סתיו 1941

גטו ורשה, פולין

"הנחמה שלכם תהיה המחשבה שזה מוכרח להיגמר מתישהו ואז שוב נהיה מאושרים ביחד. לגעגועינו אין גבול".
ממושה [אמא]

מכתב אחרון מגטו ורשה

כך כתבה פרלה טיטלמן מגטו ורשה ב-1941 לבעלה יוסף ולבתה רחל בסיביר.

יוסף טיטלמן ופרלה לבית קוליק חיו בוורשה. נולדו להם שלושה ילדים: סמואל (נ. 1921), שהיה שחיין והשתתף בתחרויות במסגרת מכבי, רחל (נ. 1922) ורגינה (רבקה, נ. 1925). עם פרוץ המלחמה ברחו יוסף, סמואל ורחל מוורשה. יוסף ורחל הגיעו לביאליסטוק. רגינה ופרלה נותרו בוורשה. לאחר זמן מה הצליח סמואל לחזור לוורשה ולהתאחד עם אמו ואחותו. יוסף ורחל הוגלו ב-1940 לסיביר ומשם עברו לקזחסטן. סמואל, רגינה ופרלה נכלאו בגטו ורשה ונרצחו. לאחר המלחמה חזרו יוסף ורחל לפולין ועלו לארץ ישראל באנייה "אקסודוס".

במכתבם האחרון מגטו ורשה הביעו פרלה, סמואל ורגה (רגינה) את דאגתם העמוקה ליוסף ורחל ואת תקוותם לפגישה מחודשת.

המכתב האחרון ששלחו פרלה טיטלמן, בנה סמואל ובתה רגה מגטו ורשה אל אבי המשפחה יוסף (יוז'ק) והבת רחל בסיביר, 1941

אהובים שלי, יוסף ורחלצ'ו
מיולי, זאת אומרת פרט לגלויה יחידה מארכנגלסק (Arkhangelsk), אין לי כל ידיעות מכם. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. הרי אחרים מקבלים מכתבים אפילו מארכנגלסק. הבן של פייגנבוים, למשל, נמצא עכשיו ב... [סיביר], והוריו קיבלו השבוע מכתב ארוך. אז למה אין לי סימן חיים מכם? איך אתם חיים שם, כשאינכם מוכנים לקור האיום הזה? רציתי לשלוח לכם בגדים חמים, אבל עד עכשיו לא הצלחתי...

פעלתי פה כדי להחזיר אתכם הביתה וזה עלה המון כסף. לא יודעת אם משהו יצא מזה. שיפמנוביץ נמצא בסלונים (Slonim) במצב כלכלי מצוין. תכתבו לו, אהובים שלי. אני רוצה לראות אתכם. אני מאמצת את כל כוחותיי על מנת לשרוד בשבילכם. אבל אתם, אהובים, מוכרחים להוכיח את גבורתכם, להוכיח שאתם מסוגלים להתגבר על העונש והנדודים שאינם מגיעים לכם, בכבוד ובכוח. הנחמה שלכם תהיה המחשבה שזה מוכרח להיגמר מתישהו ואז שוב נהיה מאושרים ביחד. לגעגועים שלנו אין גבול.

כל עוד היה אפשרי, עבדתי עד כדי אפיסת כוחות. עכשיו כל האפשרויות הצטמצמו ויהיה לי יותר קשה, אבל אעשה הכל כדי לשרוד למען הילדים ולמענכם. כתבו לי איך אתם נראים. האם יש לכם מה לאכול, ללבוש? האם ירשו לכם לנסוע לווילנה, או למקום אחר? האם רחלצ'ו המתוקה שלי נשארה יפהפיה כמו פעם בתנאים האיומים האלה? איך "טאטוש" [אבא'לה] עם הלב שלו? תזכרו, אתם חייבים לשרוד, אפילו למעננו. רחלצ'ו האהובה, אני מפקידה בידיך את הדאגה לאבא. אני בטוחה שאת ראויה לכך כי כבר התבגרת במהלך השנה הזאת וצברת ניסיון שיועיל לך בחיים.

