• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אברהם אביאל

אברהם אביאל הוא ניצול השואה. הוא העיד במשפט אייכמן והוא בעל הוצאה לאור. אברהם הוא איש עדות המספר את סיפורו בין היתר ביד ושם בפני קהלים מגוונים, והוא הוציא שלושה ספרים המתעדים את קורות חייו לפני השואה ובמהלכה.

תמונות
חפצים
סרטים

אברהם אביאל-ליפקונסקי נולד בשנת 1929 בכפר היהודי החקלאי דוגאלישוק שליד ראדון, פולין (כיום בלרוס), לאמו שרה-מינה ולאביו משה-דוד, שהיה נפח במקצועו.

הכפר שכן בפאתי יער ובו עצי אורן גבוהי קומה שהתנשאו אל על. היה זה כפר יהודי קטן שהשתרע על רחוב אחד ובתים משני צדדיו. תושבים היו בו כדי מניין אחד בלבד. היה זה כפר יהודי בודד, נטוע בין כפרים נוכרים של פולנים ובלרוסים.

הרחוב היה מרוצף אבנים, ורוחבו התאים למעבר שתיים עד שלוש עגלות רתומות לסוסים. מאחורי כל בית ובצדדים היו מבנים למשק החי, לפרות, לסוסים ולכבשים, וכן אסם או גורן לתבואה. בחצר שלנו בין הבית לבין הרפת הסתובבו תרנגולות שחיטטו כל הזמן במקוריהן כדי למצוא גרעינים שהיו פזורים על האדמה.

שלושה אחים היינו: פינקה (פנחס) הגדול, קושקה (יקותיאל) הקטן ואני, אברהמק'ה או אברהמל'ה, האמצעי. היינו רצים מסביב לעצים, מנסים לחבוק אותם ולמדוד את עוביים, אוספים אצטרובלים גדולים שנשרו מהעצים, מקשיבים לציוצי הציפורים, מנסים להבין את שפתן המיוחדת ומחקים ציוציהן כדי לקבל מענה.

בחופש הגדול היינו משחקים במחבואים ומסתתרים מאחורי הגזעים העבים, תולים ערסלים בין העצים, שוקעים בהם ומתנדנדים מצד לצד. לא אחת מרוב השתוללות היה הערסל מתהפך והייתי עף ומתגלגל ככדור על הארץ.

בחופשת הקיץ היו מגיעים רבים מתלמידי ישיבת ראדון הסמוכה לנפוש בדוגאלישוק.

קולות התורה נישאו ברוח לכל עבר. בין עצי היער ובשבילים טיילו להנאתם בחורי הישיבה ועקרו הרים בסוגיות שונות בתלמוד.

הבתים בקצה המערבי של הרחוב נגעו באחו רחב ידיים שגבל עם נחל מפכה מים קרים שזרמו בינות לשיחי תות ואגוז. היינו משכשכים רגלינו בתוך מימיו הקרירים של הנחל, קוטפים תותי עץ בשלים למאכל וטעימים לחיך, ובעיקר אגוזים שצמחו שם למכביר.

כדי לשמר מזון לתקופת החורף היו חופרים בורות עמוקים, מרפדים אותם בקש ומכניסים לתוכם את תפוחי האדמה, הגזר, הסלק ומכסים שוב את הבור בקש, ועל הקש עורמים שכבת אדמה עבה. בבורות כאלה היינו מסתתרים בחורף מפאת הקור ומפני הגרמנים-הנאצים.

כשהגיע אברהם לגיל עשר, שלחו אותו הוריו ללמוד בעיירה הסמוכה ראדון. אברהם ואחיו גרו ולמדו בראדון, ורק בסופי השבועות היו שבים לביתם, ברגל, מרחק של שבעה קילומטרים.

