את השכלתך התורנית רכשת בראדון, עיירתו של החפץ חיים, עיירה יהודית תורנית שרוחו של החפץ חיים שרתה בה, כיצד השפיעו אירועי השואה על אמונתך?
אמונה בשואה זה דבר מאוד רחב. בתקופת השואה ברגעים האחרונים לא היה למי לפנות לעזרה, הכל היה מנוכר. כשלקחו את היהודים לבור, כשהם ידעו שהם הולכים אל דרכם האחרונה, לא היה להם אל מי לפנות. הם יכלו לפנות רק לשמיים. אם זו אמונה, אינני יודע, כל אחד פנה לאלוהיו. עם ישראל קרא לאלוהיו. כמו שאמי זכרונה לברכה אמרה לנו "ילדים אמרו שמע ישראל ונמות כיהודים". עם ישראל כשהוא הלך לדרכו האחרונה, למי הוא התפלל? אני מניח שהוא ביקש, חיפש מישהו לעזרה, לצערנו הרב גם במרומים לא שמעו את הקולות הזועקים ממעמקים. מן המעמקים זה גם ממעמקי השאול, הגהנום, וגם ממעמקי הלב. התפילה הזאת היתה כנה שאין כמותה, מזוככת. בבית כנסת כשמתפללים פעמים רבות ממלמלים את המילים וספק אם אדם מקשיב למה שהוא אומר... אבל בתפילות האלה, במעמד הזה כשפנו לקדוש ברוך הוא, לא היה דבר שיסיח את דעתם . אלה שהלכו ואינם הפסיקו להתפלל, הפסיקו להאמין, הם במותם התאחדו עם אמונתם. עם ישראל, רוב רובו של העם בדור ההוא חי חיי מסורת. היה עממי. אנחנו למעשה מדברים על תקופה של שניים שלושה דורות אחורה, יהודים הלכו לבית כנסת, שמרו שבת, שמרו כשרות. והיו גם כאלה שלא, אבל הרוב הגדול חי חיי אמונה ומסורת.
כיצד הגבתם אתה ופנחס אחיך אחרי רצח בני העיירה?
מיד אחרי היום הקשה הזה של כ"ג באייר, 10 במאי, 1942 (היום בו נרצחו יהודי ראדון, ביניהם אמי ואחי הקטן),כילדים, נערים בעצם, כי התבגרנו מאוד מאוד מהר, היה לנו סידור והתפללנו, ואמרנו תהילים, ותפילתנו היתה זכה. התפללנו על אלה שאינם והתפללנו וביקשנו אני לא יודע בדיוק מה, בחיים אדם לפעמים מתפלל ולא יודע מה בדיוק לבקש.
אביאל הצליח כאמור להימלט מבור הירי, מצא את אחיו הבכור, פנחס, שעבד בחפירת בור הרצח ושניהם הוחזרו לגטו ראדון. מאוחר יותר הצליחו השניים להימלט מהגטו לדוגאלישוק ולחורשות שבסביבת הכפר. שם מצאו את האב, שנמלט אף הוא במהלך התקוממות עת הובלו לבית העלמין לחפור את בור המוות. לאחר חודשים שבהם הסתתרו בחורשות בתוך מחפורות שהכינו לעצמם מתחת לאדמה, נרצח אחיו לנגד עיניו במהלך מארב של גרמנים בכפר דוגאלישוק. לאחר מכן הסתתר אברהם אביאל עם אביו במחבוא מיוחד שהכין איכר פולני באסם ביתו. עם בוא אביב 1943 הוא נמלט אל הפרטיזנים היהודים שלחמו ביערות בסביבות ראדון-גרודנו ולחם כפרטיזן עד לשחרור. הוא שהה תקופות קצרות ביער בקבוצה של משפחות יהודיות והצליח להימלט מהגרמנים במהלך "המצוד הגדול" בקיץ 1943.
לאחר שנרצח פנחס אחיך לנגד עיניך ולאחר שהצטרפת לפרטיזנים היהודים ביערות, האם עדיין החזקת באמונתך? האם פגשת ביערות יהודים מאמינים?
