בשנים הראשונות, נטעו עצים על ידי חלק מן החסידים או בני משפחתם בהר הזיכרון. כיום, שמות החסידים נחקקים על גבי הקירות בגן חסידי אומות העולם.
שדרת חסידי אומות העולם
שדרת חסידי אומות העולם נחנכה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1962. מאז נטעו עצים - סמל להתחדשות החיים - בשדרה וברחבי יד ושם לכבודם של אותם לא-יהודים אשר פעלו על פי הערכים האציליים ביותר של האנושות ושמו נפשם בכפם למען הצלת יהודים בשואה. ליד כל עץ מוצב שלט המציין את שמם של המצילים להם חולקים כבוד וכן את המדינות בהם התגוררו בעת המלחמה.
גן חסידי אומות העולם
גן חסידי אומות העולם ממוקם ליד בקעת הקהילות. על קירות הכבוד בגן חקוקים שמותיהם של חסידי אומות העולם.
האנדרטה לחסיד אומות העולם האלמוני
בשל הסכנות הרבות שארבו ליהודים ולמציליהם נעשו פעולות ההצלה בחשאי. בשל כך, לא תמיד ניתן למצוא עדויות לניסיונות ההצלה – המידע מועט ולעיתים זהותם של המצילים נשארת עלומה. חלק מן המצילים נתפסו והוצאו להורג יחד עם היהודים שעליהם ניסו לגונן, כך שלא נשארה כל ראיה או עדות לניסיון ההצלה. במקרים אחרים לא דווח איש על ההצלה. בהעדרם של עדויות אלו, חלק ממעשי הגבורה יישארו עלומים לעד.
מתוך רצון להוקיר את הגיבורים האלמונים הללו, הקים יד ושם את האנדרטה לחסיד אומות העולם האלמוני הניצבת בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.
המכתב הבא נכתב על ידי גניה קלפפיש-ידז'קה (Genja Klepfisz-Jodzka) לגברת ברוניה, אשה פולניה, שבידיה הפקידה את בנה בן ה-7, מיכאל.
27 לספטמבר 1943
גברת ברוניה היקרה,
קשה לי כל כך לכתוב לך. דברים נוראיים קרו לאחרונה. החיים אכזריים מדי. כשהיית כאן, גברת ברוניה, הייתי מסוגלת להביע את רגשותיי. אני מתחננת בפנייך, שמרי על בני. היי לו לאם.
אני חוששת שהוא יתקרר – הוא כל כך שברירי ופגיע. ברוניה היקרה שלי, תני לו הכל ובכל לבך, ואני אהיה אסירת תודה לך עד קץ הימים. הוא כל כך חכם והוא טוב לב. אני בטוחה שתמצאי מקום בלבך לאהוב אותו. כל יום אני מתפללת לאלוהים שעל חשבון סבלי שלי, את תהיי מאושרת בעתיד, שלא תאלצי להיפרד מילדיך, שתוכלי לאהוב אותם ולטפל בהם כאם.
האם תוכלי להבין את פשר העינוי הזה ?
ברוניה, המכתב הזה הוא זעקה מעומק הלב שתשמרי על הילד שלי. מיכאל צריך לאכול כמה שהוא יכול כי מי יודע מה יהיה בעתיד? הוא חייב להיות חזק על מנת שיוכל לשאת סבל רב. אנא ודאי שהוא תתלבש חם וגם לובש גרביים.
אינני מסוגלת לכתוב עוד, דמעותיי כבר יבשו. אלוהים ישמור על שניכם.
גניה לא יכלה לעמוד בכאב הפרידה, ולאחר זמן מה החליטה לקחת חזרה את מיכאל. האם ובנה ניסו לברוח לוינה, אך באפריל 1944 נתפסו שם ונשלחו לאושוויץ. שניהם נספו. המכתב נתרם ליד ושם על ידי אחותה של גניה, אך דבר לא ידוע אודות המצילה, גברת ברוניה, מלבד שמה הפרטי.
המכתב הוקרא בטקס באוהל יזכור שנערך בעת ביקורו של האפיפיור יוחנון-פאולוס השני ביד ושם, ב- 23 למרץ 2000.