למדנו שלוש שפות: עברית, פולנית ויידיש. בבית ועם חברים דיברתי יידיש, עם ילדי הגויים דיברתי פולנית, בעברית התפללנו ולמדנו את התנ"ך.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נכבשה ראדון על ידי הצבא האדום. הלימודים נפסקו. ליהודים הותר ללמוד רק בבתי ספר סובייטיים, ברוסית. האם העבירה את פנחס, אחיו הגדול של אברהם, לאחותה שגרה באיישישוק, מעבר לגבול עם ליטא, מרחק 15 קילומטרים מראדון, כדי שיוכל להמשיך בלימודיו.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות ובאוקטובר רוכזו יהודי ראדון בגטו. לאחר מספר ימים נודע ליהודי דוגאלישוק על טבח יהודי איישישוק, שארע ב-24 בספטמבר. רבים מבני משפחתה של האם נרצחו בטבח זה. האם בישלה מזון עבור הפליטים שהגיעו לדוגאלישוק, ואברהם ואחיו סייעו לה.

מאוחר יותר רוכזו גם יהודי דוגאלישוק בגטו ראדון. האב עבד בנפחיה במצוות הגרמנים, ואברהם ופנחס עבדו בסלילת כבישים. בלילות התגנבו אל בית הרב, ללמוד תורה ותלמוד לאור נרות ועששית.

במאי 1942 הוקף גטו ראדון בשמירה כבדה, לקראת חיסולו. ההורים שלחו את יקותיאל אל מחוץ לגטו בלבוש של רועה, כדי להצילו, אך תושבי האזור חשדו בו. הוא היה ילד בלונדיני עם עיני תכלת, אך הם גילו שהוא נימול, הסגירו אותו לגרמנים והוא הוחזר לגטו.

לאחר שלושה ימים לקחו הגרמנים את האב לחפור בורות קבורה ליהודי העיירה. בעת העבודה התקוממו החופרים ואחדים מהם הצליחו לברוח. ביניהם היה אביו של אברהם.

אברהם, אמו ואחיו הקטן הוצעדו עם יהודי העיירה לכיכר העיירה. במהלך הצעדה נורו רבים מהיהודים. לאחר מספר שעות בכיכר העיירה הוצעדו היהודים אל מחוץ לעיירה, אל בורות שנחפרו ליד בית העלמין, שם נורו רובם למוות. פנחס, אחיו של אברהם, היה בין חופרי הבורות אך שרד את הטבח ושב עם אברהם לגטו.

למחרת יום הטבח התייצבו אברהם ופנחס לעבודה עבור הגרמנים. כעבור מספר ימים החליטו לברוח ולחפש את אביהם, מתוך תקווה שהוא עדיין חי. לאחר כשבועיים התאחדו עמו בעזרת אחד האיכרים, מכר של האב. השלושה חיו ביחד מספר ימים והסתייעו באיכרי הסביבה, אך אלו סרבו להלינם, מפחד הגרמנים.

לאחר ימים אחדים קבע האב שעליהם להיפרד. הוא הסביר ששלושתם יחדיו לא יוכלו לקבל מקום לינה אצל איכרים, ושהשהות המשותפת מסוכנת, כי כך יתאפשר לחסל את שלושתם יחד. "אם נהיה בנפרד, אף איכר לא יעז לנגוע בכם. הוא יפחד מנקמתי", אמר האב.

אברהם ופנחס חיו ביערות, שם הכינו בור למגורים, לתקופת הקיץ. לקראת החורף שקלו להיכנס לגטו לידה, בו רוכזו אלפי יהודים, מחשש שאם יישארו ביערות, יקפאו למוות בשלגים ובקור. תקופה קצרה התגוררו בעליית גג מעל לרפת, במשק של אחד ממכריהם הפולנים מלפני המלחמה. כשגילתה זאת אמו של המכר, נאלצו לעזוב. הם הכינו ביערות מקום מסתור לתקופת החורף: הם חפרו בור באדמה, כרתו עצים והכינו מהם קורות לכיסוי המסתור והסוואתו. רועה של עדר פרות שרעה באזור חשף את המסתור, והשניים נאלצו לברוח שוב.

