בנימין בליצר נולד בשנת 1938 בנאדבורנה לדב-ברל ולטמה בליצר. משפחת בליצר הייתה משפחה אמידה מאוד שבבעלותה מפעל לעיבוד עורות וכמה דירות להשכרה.
לאחר מות אמו טופל בנימין בידי אומנת בשם פרניה דדק, צעירה ענייה כבת 29 ילידת העיירה קולומיאה, שאף היא במחוז סטניסלבוב, שעברה להתגורר בבית משפחת בליצר.
ביולי 1941 נכבשה העיר נאדבורנה. בין הקורבנות הראשונים היה אב המשפחה דב-ברל בליצר. בספטמבר 1941 נשלחו היהודים לגטו בעיר ויחד עימם גם בנימין בן השלוש, אחותו סוניה וסבתם. פרניה דדק נותרה להתגורר בבית המשפחה. בעצם נוכחותה הגנה על הבית מפני ביזה, וכך גם התאפשר לה למכור את חפציהם. בכסף שהתקבל רכשה עבורם מזון, שאותו העבירה למשפחה הכלואה בגטו באמצעות אוקראיני מקומי.
בדצמבר 1941, משהורע המצב, שקלה משפחת בליצר למלט את בנימין אל מחוץ לגטו. באמצעות איש הקשר האוקראיני העבירה סבתו של בנימין בקשה לפרניה לקחת את הילד. פרניה לא העלתה על דעתה למסור את בנימין הפעוט לידיים זרות והתנדבה לטפל בו בעצמה, דבר שאילץ אותה לעזוב את נאדבורנה, שבה היו בני משפחת בליצר מוכרים היטב. אחותו של בנימין סוניה בחרה להישאר עם סבתה, ובהמשך הן נרצחו.
פרניה ועימה בנימין החלו בנתיב המילוט המייסר. במשך כשבעה חודשים נדדו ביערות נאדבורנה וסקלט, מחליפים ללא הרף מקומות מסתור מחמת הסכנה שיתגלו, תוך שהם מתחבאים בחורים ובשוחות שבשדות. בלילות הייתה פרניה מחביאה את בנימין ויוצאת לבדה לחפש להם שאריות פרי או ירק ואף לבקש אצל האיכרים מעט לחם. את השגת המזון תיארה כמשימה "כמעט בלתי אפשרית וקשה ביותר". בנימין והיא שָׁרוּ ברעב מתמשך. לאחר כשבעה חודשים ובגלל הקושי להשיג מזון החליטה פרניה להציע את עצמה לעבודה אצל האיכרים תמורת מעט לחם וכוס חלב עבור "הילד שלה". או אז הייתה מחביאה את בנימין בסמוך אליה בשדה חיטה, בדיר חזירים או מאחורי תנור חימום גדול, כשהוא נאלץ לשכב דוּמָם על מנת שלא יתגלה. יש שקנתה שק תפוחי עץ מאחד האיכרים והייתה מוכרת אותם בעיר. בין האיכרים היו שגילו שבנימין יהודי ולכן גירשו אותם. אחד האיכרים אף הכה אותו קשות, ואחרים הלשינו עליהם לשלטונות. כל אימת שבנימין התגלה ברחה עימו פרניה אל היער בחפשה מקומות מסתור אחרים. במשך כל התקופה טיפלה פרניה בבנימין כאילו היה בנה שלה, בנאמנות ובמסירות אין קץ, למרות הסכנה הרבה לחייה. החודשים שבהם שהו יחד תוך כדי מנוסה לימדו אותם להבין זה את זו כמעט ללא מילים.
בתום המלחמה, עם שחרור העיר סקלט שבמזרח גליציה על ידי הרוסים, חברו פרניה ובנימין לשרידי הקהילה היהודית במקום בחפשם הגנה מפני לאומנים אוקראינים שעדיין היו פעילים באזור. במהרה למדה פרניה שאיש ממשפחתו של בנימין לא שרד את המלחמה, וקיבלה על עצמה לגדלו על פי המסורת היהודית, כפי שאביו היה עושה. בסקלט לקחה פרניה תחת חסותה נער יהודי יתום נוסף בשם אליעזר ארט, יליד העיר. כעת היו לשלושה, ויחד שמו את פעמיהם לעיר ביטום שבפולין והגיעו אליה בספטמבר 1945. עם הגיעם הצטרפו לקיבוץ דרור ויחד עם חברי הקיבוץ העבירו את חורף 1945. בקיץ 1946 עברו פרניה, בנימין ואליעזר למחנה העקורים אִינְדרְְסְדורף בגרמניה, שהו בו עד אפריל 1947, וממנו המשיכו למחנה העקורים אַינְרִינג, שבו שהו עוד חודשיים ימים. ביוני 1947 עלו פרניה, בנימין ואליעזר על אוניית המעפילים "אקסודוס" בדרכה אל חופי ארץ- ישראל, אולם האונייה הוחזרה לגרמניה על ידי הבריטים. בפברואר 1948 הצליחה פרניה להגיע אל חופי ישראל באוניה "קירֶניה" עם שני בניה בנימין ואליעזר. בתחילה התגוררו בדירת חדר בקריית שמואל ובהמשך עברו להתגורר בקריית חיים.
בארץ שלחה פרניה את בנימין ואת אליעזר לבית ספר דתי, כיוון שהאמינה שזה היה רצון הוריהם. בהמשך נישאה לניצול השואה שורד מחנה אושוויץ אברהם בילסקי, התגיירה ושינתה את שמה לפרומה. לזוג לא היו ילדים משלו, אולם פרומה הקדישה את עצמה לגידולם ולטיפוחם של שני הבנים שאותם הצילה בהקרבה אישית מופלאה ובנתינה אין קץ. בנימין ואליעזר שירתו בצה"ל והקימו משפחות. פרניה מעולם לא הסתירה מהם את האמת בדבר מוצאם, בכבדה את זכר משפחותיהם שנרצחו.
היא לא נהגה לדבר על סיפור ההצלה ותוארה כאישה הנחבאת אל הכלים.
פרניה-פרומה ביסקי לבית דדק הלכה לעולמה בתשעה בדצמבר 1987 והיא כבת 76. היא הובאה למנוחות בבית העלמין צור שלום בקריית ביאליק.
בשישה בנובמבר 2005 הכיר יד ושם בפרניה דדק, היא פרומה בילסקי, כחסידת אומות העולם. את האות קיבלו בשמה בניה, בנימין בליצר ואליעזר ארט.
