זופיה ויצ'ורק נולדה בוורשה למשפחה נוצרית קתולית בת המעמד הבינוני, ולאביה היה מפעל כובעים. בהיותה בת 17 נפטר אביה, וזופיה נאלצה לעזוב את בית הספר ולסייע בפרנסת משפחתה בעבודות שונות. ב-1937 נישאה ליהודי בשם פרץ, בן למשפחת בנקאים אמידה, והם עבורו לגור בעיירה ברסט. ב-1941 החליטו פרץ וזופיה לשוב לוורשה עם בתם ברברה בת השלוש כדי להיות קרובים למשפחתם. השלושה גרו בתוך גטו ורשה, ופרץ עבד כמנהל בבית החרושת של שולץ, שסיפק מוצרים לגרמנים. ב-1942, כשהמצב בגטו החמיר מאוד, שכנע פרץ את זופיה שתצא עם בתם מן הגטו אל אמה בצד הארי, כדי שלילדה ייוותר לפחות הורה אחד. התכנון היה שזופיה תמצא מחבוא עבור בעלה ועבור כמה מקרוביו. זופיה ובתה יצאו את הגטו לצד הארי ולא ראו עוד את פרץ. הוא נרצח בהמשך בגטו.
באפריל 1943 הצליחו אירנה מכנבאום בת העשר, אמה טובה ודודהּ גוסטב בליידמן להימלט מגטו ורשה הבוער. כשהגיעו לצד הארי הם פגשו את זופיה, שאותה הכירו עוד בגטו. זופיה מילטה אותם לדירת עליית גג בקומה השישית ברחוב כלודנה 15 שאותה שכרה על מנת שתשמש כמקום מסתור. אשתו של גוסטב בליידמן מרים ושני ילדיהם נתן ואפרים כבר הסתתרו שם. אחיה של זופיה אנטוני בנה קיר מסתור שבחזיתו כיור, ומאחוריו נוצר חלל שבו יכלו להסתתר ששת היהודים בעמידה. זופיה ואמה אלכסנדרה דאגו לכל צורכי הנמלטים, ובכלל זה מזון, רפואה וספרים. במהלך שהותם במסתור נפטר אפרים, בנם של בני הזוג בליידמן.
במשך שבוע נותרה גופתו בדירה, עד שאלכסנדרה הצליחה להוציאו בתחבולה מן הדירה ולקוברו בשם בדוי. היהודים נשארו במסתור עד פרוץ מרד ורשה באוגוסט 1944, ואז נאלצו הכול להתפנות מהבניין.
ליליאן שטרן, גיסתו של גוסטב בלייכמן, שנמלטה מכלא פאוויאק בוורשה, הגיעה לדירתה של אלכסנדרה, אמה של זופיה, שהעניקה לה מחסה. ליליאן העידה שזופיה נהגה לבקר אותה במקום שבו היא חיה בזהות בדויה והייתה מביאה עימה את ברברה, בתה בת השלוש. זופיה הביאה עימה לחם וחלב, ונהגה לעודד את ליליאן לאכול באומרה שבתה לא תאכל אם ליליאן לא תאכל אף היא. ליליאן תיארה אירוע שבו עקבו אחריהן שני סחטנים, אולם זופיה לא נטשה אותה וסייעה לה להימלט. ליליאן נאלצה לעזוב את המקום שבו שהתה מכיוון שהגסטאפו עלו על עקבותיה. זופיה העבירה אותה לבית אחיה לימים מספר, ומשם למסתור בעליית הגג ברחוב כלודנה 15, שם פגשה ביהודים המסתתרים. מאוחר יותר העבירה זופיה את ליליאן למקום מסתור אחר שבו שהו יהודים נוספים שגם בהם היא טיפלה. מכיוון שלליליאן לא היה כסף, נשאה זופיה בעצמה בעלויות שהותה במסתור [ליליאן הוסתרה גם על ידי מריה טננבאום-דור, חסידת אומות עולם שסיפורה מובא אף הוא בספר זה בעמוד 99).
משפחת ויצ'ורק הסתירה את היהודים הנרדפים וסיכנה את חייה משיקולים הומניטריים בלבד. זופיה לא נטשה את בעלה היהודי בתחילת המלחמה, נכנסה עימו לגטו ורשה, וגם לאחר צאתה לא עמדה מנגד וסיכנה את חייה למען הצלת יהודים.
בתום המלחמה נסעה זופיה ללודז' כדי למצוא עבודה, ושם פגשה את היהודים שאותם הצילה. ב-1949 נישאה זופיה ליהודי, ויחד עם בתם עלו ארצה וקבעו את ביתם בחיפה. למרבה הצער, ב-1952 התאלמנה זופיה, ולימים נישאה ליהודי בשם אבני. במהלך השנים עבדה זופיה בעבודות שונות, וב-1986 פרשה לגמלאות.
ב-25 בדצמבר 1984 הכיר יד ושם בזופיה מרתה אבני ויצ'ורק, באמה אלכסנדרה ויצ'ורק ובאחיה אנטוני ויצ'ורק כחסידי אומות העולם.
באחד האירועים שנערכו לימים בישראל לכבודם של חסידי אומות העולם שחיו בארץ, פגשה זופיה, לראשונה לאחר המלחמה, את ינינה פאבליצקה, שכנתה לבניין בוורשה. או אז למדו לראשונה שכל אחת מהן הסתירה והצילה יהודים בשואה (פאבליצקה אף היא חסידת אומות העולם, וסיפורה מובא בספר בעמוד 113).
ב-22 בינואר 2006 הלכה זופיה מרתה ו'יצורק אבני לעולמה, בגיל 90. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