כשניסו אברהם ופנחס לחבור לפרטיזנים באזור, נתקלו במארב של גרמנים ושוטרים מקומיים משתפי פעולה. פנחס נורה ונהרג. אברהם הצליח להגיע למקום המסתור של אביו, שם נותרו עד תום החורף.

חג הפסח הגיע. לא רצינו לאכול לחם חמץ. ביקשנו מהאיכרים קצת קמח, אפונה או שעועית. בלילה אפינו מהקמח מצות אחדות במחבת על אש כדי להרגיש שקיימנו המצווה של אכילת מצה. גם בימים אלה, כשהמוות היה לפנינו כל רגע, רצינו לשמור על הזיק היהודי שהיה בקרבנו.

אברהם נפרד מאביו, שנשאר בחורשות באזור דוגאלישוק. אברהם הצליח לחבור למחנה של יהודים ששהו ביערות עתיקים שהשתרעו על פני עשרות קילומטרים. בראש המחנה עמד אלקה אריוביץ, אותו הכיר אברהם מלימודיהם המשותפים בראדון, לפני המלחמה. אלקה הציל כמאה יהודים, נשים וילדים שבזכותו נקלטו במחנה. מהצעירים בעלי יכולת הלחימה הורכב "אוטריאד" - קבוצת פרטיזנים לוחמת. מפקד האוטריאד היה קצין סובייטי שהגיע מהמזרח וקיבל מינוי מטעם הצבא האדום. אברהם התקבל ליחידה זו. הוא השתדל לצעוד תמיד בראש, למרות מודעותו לסכנות האורבות להולכים בראש מפני מארב גרמני, ולמרות מודעותו לסכנה שחברי היחידה האנטישמים יחסלו אותו ביריה מאחור. הוא לא רצה לאפשר לחברי היחידה הלא-יהודים לומר שהוא מסתתר מאחורי גבם. אביו של אברהם נרצח זמן קצר לאחר מכן על ידי יחידה אנטישמית של ה"ארמייה קראיובה", המחתרת הפולנית. גם אלקה נרצח כעבור זמן מה, על ידי רוסים אנטישמים מבין לוחמי האוטריאד.

ביוני 1943 הפציצו והפגיזו הגרמנים את היער, ושלחו יחידות רגלים אל תוך היער בנסיון להשמיד את המחנה. אנשי המחנה, בהם אברהם, נמלטו על חייהם. לאחר הסתלקות הגרמנים שבו אברהם ואנשי המחנה ליער, וקברו את המתים.

לאחר מכן נמלט אברהם עם שישה פרטיזנים נוספים. הם הסתתרו בביצות וביערות והכינו בקתה כמקלט לחורף – ז'מלנקה (Ziemlianka). שם טיפל אברהם בפרטיזן יהודי שנפצע בקרב. לאחר מספר ימים מת הפרטיזן, ואברהם השתתף בקבורתו.

אברהם ושניים מחבריו – אברהם פייקובסקי ובנו נחום – עזבו את הז'מלנקה, שהיתה קטנה מדי עבור שבעה המסתתרים. במהלך סופת שלגים חפרו בור באדמה ושם שהו מספר ימים, תחת השלג, מבודדים מהעולם. הם נאלצו לחזור לז'מלנקה למרות הסכנה שייחשפו, ואת החורף הבא עברו בז'מלנקה. מדי פעם חששו שמא התגלו, ונאלצו לעזוב את הז'מלנקה ולנדוד במשך ימים ארוכים, לעתים בעת סופות שלגים, ביערות ובביצות הקפואות.

באביב 1944 הצטרפו אברהם וחבריו לז'מלנקה בה היו 19 פרטיזנים ובקיץ עברה הקבוצה למחנה קיץ ביער. בתקיפה שביצעה יחידה אנטישמית של ה"ארמיה קראיובה" הפולנית נהרגו שבעה מבין חברי הקבוצה, בהם כאלה ששרדו עד אז למעלה משנתיים ביערות. לאחר ימים מעטים, ב-12 ביולי 1944, הגיעו כוחות הצבא האדום והאזור שוחרר.

