• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מרדכי צ'כנובר

ניצול השואה מרדכי צ'כנובר עבד בשירות התעסוקה. הוא מצא עבודות לאלפי אנשים ועל כך קיבל תעודות הצטיינות מנציבות שירות המדינה. הוא הקים לשכת עבודה לנוער שוליים וניהל לשכת עבודה. לאחר פרישתו סייע כיועץ תעסוקה במשרד העבודה. מרדכי פעיל בארגון יוצאי מאקוב-מזובייצקי, היה בין הכותבים והעורכים של ספר הזיכרון לקהילה, היה יו"ר הארגון, פעל להקמת ארגון הגג של קהילות צפון מזובשה וסייע לפעילותו של דור ההמשך של יוצאי הקהילה.

תצלומים
מכתבים
אותות
סרט

מרדכי צ'כנובר נולד במאקוב מזובייצקי שבפולין בשנת 1924 להוריו מאיר צבי-הירש ורחל (רוחצ'ה), בן אמצעי בין אחיותיו רבקה וחנה-הדסה.

נוף של שדות מרעה נרחבים נפרש סביב העיירה ויער עבות עתיק-יומין נצמד לשוליה. חיים יהודיים תוססים התרכזו בעיקר ברובע היהודי. כיכר השוק המרכזית היתה מדרום לרובע היהודי, ושם התרחש מפגש שוקק חיים בין איכרי הכפרים שמסביב למאקוב לבין אנשי העיירה הפולנים והיהודים כאחד.

בית הסבא שימש את המשפחה הן למגורים והן לפרנסה. בחלק המזרחי התגוררו בני המשפחה ואילו החלק המערבי תפקד כבית חרושת להפקת שמן. בתקופה טובה עבדו בו שלושה ואף ארבעה פועלים גויים. איכרי הסביבה היו מביאים פשתן או ז'פאק (גרגירים שחורים מגידולים של גרעינים) ומהם הפיקו שמן למאכל וצבע שמן לתעשייה.

בפינת המפעל, ליד הקופה, עמדו סבי וסבתי ומכרו לכל דורש. בחוץ הסתובב סוס עיוור עם ריחיים לצווארו כשהוא מניע את האבניים ואנו שיטחנו מתחת להם את הפשתן. רק מראשית שנות השלושים התבצעה פעילות זו באמצעות מנוע חשמלי. לאחר הטחינה הכניסו את התערובת לתנור, חיממו ומדי פעם היו הופכים אותה עם ידית עשויה מתכת, למנוע את הידבקותה. כילד הייתי מסובב את התערובת עם ידית הברזל ובכך, בגבולות יכולותי המצומצמות, עוזר לשאת בעול המשימות.

ישנתי במטבח, על ספה קטנה עשויה מעץ, ומקומי זה נתפס בעיני כדבר המובן מאליו. היו אנשים בעיירה שגרו בתנאים הרבה יותר גרועים וחדר אחד שימש אותם למגורים ולבית מלאכה גם יחד, ואילו לנו היה בית יפה ומרווח.

היה לנו גם עסק משפחתי לייצור גזוז וסודה לשתיה. דלת בחנות נפתחה לחצר, שבה עמדו השולחנות לשירות הלקוחות. מאחורי הבית היתה חצר רחבה נוספת עם גינה שבה צמחו פרחים וצמחי תבלין. ברוב ימות השנה הסתובבו בחצר אווזים, ברווזים ותרנגולי הודו.

היתה שם באר, שנחשבה לבאר מודרנית בעטיה של הידית לשאיבת מים. מי הנהר היו רכים ונוחים יותר לכיבוס. גרנו חמישים מטר מהנהר, ולכן הבאנו מים מהנהר בכוחות עצמנו, בעזרת שני דליים. פעם בחודש באה כובסת גויה ובמשך יומיים היתה מכבסת את הכביסה הגדולה שהצטברה. חלק מהבגדים, בייחוד המצעים, ניתנו החוצה לגיהוץ. היה צורך להזמין מראש תור למגהץ, ואחת לחודש אבי ואני לקחנו לשם את כל הכבסים.

בקיץ ייצרנו גם גלידה, שנודעה בטיבה. עם התחלפות העונות, כשהעצים השירו מעליהם את העלים, הוחלפה הגלידה במאפים. מגיל עשר הובלתי עגלה מדי בוקר בימי הקיץ וסחבתי בלוקים של קרח לצורכי העסק.

