ולנטין גדל באודסה, בן לאביו סרגיי, מהנדס בניין, ולאמו טטיאנה, ואח לאיגור. במהלך עבודתו התיידד אב המשפחה סרגיי עם מינה ירמולינסקיה היהודייה.
ב-16 באוקטובר 1941 כבשו את אודסה הרומנים, בעלי בריתה של גרמניה הנאצית. סרגיי מסר למינה את תעודת הזהות של עוזרת הבית שלו לשעבר מריה בורצ'נקו, ואפשר לה לשהות בדירתו לעיתים קרובות. כאשר נעשה מסוכן ליהודים לגור במרכז העיר דאג סרגיי למצוא מקום מחבוא למינה ולמשפחת בעלה בפרברי העיר, כך שהתאפשר להם להישאר באודסה.
באוגוסט 1942 ולאחר שהוסגרה לידי השלטונות, גורשה משפחת ירמולינסקי למחנה הריכוז דומנייבסקי שבמחוז אודסה. ולנטין ואחיו איגור הבריחו מזון למשפחת ירמולינסקי במחנה (משפחת ירמולינסקי קיבלה סיוע גם מחסידת אומות העולם תמרה מקסימניוק-ברומברג, שסיפורה מובא בספר זה בעמ' 34). במקביל סייע סרגיי לשכנותיו ציליה אשכנזי ובתה אנסטסיה, שכר עבורן חדר באזור שבו הן לא היו מוכרות וצייד אותן בתעודות לידה של אחיותיו שנפטרו לפני המלחמה. ואולם, עד מהרה נחשפה זהותם היהודית של ציליה ואנסטסיה והן נעצרו. בשלושת החודשים שבהם הן היו בכלא ולאחר מכן, כאשר הן גורשו ושהו במחנה העבודה סליבינו, הבריחו עבורן סרגיי, אשתו טטיאנה ובניו ולנטין ואיגור מזון ובגדים חמים.
במשך כמה שבועות לפני שחרורה של אודסה בעשרה באפריל 1944 על ידי הצבא האדום עברה השליטה הרומנית בעיר לידיים גרמניות. מהלך זה סיכן קשות את חייהם של היהודים שעדיין נותרו חיים באזור. בתקופה זו הסתירה משפחתו של ולנטין בביתם את ציליה ואנסטסיה אשכנזי, תוך שהם מחרפים את נפשם בעצם המעשה.
מעשה ההצלה ופעולות הסיוע שהגישו ולנטין ומשפחתו ליהודים נבעו ממניעים הומניטריים צרופים, מאהבת האדם ומרגשות חמלה ושלא על מנת לקבל תמורה. הם פעלו למרות סכנת החיים שריחפה מעליהם לו היו נחשפים מעשיהם.
לאחר שחרור אודסה סייע סרגיי אבדיינקו ליהודים ששבו לעיר במציאת עבודה ומגורים, ואף אפשר למינה ולמשפחתה להתגורר בעליית הגג בביתו.
בריאותו של סרגיי אבדיינקו נפגעה קשות כתוצאה מן היחס האכזרי שנקטו כלפיו הרומנים והוא הלך לעולמו בגיל 51 ב-1945. לאחר המלחמה עלה ולנטין אבדיינקו לישראל.
ב-24 במרץ 1996 הכיר יד ושם בסרגיי ובטטיאנה אבדיינקו ובילדיהם איגור וּולנטין כחסידי אומות העולם.
ולנטין הלך לעולמו ב-16 באוקטובר 2009 בגיל 87. הוא הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