גם לאחר השחרור התנהלו קרבות באזור ורבים מחבריו לנשק של אברהם נפלו בהפגזות ובקרב. אברהם גויס ליחידה של משטרת הבטחון הסובייטית, הנקו"ד, ויצא כמדריך של יחידה שנשלחה לאזורים הכפריים כדי לתפוס פולנים שרצחו יהודים וחיילים סובייטים במסגרת ה"ארמיה קראיובה" ויחידות פולניות אחרות.

סרקנו בית אחר בית וחיפשנו נשק ואנשי מחתרת. כל התנגדות קלה זכתה לתגובה חריפה וירי במקום. הוספנו הרבה נשק ואסרנו הרבה חשודים. סלדתי מעבודה זאת, אך יחד עם זאת הרגשתי סיפוק על שניתנה לי האפשרות לנקום ברוצחי אבי ויהודי דוגאלישוק.

אברהם ביקש להתגייס לצבא האדום כדי להילחם בגרמנים ולנקום ברוצחי משפחתו, אך מפקדו בנקו"ד ביטל את גיוסו.

בערב יום כיפור התכנסנו קומץ יהודים כדי מניין להתפלל בצוותא תפילת כל נדרי. לא היה חזן ולא בעל תפילה ונטלתי מקומו של הש"ץ – שליח הציבור. בהגיעי לתפילה שבה הייתי צריך לבקש רחמים לבני המשפחה, חשבתי למי אפשר לבקש – לאמי? לאבי? לאחי? הדמעות נקוו בעיני, וזעקת הבכי חנקה את גרוני. פרצתי בבכי בלי יכולת לעצרו וסרתי לפינה בבכי, והקהל הקטן המיותם פרץ בבכי אחרי. זאת היתה תפילה מעומק הלב, והדמעות שנחנקו בשנות המאבק להישרדות פרצו עתה החוצה.

אברהם שב לדוגאלישוק והצליח למצוא את קברו של אחיו פנחס. הוא הביא את שרידיו של פנחס לקבורה בבית העלמין בראדון. לאחר מכן הגיע לווילנה, שם מצא את בן דודו, ילד שהיה השריד היחיד ממשפחתו. כשנשלח לקורס קצינים של הנקו"ד החליט אברהם להגיע לארץ ישראל. ראדון היתה בתחומי פולין לפני המלחמה, וכך, בתור פולני לשעבר התאפשר לאברהם לקנות תעודת זהות פולנית. באביב 1945 יצא מראדון ובחסות התעודה הגיע לביאליסטוק ומשם ללובלין. כשהיה בלודז' נודע לו על כניעת גרמניה וסיום המלחמה.

אברהם ניסה לעשות דרכו לארץ ישראל דרך רומניה, ברכבת וברגל, אך תכניתו השתנתה כל העת עקב נוכחותם של פורעים אנטישמים במסלולו ועקב החששות ממעצר על ידי הסובייטים בתור עריק. כשהגיע לבודפשט היה חולה בטיפוס. הוא עמד על סף המוות ואושפז בבית חולים בעזרת הצלב האדום. עם החלמתו הצטרף לקבוצה של "הבריחה" והגיע לאוסטריה, שם שוכן במחנה העקורים בעיירה לייבניץ. אברהם הגיע לאיטליה, בקשיים רבים ובמסלול מפותל שעבר ביוגוסלביה. הוא הגיע לבית בשם "סלבינו" שבו התאכסנו צעירים ניצולי שואה, ושם קיבל תפקיד של מדריך ילדים. הוא נאלץ לוותר על תורו בעליה ואת שהותו במקום ניצל ללימודים.