בקיץ המים היו נקיים ושקופים ברמה כזו שניתן היה לראות את החול בקרקעית הנהר. היה תענוג לקפוץ אל המים או לשחות עם הזרם, ואכן לא היה ילד שלא ידע לשחות בעיירה. היו מקומות בהם הנהר היה עמוק ומסוכן, ובבית די חששו להתיר לנו להתקרב אליו. מדי שנה תבע הנהר את קורבנותיו. המשפט "אמרתי לך" הדהד בבית כל אימת שילד טבע, ואכן השתדלתי לא להסתכן שלא לצורך. בחורף היה הנהר קופא והמראה היה מרהיב.

הייתי ילד דתי עטור פאות וחבוש קסקט, אך שם, ברחבת החנות, בין שולחנות הומים מפעילי מפלגות ורוגשים מוויכוחים ציוניים, ספגתי לתוכי עולם אחר. אנשי "השומר הצעיר" ובית"ר בעיקר ישבו שם עד שעות הלילה המאוחרות ושרו בערגה שירי מולדת רחוקה. מחלון משכבי במטבח הייתי מקשיב לקול שירתם ונרדם לצלילי מנגינות ומלים עבריות נוסח "שם בארץ חמדת אבות..." יחד עם זאת הושפעתי מגישתה השוויונית של מפלגת הבונד לכל אדם באשר הוא אדם. התחלתי להניח תפילין מדי בוקר, בלילות הקשבתי לשיעורי תלמוד בבית פועלי אגודת ישראל, ומצד שני נמשכתי ללאומיות ולהשכלה המתעוררת.

בערב שבת הלכתי לצדו של אבי לבית המדרש של ה"מתנגדים". שולחן מיוחד היה מיועד למתפללים אורחים שהגיעו מחוץ לעיירה. לרוב היו אלה יהודים עניים, קבצנים שנדדו מעיירה לעיירה וניסו למכור את מרכולתם. בתום התפילה הזמינו מתפללי בית הכנסת את עוברי האורח לסעודת שבת בביתם. משאחרון המתפללים הקבועים היה יוצא את כותלי בית המדרש ומוצא שני יהודים שטרם קיבלו הזמנה לארוחת ליל השבת, לא הניח להם עד שלקחם לביתו. גם בביתנו ישבו תמיד אנשים נוספים סביב השולחן. שבת ללא אורחים לא היתה שבת.

מרדכי התחנך ב"חדר" של ה"מתנגדים" במאקוב, חדר שנקרא "יבנה". שפת אמו הייתה יידיש, אך -

רוב המקצועות נלמדו בעברית וגם השיחה השוטפת עם המורה התנהלה בעברית. בניגוד לתלמידי ה"חדר" החסידי, אנחנו גם ידענו את פירוש המילים שבתפילה. רוח אהבת ציון נשבה בבית הספר.

עם תום לימודיו ב"חדר" עבר מרדכי ללמוד בבית הספר היהודי בעיר. מרדכי ואחיותיו ניגנו בפסנתר, מנדולינה ובנג'ו.

בספטמבר 1939, ימים מעטים לאחר כיבוש מאקוב בידי גרמניה, אולצו רוב יהודי העיר להתייצב בכיכר השוק במאקוב. מפקד העיר הגרמני אמר כי ליהודים אין זכויות בשטח הכיבוש הגרמני.

הוא הוסיף ואמר כי עלינו להבין מה משמעות הדבר שליהודים אין זכויות. אפשר לגשת ליהודי, להרביץ לו או להרוג אותו, והיהודי אינו יכול להתלונן. אין לו בפני מי להתלונן.

ביום החמישי לכיבוש נחטף מרדכי והוסע לעיירה רוז'אן (Różan), 17 ק"מ ממאקוב, שם עבד בהעמסת פחם. בלילה חזרו מרדכי ויתר החטופים ממאקוב לביתם ברגל. פליטים יהודים עשירים אולצו לשהות בבית המשפחה. משנודע לגרמנים כי פליטים אלה בעלי הון, ברחו הפליטים. מרדכי ובני משפחתו הוכו קשות על מנת שיסגירו את הפליטים, אך לא עשו זאת.

מאות מצעירי העיר, ובהם מרדכי, נשלחו לעבודות כפייה באזור מאקוב. 

