביב 1943 כבר עמדה ולדיסלבה בראש סניף לבוב של ארגון ז'גוטה (''המועצה לסיוע ליהודים''). היא קיבלה מהז'יגוטה מסמכים אריים מזויפים, הסתייעה באנשי כמורה קתולים שסיפקו לה תעודות לידה, וגייסה לפעילות מחתרתית שוערי בתים שרשמו יהודים כארים בספרי הבתים עם תאריך מזויף מלפני המלחמה, כמובן. היא העבירה ילדים שאימהות יהודיות הפקידו בידיה הנאמנות למשפחות פולניות, למנזרים ולבתי יתומים פולניים. גם לאחר מסירתם היא נהגה לבקרם ולעודד את רוחם באומרה שסופם של הנאצים קרב ובא.
על אף המעקב שניהלו אחריהם הגרמנים, המשיכו ולדיסלבה חומס ואנשיה בפעילותם המחתרתית. ולדיסלבה, שפעלה באומץ בלתי רגיל ובנחישות רבה, נהגה להשתמש בשמות שונים, להחליף כתובות, להתחפש לדמויות שונות ולשנות את דפוסי פעולתה. עם הידוק הטבעת הגרמנית סביב גטו לבוב הבריחה ולדיסלבה ילדים יהודים דרך תעלות הביוב ובעגלות אשפה. היא פעלה בלבוב עד סוף 1943, ולאחר שחשה שהגרמנים קרובים ללוכדה, נמלטה לוורשה ושם הצטרפה למחתרת הפולנית המקומית.
בתום המלחמה התאחדה ולדיסלבה עם בעלה, ששוחרר מן השבי בגרמניה. אז גם נודע לה על מותו של בנה יחידהּ, שלחם בשירות חיל האוויר הבריטי המלכותי, כאשר מטוסו הופל ב-1941 בשמי פריז. ב-1946 יצאו ולדיסלבה ובעלה מפולין לאנגליה ושם שהו עד 1948. בגלל מחלתו החשוכה של בעלה, נאלץ הזוג לעזוב לצרפת, שם עבדה ולדיסלבה למחייתה כתופרת. עם מות בעלה ב-1951 נותרה ולדיסלבה חומס ערירית ומחוסרת כול. היא שבה ללונדון, שם חלתה, ולמחייתה התקיימה מקצבה זעומה של אם שכולה ומעבודתה כתופרת. למרות מחלתה, בדידותה ומצוקתה הכלכלית, הייתה ולדיסלבה פעילה בקרב חוגי ההגירה הפולנית בלונדון ופרסמה כמה מאמרים, לרבות על יחסי יהודים-פולנים.
ולדיסלבה שמרה על קשר מכתבים עם כמה מניצוליה, והם סייעו לה בסכומי כסף קטנים ובחבילות שי, ואף פנו לארגונים יהודיים בבקשה לסייע לה. ביוזמתן של כמה מניצולותיה הגיעה ולדיסלבה חומס לישראל ב-30 במרץ 1963, ובשלושה באפריל 1963 שתלה עץ בהר הזיכרון. היא שהתה בארץ שלושה חודשים ושבה ללונדון, אולם געגועיה לישראל גברו, ובדצמבר 1964 שבה לישראל לצמיתות והשתכנה בבית אבות בחיפה.
ב-15 במרץ 1966 הכיר יד ושם בוולדיסלבה לריסה חומס כחסידת אומות העולם.
באירוע שנערך בארץ על ידי הקונגרס היהודי העולמי למצילי יהודים שחיו בישראל נאמה גם ולדילסבה חומס, ובין יתר דבריה אמרה: "אני בושה שהיינו כה מעטים בהצלת יהודים לעומת מה שצריך ואפשר היה לעשות. יחד עם זאת, אין אנו ראויים לכל הוקרה. פעלנו על פי צו המצפון ותו לא".
ולדיסלבה חומס המנהיגה, שעוד ערב המלחמה פעלה למען צדק חברתי ויצאה נגד האלימות שהופנתה כלפי היהודים, אשת המחתרת הנועזת, העשויה ללא חת, בעלת הלב הרחום והחומל, שאהבה עד מאוד את העם היהודי, הלכה לעולמה ב-1966 והיא בת 71. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הלטיני בחיפה.
תקצר היריעה מלספר את גבורתה. רבים חבים לה את חייהם.