אנשים שבדרך כלל ניצלו רוב רובם היו צעירים, ויותר גברים מאשר נשים. באיזור מסויים היו גם יהודים מבוגרים, בין הפרטיזנים לא היה מי שיעשה תפילה. אינני חושב שגם בקבוצה המשפחתית ערכו תפילה במניין, אולי כל אחד בפני עצמו. אני בעצמי באותה תקופה עוד חיפשתי דרך להתפלל, איך להניח את התפילין שהיו איתי, ועשיתי את זה מתוך דבקות ולפעמים גם תוך סיכון. זו היתה תפילה בצנעה. היו כמה משפחות שהם ממש התנהגו למהדרין, היו שם שניים או שלושה גברים שהתפללו כל יום, שמרו כשרות ושבת והתנהגו כאילו הם עדיין בבית. אפילו על שחיטה כשרה הם הקפידו. במקרה היה אחד שהיה מלומד, הוא לא שימש כשוחט בעיירה, אבל הוא היה תלמיד חכם, משה דווידוביץ' שמו. היתה שם אישה בשם ליבה שמעיה מנדלס (הבת של שמעיה מנדל), בארץ נולדו לה מנישואין שניים ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים. האישה הזאת, היתה אישה צעירה, בעלה נהרג והיא המשיכה ושמרה על הכשרות, היא היתה מתפללת כל יום והתנהגה כמו יהודיה כשרה בלי כל פגם מול מה שקרה לה. דרך אגב, היא ניצלה בעת השחיטה בעיירה עם הוריה. אביה מת מכפור ואמה נרצחה לאחר מכן.
אתה חשבת לעבור לקבוצה הזאת של היהודים שהקפידו במצוות?
לא. רציתי להיות עם הפרטיזנים ולהילחם אם אפשר, אבל... הייתי מגיע לבקר אותם לפעמים. הייתי מגיע לשם פעם בכמה זמן לכמה ימים, לשבת איתם יחד, המיקום שלהם לא היה משכן קבע. היתה להם פינה משלהם, צריך להבין שלבוא אליהם זה גם הכבדה במידה מסוימת עליהם, אבל הם שמחו שבאו לבקר אותם. בתור פרטיזנים היינו מביאים דברים. הם התנהגו כמו מאז ומעולם, בלי כל שינוי, אולי אף יותר בדבקות נוכח השואה.
דיברתם איתם על סוגיות אמוניות?
לא היה מקום לדבר כי הרי התנהגנו כולנו באותה דרך, כשהייתי בא לשם הייתי ברצון גם מתפלל יחד איתם, לא היה מה לשאול.
כילד, אני מניח שגם אחרים חונכו כך, היינו הולכים לבית הספר שם למדנו את "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" וילד תמים שרצה לשאול : "ומי ברא את אלוהים?" נאמר לו שאסור לשאול. אז לא שאלו שאלות.
זה הרי קשה יותר להקפיד ולשמור חיי הלכה ביער, גם ככה הם היו קבוצה שניזונה מאחרים. אבל יותר קשה, למשל כבודד בין רבים שלא שמרו. אני למשל עד שהגעתי ליער וחייתי בין הפרטיזנים שמרתי כשרות עם אחי. לא אכלנו טריפה, אכלנו דברי חלב אבל לא נגענו בבשר. אבא היה אומר לנו תאכלו שיהיה לכם כוח להתגבר. אבל כשבאתי ליער בין הפרטיזנים, הייתי לבד וזה כבר היה משהו אחר לגמרי. בין יהודים, רוסים, האוכל בושל בשביל כולם בסיר אחד גדול כך שהברירה שלי היתה בין לאכול טרף או לרעוב.
זאת אומרת שמבחינתך בשלב הזה אכילת טריפה הייתה ממניעים הישרדותיים?
הצורך לאכול היה הישרדותי: היתה ברירה או לאכול או לרעוב. אחרי שאבי כבר לא היה בחיים ונשארתי בודד, התרתי לעצמי לאכול גם טרף. היה קשה לבלוע בפעם הראשונה את הטריפה, אבל אחרי הפעם הראשונה שבלעתי את זה וכמעט ונחנקתי מזה זה כבר הפך לקל יותר. כנראה שגם באמונה יש הרגלים.