החלטתי כי מוטב לי לעבוד קשה ולחסוך מעצמי את סבל ההכאות. ניסינו לעודד זה את זה. הזכרנו את המשפחה ואת החיים כפי שזכרנו אותם. נזכרנו במאכלי הבית ונאחזנו בזכרונות כדי לשרוד.

לאחר מכן נשלח מרדכי לעבודה בחוות בסביבה.

מצד אחד הגרמנים ניצלו את כוח העבודה הזמין לצרכיהם, ומצד שני בודדו את הצעירים מסביבתם הטבעית, התישו את כוחם בעבודות וכך הפחיתו את יכולתו של הנוער להתארגן ולהתמרד.

בסוף 1940 הועברו יהודי העיר לרובע היהודי ובסוף 1941 הוקם גטו מאקוב מזובייצקי.

הבית שלנו היה מחוץ לגבולות הגטו ונאלצנו להשאיר הכל מאחורינו ולעזוב את הבית. אמי בכתה בכי תמרורים. הגרמנים התירו לקחת מעט מאד, כמעט רק מה שאנשים נשאו על גופם. לקחנו שמיכות וקצת בגדים.

בגטו חלקה משפחתו של מרדכי דירת חדר וחצי עם עוד שתי משפחות.

אחותי הקטנה חנה-הדסה היתה בת 11 ומחוסר תנאים אנושיים מינימליים נראתה כמו ילדה בת תשע. היו רגעים שבהם הסתכלתי עליה ובכיתי. ברגעים כאלה הייתי הולך הצידה, שלא יראו אותו ביגוני.

אחותו של מרדכי, רבקה, היתה נשואה לשלמה קירשנבאום, ונולדה להם בת, חוה. בגיל שנתיים נספתה חוה בגטו מרעב, מקור וממחלות.

מרדכי נשלח לעבוד במחנות עבודה שונים והוחזר אל הגטו לפני חיסול הגטו.

ב-18 בנובמבר 1942 חוסל גטו מאקוב.

אנשים, נשים וטף עם חבילות בידיהם החלו לנהור לכיוון רחבת הגטו בשש בבוקר. מי שלא יכול היה לצאת מהבתים ולהגיע לרחבה, חוסל במקום. כ-50 איש נרצחו בעת הגירוש, בעיקר חולים, זקנים וילדים שלא היו מסוגלים לעזוב את דירותיהם או שלא מיהרו לעלות על העגלות. היו אנשים חולים, זקנים ונכים, שהתקשו ללכת ונעזרו ביהודים אחרים. סחבתי ותמכתי ככל יכולתי.

שוטרים ליוו את השיירה לאורך כל הדרך. ממילא אף אחד לא ניסה לברוח. הסביבה היתה כל כך עוינת, שלא היה גם לאן לברוח. האוכלוסיה הפולנית הוזהרה עוד קודם לכן לבל תהין להחביא יהודים. ההוראה היתה שכל המחביא יהודי יוצא להורג, הוא וכל בני משפחתו עמו, כך שגם אותם מתי מעט שאולי התנגדו בסתר לבם לנעשה סביבם, לא העזו לסכן את בני משפחותיהם.

מרדכי ויתר המגורשים הגיעו לגטו מלאווה בליל אותו יום.

אחרי תלאות הדרך לא היה בכוחנו להפנים את משמעות החלפת האוכלוסין. כשהגענו, יהודי מלאווה כבר לא היו בגטו. הם הוצאו למשלוח קרוב לוודאי עוד באותו יום, כיוון שכאשר נכנסנו לדירה שהוקצתה לנו, עוד עמד באוויר ריחו של תבשיל ועד מהרה גילינו סיר מיותם עם אוכל מבושל שחומו טרם פג.

לאחר שבועיים גורשו לטרבלינקה סבו של מרדכי לייזר-חיים ודודתו חנה (חנצ'ה) עם עוד 1,500 מהיהודים ששוכנו בגטו.

ב-6 בדצמבר 1942 גורש מרדכי לאושוויץ בקרון.

ידענו שהיעד לא יכול להיות מקום טוב, אבל מה פירוש "לא טוב" – לא ידענו. חשבנו על מחנה עבודה אבל לא תיארנו לעצמנו שמובילים אותנו לקראת השמדה. גם אם היו מיידעים אותנו מראש בשמו של היעד, "אושוויץ", לא היינו מבינים במה מדובר. מה ידענו על אושוויץ פרט לעובדה שזהו שם של מקום?

