מאי 1944

בית כלא, מילאנו

"מחשבותי מופנות אליך ואל כרמן. אני מבקשת, מואיזינו, אל תדאג לנו. לא חסר לנו שום דבר... נתראה בקרוב."

המכתב האחרון של קלייר סוריאס

כך כתבה קלייר סוריאס (Sorias) מהכלא במילאנו בו שהתה במאסר עם בנה הקטן ג'וזפה אל בעלה מואיז-משה ובתה כרמן. קלייר, מואיז וג'וזפה נרצחו בשואה. כרמן שרדה.

קלייר-קלרה ארדיטי ומואיז-משה סוריאס נפגשו באיזמיר (כיום אנקרה) שבטורקיה. מואיז לא הצליח למצוא את פרנסתו בטורקיה. הוא היגר משם לאיטליה והשתקע במילאנו. קלייר קיבלה מלגה מאליאנס ללימוד צרפתית ואחרי סיום לימודיה נשלחה ללמד במרוקו. כל אותן שנים כתבו קלייר ומואיז מכתבים זה לזה בצרפתית ושמרו על קשר. ב-1938 עברה קלייר לאיטליה ובני הזוג נישאו במילאנו. ב-1939 נולדה בתם כרמן וב-1941 - בנם ג'וזפה-יוסף. מואיז התפרנס מבית מסחר למוצרי טקסטיל והמשפחה חיה ברווחה במרכז העיר וניהלה אורח חיים מסורתי.

לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943 השתלטו הגרמנים על רוב שטחה של איטליה לרבות מילאנו. מאז ועד שחרור איטליה נערכו מצודים אכזריים ובלתי פוסקים לתפיסת היהודים: כל מי שנתפס וזוהה כיהודי נעצר,  בלא הבדל אזרחות או שירותו למען המדינה האיטלקית. באפריל 1944 היה זה גם גורלם של קלייר בעלת האזרחות הטורקית וג'וזפה בנה בן השנתיים.

ערב קודם בילתה כרמן בת החמש בבית דודיה שגרו בסמוך לביתה ולנה שם. בבוקר צעדה בחזרה הביתה, מלווה בשתי בנות הדודה הצעירות. העוזרת של הוריה יצאה לפגוש את כרמן עוד לפני שהספיקה להיכנס והזהירה אותה לבל תיכנס כי לקחו את אמה. כרמן ובנות הדוד עלו לגג הבית והסתתרו שם כל הלילה. למחרת עזבו. כרמן פגשה את אביה בגינה ציבורית והוא הסביר לה שהם אינם יכולים לשוב לביתם כיוון שמחפשים אותם. כרמן עברה למסתור מחוץ למילאנו ואביה נשאר בעיר בבית משפחת יאני, בית חברו שהיה נשוי לנוצרייה. בזמן שהותה במסתור פגשה כרמן את אביה פעם אחת. על אותה פגישה מספרת כרמן בעדותה:

אבא בא לבקר אותי פעם אחת והביא לי מתנה: מין בתים שבונים... ליוויתי אותו חצי מהדרך אל תחנת הרכבת בפעם האחרונה... כל הזמן כשגדלתי, חשבתי שאני אקנה את המקום שבו נפרדנו. אקנה את המגרש. אבנה שם משהו, אעשה סימן.

באחד המכתבים ששלחה קלייר מבית הכלא במילאנו אל בעלה, כתבה:

אתה ודאי עובר גיהינום כדי להגיע אלינו... בטח מאוד קשה לך... אנחנו לא יודעים מה יהיה. לפעמים שומעים שמועות שישחררו אותנו ולפעמים שישלחו אותנו למקום אחר... פינו [ג'וזפה] עומד וקורא בשמה של כרמן.

מואיז עשה מאמצים לשחרר את אשתו ובנו. כמה שבועות אחרי מאסרה של קלייר נאסר אף הוא בבית משפחת יאני. שותפו לעסק של מואיז מסר מידע על מקום מחבואו לגרמנים כשבאו לחפשו בחנות.

קלייר נשלחה באוקטובר 1944 לאושוויץ ושם נרצחה. מואיז נשלח לאושוויץ בדצמבר. מאושוויץ נשלח מואיז למחנה הריכוז פלוסנבורג בגרמניה ולאחר מכן נרצח.

ב-1999 מסרה כרמן עזרא סוריאס ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, קלייר ומואיז ואחיה הקטן ג'וזפה. ב-2015 מסרה כרמן ליד ושם למשמרת עולם, במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", עשרות מסמכים ומכתבים אישיים של הוריה ובכלל זה המכתב המוצג בתערוכה.


  זיכרונות מהבית במילאנו  

  פרידה מאבא   
ניצולת השואה כרמן עזרא סוריאס מספרת על זיכרונותיה מאמה קלייר ואחיה בן השנתיים וחצי ג'וזפה-פינו, ורגעי הפרידה מאביה מואיז.

[מאי 1944]
מואיזינו היקר 
אני מודה לך על כל מה ששלחת: כסף, [...], ריבה, סוכריות, גבינה, ביסקויטים וכו'.
אני לא צריכה עוד כסף כי יש לי יותר מדי. מריה השאירה לי אלפיים לירות. אני מקווה שהצלחת להתקרב אליה ושהמידע שהיא העבירה לך הרגיע אותך.
מחשבותי מופנות אליך ואל כרמן.
אני מבקשת, מואיזינו, אל תדאג לנו. לא חסר לנו שום דבר.
שלח לי קצת חמאה, מה שאתה יכול.
לך גם למכבסה ברחוב קזאטי לאסוף את החצאית והשמלה שלי, שני סוודרים עבור פינו (Pino), 150 גר' צמר, ותבקש  שיכינו ממנו בגד לפינו. שלח גם סינר עבורו.
היה זהיר והיה סבלני, נתראה בקרוב.
פינו במצב מאוד מאוד טוב.
נשיקות לכרמן.
אני מחבקת אותך בכל לבי ושולחת נשיקות גם מפינו.
כתוב לי כמה מילים.
קלייר

*מאיטלקית: ויוי סלומון

   לצפייה במכתב