אברהם עלה ארצה באוגוסט 1946 באוניית המעפילים "כתריאל יפה". האניה נעצרה על ידי הבריטים ולאחר מאבק עיקש, שכלל שביתת רעב והתנגדות לגז מדמיע, הועברו המעפילים, בהם אברהם וחבריו, למחנות מעצר של הבריטים בקפריסין. במחנה המעצר ארגן אברהם לימודים לחבריו העצורים. שם הכיר את אילה ליברמן. אילה היתה בת 12 בעת האקציה בזדולבונוב. היא נמלטה בעת האקציה, שרדה מעצרים וחקירות על ידי הגרמנים ושרדה שנים של עבודת כפייה בזהות שאולה בגרמניה, עד תום המלחמה.

בדצמבר 1946 קיבל אברהם סרטיפיקט (אישור עליה במסגרת מכסת העליה שהתירו הבריטים) ועלה ארצה. הוא נקלט בקיבוץ משמר השרון, למד הגנה עצמית ולימודים עיוניים, והדריך קבוצת נוער. במלחמת העצמאות גויס אברהם לפלמ"ח.

בנוטלו את תרמילו חש לרגע כי הנה שב אליו תרמיל נדודיו. בהתפכחו הרהר מה שונה תרמילו הנוכחי מקודמו. בימים ההם עזב את ביתו שעלה בלהבות לבלי שוב, כדי להציל את חייו – כדי להישרד. עתה הוא יוצא כדי להרחיק את האש מביתו, כדי להגן על בית חלומותיו, למען יהיה לו לאן לחזור. בימים ההם לא נותרה עוד נפש חיה בביתו הבוער. עתה הותיר אחריו חיים המקפלים בתוכם תקוות של דורות, מאווייו האישיים, שיש בהם כדי להצמיח חיים על אותו גזע כרות ראש, שהחיים נגדעו ממנו.

אברהם שירת בשורות הגדוד השישי של הפלמ"ח ולחם על הדרך לירושלים. בסוף 1949 שוחרר אברהם מהשירות.

בשנת 1952 נישאו אברהם ואילה. אברהם החל לעסוק בהוצאה לאור ובשנת 1961 העיד במשפט אייכמן על רצח יהודי ראדון ודוגאלישוק.

אברהם זכה בתעודת הוקרה מטעם אגודת הסופרים העברים לשנת 2018 על קידום הספרות והשירה העברית. עדותו על רצח בני קהילתו, מתוך ספרו "כפר ושמו דוגאלישוק", הוקראה בסיום הטקס הממלכתי "לכל איש יש שם" שהתקיים במשכן הכנסת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2018.

אברהם מסר דפי עד להנצחת זכרם של אמו שרה-מינה, אביו משה-דוד, אחיו הגדול פנחס (פינקה) ואחיו הקטן יקותיאל (קושקה), שנרצחו בשואה. אברהם מסר כשבעים דפי עד להנצחת קרוביו ומכריו שנספו בשואה. אברהם פרסם שלושה ספרים – שלושתם בעברית ובתרגום לאנגלית – בהם תעד את קורותיו בשואה ובתקומה:

כפר ושמו דוגאלישוק (ישראל: משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1995): תיאור החיים בעיירה דוגאלישוק לפני השואה, חיי היהודים בגטו ראדון, רצח יהודי העיירה, הבריחה ליער והמאבק להישרדות ביער עד השחרור. הספר יצא לאור גם באנגלית, בלונדון;

החופש והבדידות (ת"א: תמוז – אגודת הסופרים. אלף – סדרה לשירה ופרוזה, 2000). תאור פרק חייו של אברהם בין השואה לתקומה ודרכו לארץ ישראל. הספר יצא לאור גם באנגלית, בישראל;

משפחה משני זרדים: עדות חיה (ת"א: בית עלים, 2017): תיאור קורותיו של אברהם בתקופת השואה, רצח בני משפחתו, מאבקו להישרדות בתקופת השואה, ומאבקו לשם עלייה ארצה.

לאברהם ולאילה ז"ל שלושה ילדים, תשעה נכדים וחמישה נינים.