הנסיעה נמשכה כחמישה ימים. רבים מתו בקרונות.

הילדים בקרון בכו, צרחו, והמבוגרים לא יכלו לעשות כלום. לא היה בידי איש לעזור. היו כאלה שלא יכלו להתאפק ועשו את צרכיהם בבגדיהם. אנשים מתו מצמא והיו שמתו תוך כדי עמידה. עמדתי שעון על זה שעמד לצדי, ובסוף הדרך, כשהוציאו אותנו מהקרון, נוכחתי לדעת שהוא כבר מת. שרירי הגוף היו כה מאובנים מהעמידה הממושכת, שאנשים לא היו מסוגלים ללכת. כשירדנו מהרכבת, ירדנו על ארבע.

ב-10 בדצמבר 1942 הגיעו מרדכי ומשפחתו לאושוויץ.

הגענו כל המשפחה. אנשי אס-אס עמדו עם כלבים. כשמישהו התחיל לדבר, הכלב קרע אותו. עמדנו יחד שתי דקות. אז החלה הסלקציה. אני ואבי לצד אחד, ואמא עם שתי האחיות לצד שני. בכינו כולנו. אבא אמר: "אנחנו צריכים ללכת, לא לעמוד", אבל אני מסתובב לראות את אמא ואחיותי, וכך הלכנו ונעלמנו. לא יכולתי להעלות על הדעת לאיזה גורל אומלל נידונו אמי ואחיותי. הצטערתי שלא ביקשתי ללכת אתן אך הדבר לא היה נתון לשיקולי ולא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לציית להוראות הגרמנים, אך עובדה זו לא גרעה מייסורי המצפון.

אמו של מרדכי, רחל, ואחיותיו רבקה וחנה-הדסה נרצחו בתאי הגזים של בירקנאו עם הגעתן.

מרדכי הופשט, גולח, ועל זרועו קועקע המספר 81434. לאחר שלושה ימים הועברו מרדכי ואביו למחנה בונה-מונוביץ (אושוויץ 3). ידיו של האב קפאו והוא אושפז. מרדכי הצליח להגניב לו כרוב מספר ימים, אך אביו נלקח ונעלם.

שלושה וחצי חודשים עבד מרדכי ברעב ובקור וספג מכות רצח מצד גרמנים וקאפואים. הוא נחלש ונלקח בסלקציה להשמדה. בעת ההמתנה להסעה לתאי הגזים, דרש איש אס-אס מתנדבים לעבודה, ומרדכי הציע את עצמו ונלקח שוב לעבודה.

באחד הימים הוכה מרדכי קשות בעבודתו, והופנה שוב בסלקציה לתאי הגזים בבירקנאו. הוא נשלח להמתנה כי היה משלוח של יהודים מיוון שהושמדו באותם רגעים. מההמתנה נשלחו לעבודה שלושה אנשים - ובהם מרדכי.

ירדתי לתוך המחנה ובעודי הולך כעיוור התקרבו שני אנשים. כולנו נראינו נורא, ובכל זאת הכרנו זה את זה. היו אלה דוד וולפוביץ ונח ויסוקר, בני מאקוב. "מוטל'ה, אתה עוד חי?" שאלו אותי שניהם. ואני עונה להם בשפה רפה שאני עוד חי אך הרעב מכריע אותי. היהודים היקרים האלה ראו את מצבי והציעו לי את שתי מימיות המרק שלהם. התגבורת הנוזלית הבלתי צפויה הכניסה בי קצת חיות. מאוחר יותר הם נספו.

בתחילת מרס 1943 הוחזר מרדכי לבירקנאו והועבד ביחידת איסוף הזבל. מרדכי היה רתום לעגלה ופינה אשפה מרחבי המחנה.

כל לילה היו עשרה, חמישה עשר, עשרים מתים. היו צריכים להוציא את המתים מהבלוקים ולספור אותם. אבל היו גם חצי מתים, אלה שזחלו על ארבע וביקשו מים ולחם. חשבתי לעצמי שהיום זה הוא ומחר זה אני.

מרדכי הצליח להתנדב לקבוצת מתקני גגות וכך רחק מעט מהתנאים הקטלניים.

