סוף יוני, תחילת יולי 1944

אנמאס, צרפת

"לדעת מנהל הבית אני אישה אבודה, שזה אומר - או מונטלוק [כלא] או קומפיין [מחנה ריכוז]... ככל שהמצב הולך ונעשה טוב יותר, אני פוחדת יותר עבורם [עבור הילדים]... לכן צריך לעשות משהו לגמרי למענם"

המכתב האחרון של מריאן כהן

כך כתבה פעילת המחתרת מריאן כהן במכתבה האחרון מהכלא באנמאס אל חברה למחתרת עמנואל רסין. מריאן נרצחה. עמנואל שרד.

מריאן כהן, בתם של ד"ר אלפרד וגרטה (ראדט) כהן, נולדה ב-1922 במנהיים שבגרמניה ועברה יחד עם משפחתה לברלין. לאחר עליית הנאצים לשלטון ברחו בני המשפחה לספרד ומשם עברו לצרפת.

בצרפת היתה מריאן פעילה בתנועת הצופים היהודים (EIF) וב-1942 הצטרפה גם לתנועת הנוער הציונית (MJS). ב-1943 התגוררה בגרנובל. כאשר נעצרו שליחי מחתרת שליוו קבוצת ילדים כדי להבריחם לשוויץ, ביניהם מילה רסין, נתבקשה מריאן לתפוס את מקומה של מילה. היא קיבלה מסמכים מזויפים על שם מארי קולין והצליחה להעביר כמה קבוצות ילדים אל מעבר לגבול, אל שוויץ. ב-31 במאי 1944 נתפסה מריאן בידי פטרול גרמני בתוך משאית יחד עם 28 ילדים בני 15-4. מריאן טענה שהם בדרך לאתר נופש בסביבה. טענתה הופרכה והיא והילדים נשלחו לכלא במלון פַּה (Pax) באנמאס, שאחד מאגפיו הפך לכלא הגסטפו. ראש העיר אנמאס, ז'אן דפו, הצליח לשחרר את הילדים הקטנים והצליח לאפשר למריאן ו-11 הילדים הגדולים לעבוד בעיר, בתמורה לכך שכל לילה יחזרו לכלא. במכתבים ששלחה מהכלא הביעה מריאן תקווה לגבי גורלה ודאגה רבה לחיי הילדים.

אחת מ-28 הילדים, רנה קניג (בורנשטיין) שהיתה בת 10, ונכלאה בכלא דה פה יחד עם אחיה ואחותה, מספרת בעדותה:

היא [מריאן] היממה אותנו, הצעירים, עם חיוכה וחיזקה אותנו... כל יום מריאן עצמה נלקחה לתחקור וכל ערב חזרה עם פנים אדומות ונפוחות לאחר שעברה מקלחות קרות וחמות, בין יתר סוגי העינויים. ככל שעבר הזמן התעוותו פניה... מריאן לעולם לא היססה או נכנעה. היתה לה הזדמנות לעזוב אותנו, להציל את חייה ולגלות את זהותנו האמיתית, אך היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה.

חבריה של מריאן למחתרת תכננו לשחררה אך היא חששה לחיי הילדים ודחתה כל ניסיון להצילה. ב-8 ביולי 1944 נלקחה מריאן מהכלא, עונתה ונרצחה באכזריות על ידי אנשי מיליציה צרפתים. גופתה התגלתה לאחר המלחמה. כל 28 הילדים שנתפסו יחד עם מריאן שרדו באנמאס. ראש העיר ז'אן דפו הוכר על ידי יד ושם ב-1966 כחסיד אומות העולם.
הוריה של מריאן ואחותה, ליסה סורי (Souris), שרדו.

ב-1977 מסר ג'ון הנרי ריכטר ליד ושם דף עד לזכר דודניתו, מריאן כהן. ב-2016 מסרו דניאלה וכסלר-רסין ולילי פייזר-רסין ליד ושם מכתבים ותצלומים של מריאן למשמרת עולם, במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". דניאלה ולילי הן בנותיו של עמנואל רסין, חבר המחתרת אליו נשלח מכתבה האחרון של מריאן כהן.

מולה, היקר שלי

זו תחושה מוזרה לדעת שאתה פה [באנמאס]. אם אתה רוצה, נסה לבוא לראות אותנו מחר בבוקר. מ' יסביר לך.

מה אני חושבת על המצב: הם רק מחכים להוראות כדי לשלוח את הילדים לדר' [כנראה הכוונה למחנה הריכוז דרנסי].

לדעת מנהל הבית [מנהל מלון פַּה (Pax) באנמאס] אני אישה אבודה, שזה אומר, או מונטלוק [כלא] או קומפיין [מחנה ריכוז]. בשבילי זה יהיה הרבה יותר ארוך מאשר ל... ככל שהמצב הולך ונעשה טוב יותר, אני פוחדת יותר עבורם [עבור הילדים]... לכן צריך לעשות משהו לגמרי למענם. לא אמרו לי שום דבר על המכתב, נודע לי מהנהג. לא חוקרים אותי יותר. מנסים להרחיק אותי מהילדים.

לא קיבלתי לא ביקור ולא סידור [תפילה].

בניגוד למה שכתבתי לך, נראה שהחקירה לגבי מרי-אן עברה בסדר.

אסור להביא מזון לילדים. לפני שלושה ימים עשו לי סצנה נוראית בגלל חמאה. אני יכולה לקבל כל מה שאני רוצה. חוץ מזה הכל בסדר. אנחנו עובדים די הרבה והילדים מרוצים מזה. בית חולים בלתי אפשרי. ובכל מקרה אין טעם...

תודה במיוחד על הסבון שהגיע ברגע הנכון. ועל כל השאר...

בידידות לכולכם. להתראות?

נ.ב. אף אחד חוץ מהילדים לא יודע על קיומה של מריאן.

   לצפייה במכתב