"אומנם אין המדליה מגיעה לי, אך הנני מקבלת אותה בהרגשה שהיא ניתנה באהבה"
מתוך נאומה של ברנס בטקס קבלת אות "חסידת אומות העולם"
מרגרט קלייר ברנס נולדה באלג'יר להורים מבּרן, ומגיל חמש התחנכה במרסיי. בבגרותה סיימה לימודי סוציולוגיה כלכלית ופוליטיקה. אף על פי שלא גדלה על ברכי הדת ומתוך תחושת שליחות פנימית, החליטה בגיל 27 להצטרף למסדר "בנות החסד" על מנת להקדיש את חייה לטיפול בעניים ובמדוכאים. בכל תחנות חייה העתידות לבוא, במצרים, ברומא ולבסוף בירושלים, היה הטיפול בנוער תחום עיסוקה העיקרי.
ב-1929 הגיעה האחות ברנס למצרים, וארבע שנים לאחר מכן, ב-1933, נשלחה לרומא, שם שהתה בתקופת מלחמת העולם השנייה במנזר "ג'קומו הקדוש". האחות ברנס שימשה כעוזרת האם הממונה על המנזר, אולם לאור גילה המתקדם של האם הממונה, שימשה בפועל כמנהלת המנזר, ופעלה לסייע לפליטים ובאופן אישי לנשים נזקקות.
בספטמבר 1943, לאחר כיבוש רומא על ידי הגרמנים, עזבו אניטה פינצי וילדיה את ביתם, ולאחר תלאות מרובות הגיעו למנזר "ג'קומו הקדוש". שם העניקה להם האחות ברנס קבלת פנים חמה ואכסנה אותם בחדר שבו שהו כבר נרדפים יהודים אחרים. נוסף על כך, היא החביאה במגדל הפעמון של כנסייה סמוכה יהודים נוספים ואיטלקים שנרדפו על ידי הגרמנים.
האחות ברנס הייתה לידידה נאמנה של משפחת פינצי, דאגה לאספקת מזון למסתתרים, עשתה כל שביכולתה על מנת לספק את צורכיהם ואף ראתה כחובתה לאפשר להם לקיים את מנהגי היהדות. נראה שהגרמנים היו ערים לעובדה שיהודים מתחבאים במנזרים, ולכן הם ערכו חיפושים תדירים במנזרים ובכנסיות סמוכות.
ברנס והאחיות שעימה היו מודעות היטב לסריקות שערכו הגרמנים ולמשמעותן. רגשות החובה והצדקה הניעו אותן להמשיך ולסכן את חייהן כדי לתמוך ביהודים הנואשים שפנו אליהן בבקשת עזרה. ואכן, בסמוך להגעתה של משפחת פינצי למנזר, עצרו הגרמנים את הכומר דון פייטרו פאפאגאלו, שנמצא "אשם" בהסתרת יהודים במנזר סמוך, וגזרו את דינו למוות כאזהרה לאחרים (לימים הוכר פאפגאלו כחסיד אומות העולם).
בעקבות הלשנה לגרמנים פרץ הגסטאפו למנזר "ג'אקומו הקדוש" ולכד כמה יהודים מסתתרים. אחרים, כולל שני בניה של אניטה פינצי, הצליחו לחמוק ולהימלט. האחות ברנס מצאה עבורם מסתור במנזר סמוך שבו התחבאו יהודי נוסף וכמה קצינים איטלקים.
רוזטה סרמונטה, יהודייה איטלקית, ברחה מן הגרמנים באביב 1944 והתקבלה במנזר בחום רב על ידי האחות ברנס, שאותה הכירה באמצעות ידיד קתולי. ברנס אירחה את רוזטה בחדר רחב מידות, יחד עם פליטים נוספים, סייעה לה להסתגל לחיים במנזר, ואפשרה לה ללמוד ללא תשלום בבית הספר של המנזר.
במהלך השואה דאגה האחות ברנס לשלומם ולביטחונם של 21 יהודים. מתוכם תועדו עד כה שישה שמות: אניטה פינצי וילדיה אריגו, ז'ילברטו ונורה, וכן רוזטה סרמונטה וליאופולדו מוסקטו. משפחת פינצי נותרה בקשר הדוק עם האחות ברנס ונהגה לבקרה בירושלים.
ב-1952, עם סיום תפקידה ברומא, נקראה האחות ברנס להצטרף למסדר "האחיות הרחמניות של סנט וינסנט דה פול" בירושלים. בהגעתה למקום ראתה האחות ברנס "אצבע אלוקים". היא שירתה במעון לילדים בעלי נכות שכלית ברחוב שלומציון המלכה, וב-1955 מונתה לאם האחראית במעון. ב-1972 עברה עם חלק מאנשי המעון למנזר סנט וינסנט בעין כרם.
הנזירה ברנס סיפרה שרק בהגיעה לישראל היא גילתה את מטרת החיים האמיתית שלה. כאן היא חשה את חשיבות תקומתה של מדינת ישראל ואת נצחיותו של העם היהודי. מאז בואה ביקשה להגשים את השקפת עולמה הדתית – אהבת האל ואהבת העם היהודי. בהתמסרות ללא לאות לילדים בעלי נכות שכלית, רובם יהודים, היא שילבה אהבה לנזקקים ביותר (לפי דעתה, בתכונה זו גם מתגלה ומתבטא האל כלפי העולם) ואהבה לעם ישראל, שלוֹ נועד תפקיד מרכזי בתיקון עולם. אמונה זו ליוותה את עבודתה עם ילדים אלה למעלה מ-30 שנה.
על פעילותה זו ושאר פעילויותיה לרווחת העיר ופיתוחה היא זכתה לתואר "יקירת ירושלים" לשנת 1973. כמה שנים לאחר מכן קיבלה בצרפת את "אות הלגיון". למרות היותה אישיות מוכרת מאוד בירושלים, האם האחראית ברנס מעולם לא הזכירה את פעולותיה להצלת יהודים במהלך השואה. היא האמינה שרבים אחרים ראויים ממנה להכרת תודה של העם היהודי. "בנעוריי", היא הסבירה, "אלוהים הנחה אותי להקדיש את חיי לשירות אחיי העניים והסובלים, בשתיקה ובענווה... המעט שעשיתי במהלך החודשים הארוכים של השואה כבר קיבל הכרה יפה, שלא ציפיתי לה".
ב-15 באוגוסט 1974 הכיר יד ושם במרגרט ברנס כחסידת אומות העולם. בטקס הענקת מדליית חסידת אומות העולם אמרה האחות ברנס בעברית רהוטה: "אומנם אין המדליה מגיעה לי, אך הנני מקבלת אותה בהרגשה שהיא ניתנה באהבה".
ב-1988 עברה הנזירה האם ברנס לאלכסנדריה שבמצרים, שם פעלה בבית ספר והתגוררה בבית אבות של נזירות המסדר. היא הלכה לעולמה ב-13 באפריל 1996, בגיל 94, והובאה למנוחות בבית העלמין הלטיני באלכסנדריה.