התיקון התבצע בתוך הבלוק. לא היינו חשופים לקור ולרטיבות. לעומת העבודות הקשות שבהן עבדתי עד אז, הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שזו מציאות. מה זה, אמריקה? תהיתי ביני לביני.

בעת עבודתו ראה מרדכי מדי פעם את היהודים שהיו מגיעים לרמפה במשלוחים החדשים:

צפיתי באנשים הצועדים ובאמהות הנושאות תינוקות על הידיים לסוף דרכם. הרגשתי את הבעתה, את האימה הצרופה. תמונות התקריב הללו נחרטו בי לעד. ראיתי בהם את פני אמי, סבי, אחיותי וכל בני מאקוב האחרים שהוצאו להורג.

במפקד הבוקר היתה חובה להציב גם את גוויות האנשים שנפטרו בלילה הקודם. מדי בוקר הוציאו מהבלוק 15-10 גוויות. נעמדנו דום בחמישיות עד שסיימו לספור את האסירים. הייתי מביט על הגופות הנערמות בצד ולא פעם חשבתי שאולי לאדם הזה, שכבר שוכב שם מת, טוב יותר מאשר לי.

באחד הימים האשים איש אס-אס את מרדכי בהשחתת רכוש ורשם את מספרו.

משמעות לקיחת מספרו של אסיר היתה ברורה לי. בשארית היום הפחד כמו דקר את גופי באלפי מחטים זעירות.

מרדכי הולקה מאה מלקות.

מכרי אלתרו מעין תחבושות וכל אותו הלילה הספיגו אותן במים והניחו על המקומות הדואבים. איך החזקתי מעמד, איני יודע.

סלקציות נערכו לרוב לאחר שכולם שבו מהעבודה. הסתדרנו ערומים לפני רופאי האס-אס, שמיינו בין החזקים לחלשים. בחיל ורעדה עקב כל אחד מאתנו אחר תנועת האצבע של איש האס-אס הקובעת אם נגזר עליו להגיע לארובת המשרפה או שגזר דינו נדחה במעט. שרדתי הרבה סלקציות. כשחליתי בדיזנטריה לא חשבתי לרגע לדווח על כך, שהרי אסירים חולים וירודים מבחינה גופנית הושמדו ללא היסוס.

באחד הימים פגש מרדכי אסירים ממחנה אחר, עובדי חשמל, ואלה סיפרו לו שאביו חי והוא נמצא באושוויץ.

כמעט התעלפתי לשמע הדברים. כל אותו זמן חייתי במחשבה שאבי, קרוב לוודאי, קיפח את חייו. עצם הידיעה על קיומו, לא רחוק ממני, היתה לי למזור.

בקיץ 1944 נשלח מרדכי לאושוויץ, לתקן גגות, ושם פגש את אביו לדקות ספורות.

שנינו בכינו כשנפגשנו ונזכרנו בלילה שבו הגענו לאושוויץ ונפרדנו מהאמא ומהאחיות. זו היתה שיחה עצובה מאד. התחבקנו והתנשקנו, ונפרדנו בתקווה שאולי פעם ניפגש שוב.

ביום כיפור תש"ה (ספטמבר 1944) צם מרדכי, למרות שמבחינה הלכתית יכול היה לוותר על הצום מחמת פיקוח נפש. מדי פעם הצליח לארגן מניין לתפילה ולהניח תפילין, שעבר מיד ליד בחיפזון בבקרים.

עם התארגנותה של מחתרת הזונדרקומנדו באושוויץ, סייע לה מרדכי בשליחויות ובהעברת מסרים. מרד הזונדרקומנדו פרץ ב-7 באוקטובר 1944, ואחריו פרקו הגרמנים את קבוצות העובדים כדי למנוע התארגנויות מחתרתיות נוספות.

ב-28 באוקטובר הועבר מרדכי אל מחנה שטוטהוף.