אבא שלך בעצם אמר שאולי צריך לנהוג אחרת ביחס למציאות שהיא אחרת ואתה ואחיך המשכתם לשמור כשרות, אתה יודע להסביר לעצמך את ההתנהגות הזאת?
החינוך שאנחנו קיבלנו שונה מהחינוך שאבא שלנו קיבל. הוא כבר היה אדם מבוגר, הוא כבר חווה עולם אחר, הוא הרי היה בארגנטינה וחי שם כמה שנים, הוא הרי אמר לאמא שאם יהגרו לארגנטינה היא לא תוכל להמשיך להקפיד במצוות ואז הוא חזר לדוגאלישוק. סביר להניח שבארצות האלה הוא לא הקפיד על כשרות ושמירת שבת כהלכתה. אני לא חושב שהוא היה איש שהתעסק בחלק הזה של הדת. הוא התנהג כמו כל יהודי, התחיל את הבוקר עם הנחת תפילין, אם היה מניין, התפלל בו, אם לא היה מניין – לא התפלל. הוא לא היה אדוק, אני חושב שהיה חופשי אפילו. הוא התנהג בנורמטיביות יהודית. אינני בטוח גם שלא היה מעשן בשבת, אבל לא בנוכחותנו ולא בתוך הבית. אני מניח שגם פה הוא לא נבהל מלאכול לא כשר, כי כבר היה רגיל לזה. הוא הסביר לנו שכדי להתקיים אפשר לאכול אוכל לא כשר.
הרי הלכתית זה מותר, זה בגדר "פיקוח נפש".
כן, הלכתית זה מותר, אבל את יודעת ילדים הם לפעמים יותר אמיתיים מאשר המבוגרים, או שמאמינים במשהו או שלא. הם תמימים עם עצמם ועם אלוהיהם, מבוגרים לא תמיד תמימים. מהרגע שפקחתי את עיני בתור ילד, מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי צריך להגיד "מודה אני" עוד לפני שירדתי מהמיטה, עוד לפני שרחצתי ידיים. זה היה החינוך וזאת הדרך שאמא חינכה אותנו, באמונה שאלוהים הוא הכל יכול, ואלוהים מכוון את הכל. היא היתה אומרת בימים קשים "ילדים הוא מכלכל תולעת מתחת לאבן, הוא גם יכלכל אותנו". היא לא דיברה עברית כמובן, היתה מדברת באידיש. זאת היתה אמונה צרופה, ופה אנחנו מגיעים לנושא של הלקח האישי.
אתה יכול להרחיב על החינוך הזה, לספר על הבית שגדלת בו והישיבה שלמדת בה?
אמונתי היתה מן ההתחלה מהרגע בו פתחתי את עיניי. אחר כך התחלתי ללמוד בבית הספר, גם שם היו רק יהודים מסביב; אחרי בית הספר המשכתי לישיבה קטנה שם אל האמונה התמימה צורף מידע. את האמונה הראשונית ינקתי עם חלב האם, אחר כך כבר הצטרף הלימוד: לימוד תורה, תלמוד, דרשות וכו'. למדנו שאלוהים הוא הכל יכול וההשגחה היא אישית. למדתי בישיבה קטנה בראדון עם אחד מנכדיו של החפץ חיים. ואני זוכר פעם, הייתי בן 10 או 11 אינני זוכר בוודאות, נכנסתי לישיבה הגדולה, ישיבת ראדון, וישבתי בספסלים בחלק האחורי של האולם. חתנו של החפץ חיים, מנדל זקס, נתן דרשה על התלמוד, דרשת מוסר. בימי שישי הייתי הולך עם הנכדים של החפץ חיים אל ביתם, ורבי מנדל היה מלמד אותנו פרשת השבוע. אז אני שמעתי את הדרשה שלו בפני בני הישיבה והוא דיבר על מוסר ועל אמונה ואמר שאמונה אמיתית, אמונה צרופה, היא אמונה שלא שואלים בה "למה" ו"מדוע" . אם אתה מבקש הסבר וסיבה לאמונתך, היא כבר לא אמונה צרופה.