ואתה יוז'יקו, אהובי, אתה מוכרח להיות לרחלצ'ו לא רק אבא, אלא גם אמא, כי לגילה הצעיר זו משימה קשה מדי. כל התקוות שלי בכוח הרצון שלכם. אנחנו תודה [לאל] בריאים. סמק סיים לימודי אלקטרוטכניקה. הוא מחפש עבודה שקשה מאוד להשיג. רגה גדלה ונעשתה ילדה יפה, רק חבל שאתם לא רואים אותה. אני נפגשת עם משפחת נוטמן. גם הם לא מקבלים מכתבים ממנו, רק מהבת. מה נשמע אצל מריאן פלטאו וחברים אחרים השותפים לגורלכם הקשה? ... תהיו בריאים. מנשקת אתכם חזק ומוסרת דרישת שלום לידידים שלכם.

ממושה [אמא] שלכם


אבא'לה; רחלצ'ו אהובים! זאת אני רגה

אהובים, מזמן לא היו לנו ידיעות מכם. את המכתב היחידי שקיבלנו אנו מחזיקים בתורנות עם אמא וסמק.

 בחודש וחצי האחרונים הכל קצת השתנה אצלנו. סמק לומד בבית ספר לאלקטרוניקה ואחר הצהריים לומד טכנאות שיניים. הוא כבר עשה לי סתימה בשן. אמא הרוויחה עד עכשיו כסף ולאחרונה היא עוזרת לי במשק הבית. כי אתם צריכים לדעת שאני בשלנית יוצאת מן הכלל. רחלצ'ו האהובה, לא פעם אמרו לי שאני דומה לך (לא אני אומרת זאת, אלא כמה חברות שלך). אבא'לה אהוב, איך אתה מרגיש עם השגרון שלך שרחלצ'ו הזכירה? אני מוכרחה לסיים כבר כי סמק אומר שלא יישאר מקום בשבילו. עוד פעם, רחלצ'ו, תזכרי, אם הייתי יכולה לראות אותך עכשיו, לא הייתי רבה אתך יותר בחיים.

אני מנשקת אתכם חזק חזק עשר מיליון פעם,

רגה


אבא'לה ורחלצ'ו אהובים!
אני כותב בסוף כדי לתת לנקבות החתומות מעלה לפטפט. הן כבר אמרו הכל ולא השאירו לי מקום. אמא באותה הזדמנות השקתה את המכתב בדמעותיה.

כפי שאתם כבר יודעים קיבלנו מכם גלויה יחידה מיולי. וחוץ מזה הגיעה ידיעה באמצעות לוזר ואנחנו מאוד אסירי תודה לו. במשך הזמן הזה כתבנו לכם לפחות עשרה מכתבים ולא קיבלנו אף תשובה ולכן אנו מתים מדאגה לגורלכם. רחלצ'ו האהובה, אל תחשבי ששכחנו אותך. אני שולח לך מכתב מ[...], מכולם, מכל החברות, מכתב שבטח יגרום לך שמחה רבה ויזכיר לך זמנים ורגעים שבילינו יחד. המצב עכשיו די גרוע כי סגרו אותנו ברובע הקרוי יהודי. גם בבית הרבה שינויים. אנחנו גרים עכשיו בחדר השינה [של ההורים]. מה אני עושה, אתם כבר יודעים. אני מוכרח לגמור למרות שיש לי עוד הרבה מה לומר.

תזכרו! העיקר זה לא לקחת ללב ולהחזיק מעמד. אז בטוח עוד נתראה. אמא מטגנת עכשיו קציצות. הייתי רוצה לשלוח לכם אחת, אבל הדואר לא מקבל.

סמק

  לצפייה במכתבים