עד מהרה הידרדר מצבי וכפסע היה ביני לבין מצבו הסופני של מוזלמן. בעודי מסתובב, רפה ודל כוח, שמעתי לפתע קול מנדולינה. התקרבתי וראיתי את אחד מעוזרי הבלוקאלטסטר (האסיר הממונה על הבלוק) מנגן. התקרבתי אליו ובהססנות ביקשתי את רשותו לנגן קצת. הוא זרק לעברי מבט מלא פליאה ושאל אם אני בכלל יודע לנגן. ביקשתי שיתן לי לנסות, למרות שמזה זמן רב ידי לא אחזו בכלי ולא פרטו על מיתריו. מאיפה שאבתי את הכוח לנגן – איני יודע, אך לאחר שניאות לבקשתי ואחזתי בידי את הבנג'ו, עלו ובקעו הצלילים מן הכלי במחרוזת שירים רוסיים. אנשים עמדו מסביבי ושרו וביקשו שאנגן שיר נוסף... ועוד אחד. הבלוקאלטסטר שמע את נגינתי והורה להביא לי קערת מרק בתמורה לנגינתי. התחלקתי בנוזל החיוני עם שותפי לייבל חייט. למחרת היום ניגנתי שנית וקיבלתי עוד מנת מרק גדושה. ועוד נגינה... ועוד מנת מרק... הנגינה מילאה תפקיד חשוב בהתאוששותי מעט.

ב-19 בנובמבר הועבר מרדכי לשדה התעופה היילפינגן-טיילפינגן, שם הוטל עלי העובדים לאתר פצצות שלא התפוצצו, לחפור סביבן ולהזעיק חבלנים.

החשש מהתפוצצות בלתי מבוקרת ליווה אותנו בכל רגע ורגע. הדבר היחידי שהיה חיובי בעיני באותה עבודה קשה הייתה העובדה שאנשי ורמכט מחיל האויר הגרמני שמרו עלינו בזמן שעבדנו ולא אנשי אס-אס – חיות האדם.

ישנו על הקש. רק חשבנו איך לסלק את הכינים ולארגון חתיכת לחם או מעט מרק. לי היה מזל. עבדתי עם בטון. לקחתי את שקי הנייר שבהם היה הבטון, התעטפתי בהם וזה חימם אותי קצת.

ב-14 בפברואר 1945 הועבר מרדכי למחנה דאוטמרגן.

העיניים יצאו מחוריהן מרוב רעב. כשאנשים ראו דשא הם רק חשבו שאפשר לאכול אותו, אבל אי אפשר היה.

מרדכי לקח קליפות תפוחי אדמה מהאשפה, רחץ אותן ובישל. "זה היה מעדן."

באמצע מרס 1945 הועבר מרדכי לברגן-בלזן.

הלכנו כשרגלינו עטופות בסמרטוטים. כשהגענו לברגן-בלזן ירד שלג. שכבו שם גופות רבות. רבים לקחו נעליים מהמתים. גם אני עשיתי את זה.

בצריפים רבים לא היו כלל דרגשים ותכופות לא היה בהם אף מצע קש או חציר למשכב, לא כסאות ולא תאורה. היתה שם רק רצפה מזוהמת וחלקלקה, חלונות שבורים ורטיבות מהגשם שחדר וחלחל דרך הגג.

בשבועות האחרונים מתו מאות איש ביום. כבר לא היתה אפשרות לשרוף את כל הגופות או לקברן. ברחבי המחנה נערמו ערמות ענק של גוויות, שהגבירו את התפשטות המגפות. היו שם בתי שימוש ארוכים מעץ, אך חלק מהחולים לא הספיקו לצאת וצחנה איומה נישאה באוויר. אנשים שכבו שם ללא כל מצע, מוכי כינים ובצפיפות נוראה. מי מבינינו שהצליח לפקוח את עיניו ביום המחרת מצא אנשים מתים שרועים לצדו. החיים שכבו עם המתים ולפעמים לא ניתן היה להבחין מי החי ומי המת. בתחילת אפריל, כשאלפי גוויות היו מוטלות בכל שטח המחנה, ירוקות ונפוחות מחום שמש האביב ובכל דרגות ההתפוררות האפשריות, ומדי יום נוספים מתים אחרים, השתמשו בשלדי גופינו הרפים ככוח עבודה פנוי ונגיש. העבודה שלנו היתה להוציא את המתים מהצריף ולהשליך את גוויותיהם על ערמת גוויות קיימת.

אנשים התהלכו חצי מתים ומתו. יום אחרי יום משכו מהביתנים את המתים והעבירו אותם על עגלות. המים היו מורעלים. פחדנו. היה מעט אוכל, אבל חברי קיבל מזה דיזנטריה. רציתי לעזור לו. לא ידעתי מה לעשות. היה רופא שיכול היה לתת תרופה. היה צריך לשלם לו. הלכתי לגופות, מצאתי בפיות שלהם שיני זהב ומשכתי את השיניים. הבאתי לרופא והוא נתן לי את התרופה. הלכתי בקושי. הגעתי אליו ונתתי לו את התרופה אבל זה היה מאוחר מדי. הוא מת בידי. ממש בידי מת לייבל חייט. אם הוא היה שורד באותו יום, היה לי אח.