אז מה השתנה אצלך?
אז על חלק עניתי, לצורך הישרדות אכלנו גם לא כשר. להתפלל הייתי הולך הצידה מתחת לשיחים ומתכופף כאילו שאדם עושה את צרכיו והייתי מניח מהר תפילין כדי שלא לאבד את העולם הבא. שזכרתי את מה שלמדתי כילד: "קרקפתא דלא מניח תפילין, אין לו חלק לעולם הבא". אז אמרתי לעצמי, גם את עולם הבא אפסיד? אז הייתי הולך אפילו לדקה, אבל להניח תפילין, זה היה מתום, למרות שהייתי כבר נער כבן 15 אמונתי הייתה עדיין תמימה עד מאוד. למרות שכבר איבדתי הכל, את כל המשפחה, עדיין אמונתי היתה תמימה עד כדי כך. אם התחילו להתערער דברים זה היה פנימי, לא משהו שיצא מהפה.
אנחנו למדנו הרי שהאמונה קשורה בשני דברים, יש אהבת אלוהים ויש יראת אלוהים, יראת שמיים. שכל אחד שמתפלל יש את "ואהבת את ה' אלוהיך" ויש את "ויראת את ה' אלוהיך".. . מה עדיף על מה? האהבה או היראה? אני חושב שאז עוד היו שניהם יחד איתי, גם האהבה וגם היראה. אז, בימים ההם אהבת אלוהים היתה לא פחות מהיראה. כשהייתי אומר ב"שמע ישראל" "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך". התכוונתי ל"אהבת", איך לאהוב אותו ואיך לחבק אותו לא ידעתי אבל נאמר "לאהוב". ויראה, הפחד אם לא תקיים... כשגדלים מתחילים לשאול שאלות: "אם"... גם אחרי שהשתחררתי, ועזבתי את פולין, והייתי ב - NKVD , וחייתי בין אנשים ובין יהודים לא מאמינים בכלל ואכלתי טרפה בלי לחשוב על זה בכלל, עדיין הצדקתי את המעשה: אכילת חזיר זה "לאו", על לאו נותנים מלקות. דברים השתנו אצלי, ובכל זאת, כשבאתי לאכול את הטריפה אמרתי לעצמי: נו, רק 40 מלקות. יש הרי תמיד הצדקה, אדם תמיד מצדיק את עצמו במשהו.
עדיין התנהלת מתוך השקפת עולם דתית?
עדיין הייתי עם הקונפליקט, הקונפליקט הזה הוא כנראה מובנה אצלי פנימה. אני חושב שגם אצל אחרים זה היה כך. עד שהגעתי לאיטליה וראיתי אנשים והתחלתי ללמוד דברים אחרים על העולם, לא רק "בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ", אלא לקרוא ולהבין דברים אחרים ולשמוע מה זה דארווין... אתה נפגש עם העולם ואתה מתחיל להתפתח ולשאול שאלות. נתקלתי בספר של אחד העם, אחד העם שבקושי קראתי אותו כי העברית שלי היתה חלשה מאוד. מה שידעתי עד אז היה מלימודי התורה, ושמה נפגשתי עם אמירותיו על השגחה עליונה והשגחה אישית או לא השגחה אישית. אני לא יודע עד כמה הבינותי את דבריו, אבל בכל אופן זה הביא אותי לחשוב על מה היא באמת אמונה, ומה היא היהדות מבחינת אחד העם. יש דברים שהם בבחינת הרגל ויש עניין של תרבות.
