מאריאמפיל
"חבל שאינני יכול להיות אתך עכשיו - שוב את נוסעת לעולם הגדול בלעדיי ".
"עוד נשוב וניפגש"
"אתה חייב להיות חזק וסבלני. יום אחד יבוא סוף גם לזה... אני כותבת זאת רק למקרה שלא אנצל, אבל יש לי הרגשה שנשוב להתראות".
כך כתבה רגינה קנדט בשנת 1941 במכתבה האחרון אל בעלה מקסימיליאן ובנה רודי לפני שגורשה מבלגרד אל מותה יחד עם נכדה סשה וכלתה אוה.
למן עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נרדפו יהודים באכזריות. מה שהחל כמסע של שלילת זכויות, נישול, הרעבה, התעללות והשפלה הפך מיוני 1941 למסע השמדה מתוכנן, שיטתי וטוטלי, במהלכו נרצחו עד סוף המלחמה כשישה מיליון יהודים.
בארכיון יד ושם מצויים אלפי מכתבים אישיים מתקופת השואה אותם שלחו יהודים - מבוגרים וילדים - אל בני משפחה וחברים מבתיהם, מגטאות וממחנות, במנוסה, במסתור ובנדודים.
בתערוכה שלפניכם תשעה מכתבים אחרונים, בהם אחד שהגיע ליעדו שנים אחרי שנכתב. זו תערוכה ראשונה בסדרת תערוכת מקוונות של מכתבים אחרונים שכל כותביהם נספו בשואה.
המכתבים המופיעים בתערוכה זו נשלחו מפולין, לטביה, צרפת, אוסטריה, אוקראינה, יוגוסלוויה ורומניה. חלק מהמכתבים נשלחו אל מחוץ לאירופה וכך שרדו. כל מכתב, אגרת וגלויה חושפים בפנינו את עולמם הפנימי ואת גורלם של יהודים בשואה. אצל רבים ממקבלי המכתבים היתה זו דרישת שלום אחרונה מהבית והמשפחה שהותירו מאחור. הפרידה ממכתבים אלה היתה קשה; אלה מסריהם האחרונים של היקרים להם מכל, אותם תרמו ליד ושם למשמרת עולם.
"חבל שאינני יכול להיות אתך עכשיו - שוב את נוסעת לעולם הגדול בלעדיי ".