לבי נשבר אז לרסיסים וכאילו חלק מגופי מת. כל האנרגיה המועטה שעוד נותרה בקרבי כאילו התפוגגה עם מותו ושיווי משקלי התערער לחלוטין. דבר כבר לא היה אכפת לי. נותרתי אדיש והקור הלך והתפשט בחלל לבי.

ישבתי בצריף וחיכיתי לזמן שבו יגיע תורי. שקלתי 30 ק"ג. כבר לא יכולתי אפילו להכניס דבר אוכל לפי. ידעתי שהשחרור קרוב אך לא ידעתי אם אספיק להחזיק מעמד.

מרדכי שוחרר בברגן-בלזן ב-15 באפריל 1945.

בימים הראשונים שכבתי במיטת בית חולים וקיבלתי תרופות לחיזוק הגוף. ניתנו לי הנחיות מדויקות באשר לסוג האוכל הנחוץ לשיקום הגוף ובנוגע למינון ההכרחי, שירגיל את מערכת העיכול בהדרגה לנורמה הממוצעת. הוזהרתי לבל אתפתה למאכלים אסורים אם חפץ חיים אנוכי.

מרדכי הגיע למינכן, שם אמר לו חבר שאביו חי ונמצא בפלדאפינג. השניים נסעו לפלדאפינג ושם פגש מרדכי את אביו.

כשאבי נשא את עיניו וראה אותי, הוא התעלף לרגע קט. שנינו התחלנו לבכות כמו ילדים קטנים. זה היה כאילו שאיבדתי את ההכרה באותו רגע. שנינו בכינו ונשבענו שלא ניפרד יותר.

שלושה מבני דודיו של מרדכי היו אף הם בפלדאפינג. החמישה יצרו קשר עם קרוביהם, חיילים ארץ-ישראלים בצבא הבריטי. אלה הגיעו לפלדאפינג, הלבישו אותם במדי הצבא הבריטי והבריחו אותם לאיטליה. החמישה הגיעו למחנה הבריגדה היהודית בטרביזיו.

חיילי הבריגדה יצאו מגדרם כדי להקל עלינו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה נפשית. שם התחלתי להרגיש בשחרור האמיתי ולהכיר בכך שיצאנו 'מעבדות לחירות'.

בספטמבר 1945 הפליגו מרדכי, אביו ושלושה בני דודו מנמל בארי שבאיטליה באוניית מלחמה בריטית, בזהות שאולה של חיילים בריטים. הם הגיעו לאיסמעיליה שבמצרים ומשם נסעו ברכבת לארץ ישראל.

מראה בגדי החאקי שקיבלתי שיקף במשהו את אופיו של הקולקטיב העברי בארץ ומשלבשתי אותם הרגשתי, לפחות מצד חזותי החיצונית, כאילו אני כבר חלק טבעי מהנוף האנושי.

עם עלייתו ארצה עבד מרדכי במפעל הטקסטיל לודז'יה ועם חבריו הקים להקת זמר ונגינה ששרה בעברית וביידיש. במלחמת העצמאות גויס מרדכי ושירת בחטיבת אלכסנדרוני.

היכולת הזו להילחם עם כוח וראש מורם נגד אויבי, במיוחד כאנטיתזה ליכולת עמידתנו בשואה, היתה דבר גדול בעיני. מאידך, אחרי כל מה שעברתי רציתי לחיות בשקט, להקים אחרי זכר. הגיעו ידיעות על חברים רבים שנפלו בקרבות, ביניהם רבים יוצאי שואה יחידים, שעם מותם נגדע ענף משפחתם ולא נותר להם זכר.

לאחר שחרורו מהצבא החל מרדכי לעבוד בשירות התעסוקה. הוא כיתת רגליו במאות מקומות עבודה וחיפש – ומצא - עבודות לאלפי אנשים. הוא הקים לשכת עבודה לנוער שוליים, רכש השכלה בתחום הייעוץ התעסוקתי ועבד במגוון תחומי ניהול, בהם ניהול לשכת העבודה בבני ברק. "זכיתי להערכה בעבודתי והיה לי בה סיפוק רב."

