18 בינואר 1941

מאריאמפיל, פולין (כיום אוקראינה)

"חבל שאינני יכול להיות אתך עכשיו, ועוד יותר אני מצטער על כך ששוב את נוסעת לעולם הגדול בלעדיי".

מכתבו האחרון של יעקב שוורץ

כך כתב יעקב שוורץ, חבר קן השומר הצעיר בסוסנובייץ, במכתבו האחרון אל אחותו רחל. יעקב יצא בשליחות התנועה ללבוב ועקבותיו נעלמו.

אהרון שוורץ, אשתו אלטה לבית זילברברג וששת ילדיהם – יעקב (נ. 1917), מנחם, לובה-שפרינצה, רחל, אברמק ומוטק - חיו בסוסנובייץ שבפולין וקיימו אורח חיים דתי. האב התפרנס בדוחק והמשפחה סבלה ממחסור. לאחר פרוץ המלחמה התפצלו בני המשפחה. מנחם, שהיה בקיבוץ השומר הצעיר בראדום, ברח לווילנה יחד עם חבריו לקיבוץ. יעקב רצה להתגייס לצבא הפולני והמתין בבית לצו גיוס. יתר בני המשפחה עזבו את סוסנובייץ, נדדו ממקום למקום ובסופו של דבר חזרו הביתה. לאחר זמן עזב יעקב ללבוב כשיעדו הוא רוסיה. לובה ורחל עברו לווילנה, שם התאחדו עם אחיהן מנחם.

ב-1941 הצליחה רחל לקבל סרטיפיקט. היא עלתה לארץ ישראל כשבמזוודתה שמורים אלבומי תצלומים של בני המשפחה וצרור מכתבים, והתיישבה בקיבוץ עין השופט. אחותה לובה נשארה בווילנה, הצטרפה לשורות הפרטיזנים, שרדה ועלתה לישראל. אחיה מנחם שרד ועלה לישראל באנייה "אקסודוס". בני המשפחה שנותרו בפולין - אהרון, אלטה, יעקב, אברמק ומוטק - נספו כולם.

18.1.1941, מאריאמפיל

רוחצ'ה [רחל] אהובתי!
היפנים אומרים: "אחרון אחרון חביב", זאת אומרת, את חביבתי עכשיו. אני מסתכל על תמונתך ולא יכול לזהות אותך. אני קורא את מכתביך ומרגיש שכותבת אותם אישיות אחרת, מבוגרת ורצינית, ולא רחל הקטנה, הילדונת שעזבתי בבית. בכל מילה במכתביך מרגישים את הרצינות בגישתך, כמו שבכל תו בפניך רואים כמה התבגרת. אני ממש גאה בך ובעצמאותך. אינני יודע אם נסיעתך [לארץ ישראל] אקטואלית או תתרחש בעתיד הקרוב אבל אני מצטער שאיני יכול להתקשר אליך בטלפון ממקום שהותי בכפר קטן, ואין באפשרותי לנסוע לסטניסלבוב לשם כך. תהיי חזקה תמיד, ומה לומר לנחה תדעי לבד [נחה פרגריכט, חברת קן השומר הצעיר בסוסנובייץ, ידידתה של שפרינצה, עלתה לארץ ישראל בתחילת 1939 ושמה היה לסמל בין החברים].

חבל שאינני יכול להיות אתך עכשיו, ועוד יותר אני מצטער על כך ששוב את נוסעת לעולם הגדול בלעדיי. היית מחכה לי ויחד היינו מסתדרים. אבל את ודאי צוחקת ממני ואומרת: "לא נותנים נקניק לכלב" [אמרה פולנית שמובנה: לא נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים]. אינני רוצה לחשוב לרגע שתכניותיך תשתבשנה. אני יודע שזאת תהיה מכה גדולה מאוד. אבל זכרי שגם במצב הזה עליך לקבל את הדין בשקט. את הלא יודעת שסערת המלחמה המתחוללת בעולם, לא רק לאחד קלקלה את התוכניות.

האם אי פעם העלית בדעתך שכל כך מהר תהיי בארץ הנבנית? לא פגשתי את חבריך, גניה גוטפרד, אהרון ולדימירסקי, משה ברי ו[שם פרטי לא ידוע] קלסנר. משה נמצא רחוק [סיביר] וסובל מאוד מהקור. עד כה שפר עליך גורלך.

תהיי לי "בריאונת" ותזכרי לכתוב הרבה.

מנשק אותך חזק, שלך, יעקב

  לצפייה במכתב