מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יצחק פרלמוטר

ניצול השואה יצחק פרלמוטר היה מורה ומחנך שקלט ילדי עולים מארצות שונות ולימד דורות של ילדים ונוער בגליל, בעלמה, בכרם בן זמרה, במושב רחוב שבעמק בית שאן, ברוגלית-נווה מיכאל בחבל עדולם ובירושלים בקטמונים ובקרית נוער בבית וגן.  

תמונות
מסמכים
חפצים

יצחק פרלמוטר נולד בשנת 1935 בעיר מאקו שבהונגריה להוריו חנניה יום טוב ליפא ומגדה (מלכה), ולו אח גדול, יעקב-רפאל, ואחות קטנה, שושנה (רייזל-רייזו). אביו היה סוחר בתוצרת חקלאית והמשפחה הייתה אמידה וניהלה אורח חיים דתי-אורתודוקסי, כרוב יהודי העיר.

בשנת 1940 גויס אביו של יצחק לשירות העבודה.

יום אחד אבי חזר הביתה מגולח, בלי הזקן הקבוע שלו אך לבוש במדים. זו הייתה גאווה: אבא שלי חייל. לא הבנו שמדובר כאן בעבודת כפייה.

בחדר היו שתי מזוודות מוכנות. אבא הביט באמא, לקח את שתי המזוודות ויצא לשער. הגיעה עגלה עליה ישב אחיו שלמה. הוא עלה לעגלה ויצא לדרך. היינו עצובים. אבא פנה אלינו מהעגלה, נופף בידיו ובעיקול הדרך נעלם. היה זה המבט האחרון של אבי. יותר לא ראיתי אותו. 

האב חנניה שלח גלויות משירות העבודה. הגלויה האחרונה נכתבה ב-15 בדצמבר 1942. זה היה סימן החיים האחרון ממנו.

במרס 1944 כבשה גרמניה את הונגריה ובמאי הוקם במאקו גטו. הגרמנים וההונגרים מסרו ליהודי העיר שבקרוב יועברו למחנות עבודה ויורחקו מהעיר. השכנה, שהייתה תופרת במקצועה, תפרה לנו תרמילים מסדינים. אמא אפתה מאפים יבשים שיוכלו להחזיק זמן רב.

ב-16 ביוני 1944 גורשו יהודי מאקו לסגד.

היה לחץ זמן נוראי, היינו חייבים להספיק לגמור את ההכנות עד הבוקר. נאמר לנו להצטייד כך שהציוד יספיק לכל הדרך. 

אמא ארזה צנצנת ריבה שהכינה, עוגיות יבשות, לחם, צנצנת שומן, ספלים, סכו"ם, צלחות וכלי בישול. קיווינו שלקראת החגים בסתיו נשוב הביתה, ולכן לא לקחנו בגדי חורף. אמא הכניסה קופסת קרטון ובה תמונות של המשפחה והגלויות ששלח לנו אבא.

אמרו לנו להשאיר את הדירות לא נעולות. כך יקל על המשטרה לשמור עליהן. עד כמה היו היהודים בהונגריה תמימים.

בלילה הגיע השותף הגוי של אבא והציע לנו לבוא לחוה שלו, שם יסתיר אותנו. אמא לא הסכימה. 

בבוקר פרצו לפתע  טורים של חיילים, שוטרים וז'נדרמים, אנשי צלב החץ הפשיסטים ההונגרים, רובם בבגדים שחורים, ובראש כל קבוצה - איש אס-אס. הם דחפו וזרזו באלות. ילדים קטנים פרצו בבכי.

העמסתי על עצמי את תרמיל הגב וסל קטן בכל יד. גם אמא שמה את התרמיל השני על גבה ובתוכו דברים כבדים יותר. היו לה שברים ברגליים והיה לה קשה ללכת ועם זאת, היא הייתה עם חיוך על השפתיים.

גררנו את חבילותינו הכבדות לתחנת הרכבת.

המגורשים נכלאו באצטדיון בעיר סגד, תחת כיפת השמיים וללא תנאים סניטריים. לאחר מספר ימים גורשו היהודים שוב. יצחק, אמו ואחותו נשלחו כשיעדם הוא אושוויץ אך כשהגיעה הרכבת לעיר קושיצה (Košice) בסלובקיה נעצרה הרכבת ולאחר שלושה ימים פנתה מערבה, לאוסטריה. לאחר 12 יום ירדו הנוסעים מהרכבת בשטרסהוף (Strasshof) שליד וינה והועברו למחנה הריכוז והעבודה הסמוך מלרסדורף (Möllersdorf).

עבודתי הייתה להעביר פחם מקרון הרכבת אל חדר המכונות באמצעות מריצה. העבודה הייתה קשה מאד, אבל המחשבה, שאקבל 250 גרם לחם במקום 100 גרם עודדה אותי. המבוגרים שמרו לעצמם פרוסה כדי שיוכלו לאכול באמצע היום. אני שמרתי את הפרוסה לאחותי.

באביב 1945 הועברו יצחק, אמו ואחותו לבאדן שליד וינה (Baden bei Wien) ושם שוחררו. הם חזרו להונגריה ושם נודע להם שאחיו יעקב-רפאל, שהיה עם סבו וסבתו במונקאץ', וכל בני המשפחה שהיו במונקאץ' נשלחו לאושוויץ ושם נספו.

יצחק ומשפחתו שבו למאקו. יצחק הצטרף לקבוצה של תנועת הנוער "בני עקיבא" ובנובמבר 1946 עלה לארץ עם אחותו באוניית המעפילים "כנסת ישראל". הם גורשו על ידי הבריטים למחנות המעצר בקפריסין, ולאחר תשעה חודשי מעצר הגיעו לארץ ונקלטו בכפר בתיה. אמם נשארה בהונגריה בתקווה למצוא בני משפחה. ב-1951 עלתה לארץ כשהיא נשואה בשנית.

אחרי מבצע קדש, בדצמבר 1956, נישאו יצחק ועפרה. יצחק היה מורה ומחנך שקלט ילדי עולים מארצות שונות ולימד דורות של ילדים ונוער בגליל, בעלמה, בכרם בן זמרה, במושב רחוב שבעמק בית שאן, ברוגלית-נווה מיכאל בחבל עדולם ובירושלים בקטמונים ובקרית נוער בבית וגן.  

ליצחק ולעפרה ארבעה ילדים, 14 נכדים ו-2 נינים.