בשנת 1950 נישא מרדכי לדבורה, אותה הכיר בעבודתו.

לאורך הדרך הוצעו לי עבודות במקומות שונים אחרים ובתנאים שאולי היו טובים יותר, אך בלשכת העבודה הרגשתי שאני תורם לזולת, החל מהעבודה בלשכת הנוער וכלה בעבודה עם המוגבלים. כאילו קולות סמויים שידרו אלי כל העת ממעמקים וציוו: אם נשארת בחיים, לפחות עליך לעשות משהו מועיל למען האנושות.

תעודות הצטיינות שקיבלתי מנציבות שירות המדינה לאורך שנות עבודתי משקפות את כובד הראש שייחסתי למשימות הללו, שהיו בעיני חשובות ברמה לאומית ומוסרית.

לאחר פרישתו לגמלאות התבקש מרדכי לסייע כיועץ תעסוקה במרכז השיקום של משרד העבודה.

עוד בשנות החמישים היה מרדכי פעיל בארגון יוצאי מאקוב-מזובייצקי והיה בין הכותבים והעורכים של ספר הזיכרון לקהילת מאקוב-מזובייצקי, שיצא לאור ב-1969, רובו ביידיש. לימים היה מרדכי יו"ר הארגון ופעיל בהקמת ארגון הגג של קהילות צפון מזובשה ובפעילות דור ההמשך של יוצאי הקהילה.

במהלך עריכת הספר, זיכרון העבר שוב התקרב אלי ונכנס בעוצמה מחודשת לשגרת היום-יום. העיסוק בחומרים, במסמכים ובאוסף העדויות העלה אל פני השטח את המכאוב שליווה את חיי עד אז כשהוא טמון עמוק בתוככי לבי.

המפגש עם השפעותיה ארוכות הטווח של השואה על האנשים הללו אינה קשה לי. להפך, החיבור לתמצית הכאב והמצוקה מתוך עמדת סיוע ועזרה נותן לי המון וכשאני עוסק בכך, אני מרגיש את מלוא תחושת האנושיות והשליחות, שגוברת על כל דבר אחר.

מרדכי מתנדב ב"עמך", ארגון סיוע לניצולי שואה, ובאגודה למען האסיר. מתחילת שנות התשעים מעיד מרדכי בבתי ספר ברחבי הארץ על קורותיו בשואה. הוא נוסע לפולין כאיש עדות עם קבוצות מבוגרים ובני דורות ההמשך, ואף כמדריך, בהיותו דובר את השפה הפולנית ובקיא בגאוגרפיה ובהיסטוריה של אזורי הביקור.

מרדכי עוסק בהנחלת זכר השואה לדורות הבאים. הוא מסר דפי עד לזכר בני משפחתו שנספו בשואה. באמצע שנות התשעים נסע עם אשתו, בנותיו ונכדתו הגדולה לפולין, בעקבות ימי ילדותו ובעקבות קורותיו בשואה. המסע הוביל אותו ללוות כאיש עדות מסעות של בני נוער לפולין וכן "עדים במדים" – משלחות קציני צה"ל לפולין. על קורותיו בשואה הוא מרצה במוסדות חינוך וצבא. בשנת 2012 הדליק מרדכי משואה בבית לוחמי הגטאות.

החל מתחילת שנות האלפיים מרצה מרדכי בפני משלחות צה"ל ומלווה משלחות צה"ל ותלמידים לפולין.

הנסיעות הללו, הן עם קבוצות הנוער והן עם המבוגרים, דורשות ממני הכנה מוקדמת של החומרים, אך אני מרגיש לא רק כאחד שבא לדבר אלא כשותף שווה ומלא לחוויות הרגשיות המלוות מסע מן הסוג הזה.

מרדכי מרצה בארץ ובעולם בפני קבוצות מבקרים מחו"ל, כולל פולנים, בפולנית ובגרמנית. ספרו האוטוביוגרפי "מרחוק כוכב מנצנץ" יצא לאור בשנת 2005 ותורגם לפולנית, גרמנית ואנגלית.

למרדכי ולדבורה שתי בנות ושישה נכדים.

***

הציטוטים לקוחים מספרו של מרדכי, מרחוק כוכב מנצנץ, ומדבריו בסרט "מתקן הגגות מבירקנאו".