גם היום אצלנו בערב שבת כשהילדים באים מדליקים נרות ושרים שירי שבת ויש אווירת שבת. אז אני יכול לשים כיפה ולעשות קידוש ואני יכול לעשות קידוש גם בלי לשים כיפה, אינני רואה בזה תכלית, כי מה זה הכיפה ששמים על הראש? שני טעמים יש לה, יראת כבוד בפני אלוהים ודבר נוסף אני חושב: הגויים בשלב מסוים היו הולכים בלי כיסוי ראש, אז היהודים היו חייבים לעשות מעשה כדי להיבדל מהם. השאלה אם בתקופה הזאת, בארץ ישראל צריכים עדיין את הסממנים האלה. יש הרגלים, יש הרגלים של תרבות, היהדות שהיא תרבות חיים שאין כמותה, בתורת משה הרי יש חלקים שונים: יש סיפורים ויש חלקים שמדברים על היחס בין אדם לבוראו. יש חלקים היסטוריים, וחינוך להתנהגות ראויה: הוראות מה לאכול ומה לא לאכול ואיך להתלבש ויש התייחסות להתנהגות חברתית - לעזרה הדדית. אני חושב שתורת משה אין בשום אומה דבר כזה. אם אדם אחד יכל לכתוב את זה, כנראה ששרתה עליו רוח אלוהים. לו היינו מתנהגים פה בארץ על פי עיקרי התורה, ללא סילופים, וללא תוספות, אני חושב היה פה הרבה יותר טוב. אחת התפילות ביום כיפור אומרת "מי ביקש מכם לצום ולהתפלל? הרי לעזור איש אל רעהו, לעזור לאלמנה ויתום, זה מה שביקשתי מכם". זאת אומרת שיש עיקרים ביהדות ובעיקרי היהדות אני מאמין. אני מאמין שזו היא תורת חיים שלפיה כדאי לנו להתנהג, בלי הסילופים.
תורה מסיני היא אמורה להיות הקו המנחה?
אם התורה ניתנה בסיני אינני יודע, מי שכתב אותה בוודאי היתה לו נפש ורוח מיוחדת, אלו היו אנשים מיוחדים. יש שם דברים נפלאים... התורה כשלעצמה זו תורת חיים, הרי כתוב "וחייתם בה". צריכים לחיות איתה, אבל היום לא חיים עם התורה הרי מגרשים המוני יהודים מהתורה בגלל הסילופים והסייגים על הסייגים. נדמה לי שבסנהדרין כתוב – למדתי סנהדרין בשנת 1938, אולי 1939 – לפני המלחמה, זה כבר 70 שנה... אני זוכר שלמדתי על דיון בין הסנהדרין לגבי השאלה מה הם הסימנים לבואו של בן דוד (המשיח). כל אחד מהם הביע את דעתו, והיה אחד שאמר כשיצמחו לי שערות על פנים כף היד... מה זאת אומרת? אז היה חופש ביטוי הרבה יותר גדול מהיום.
אבל מערכת ההלכה היא ביחס לאלוהות, הדת לא עומדת בפני עצמה.
אני לכן מפריד בין דת ובין אמונה. לאמונה אתייחס אחר כך. כך אני בונה לעצמי את האמונה שלי. אחד התנאים, אלישע בן אבויה - הוא נזכר בתלמוד בכינוי "האחר" – כי הוא פרש סוגיות אחרת מרוב התנאים. אותו אלישע בן אבויה אמר שבשבת מותר גם לרכב על חמור כי הליכה למרחק ארוך היא מלאכה ועדיף לרכב על חמור. הוא היה גדול בתורה, היו לו הרבה תלמידים והוא, כדי להוכיח שמותר לרכב על חמור בשבת, עלה על החמור לרכב ואחריו הלכו התלמידים כדי לשמוע תורה ממנו. הוא היה גדול בתורה ומצטטים אותו בתלמוד, כלומר נותנים מקום גם לדברים שאינם מקובלים. הרי היו קיימים בית הילל ובית שמאי, היום אין לנו חופש להתפלפל ולתהות.
אני לא מגדיר את עצמי כאדם דתי וגם לא כחילוני, אני יהודי! כתוב בתורה "לא תשא את שם אלוהיך לשווא", מה זאת אומרת? רמיה משולה לשבועת שקר, לנשיאת שם אלוהים לשווא, זה אחד מדברי אלוהים חיים. להתפלל אל אלוהים ולא לחשוב ולא להתכוון זה נקרא לשווא; להסתיר דברים ולא לקיים זה לשווא. לא צריך לשקר לאלוהים, הוא הרי יודע הכל, הוא בוחן כליות ולב. אני התחלתי לחשוב בכיוון הזה דווקא מתוך המשפט שאמי היתה אומרת: "ומכלכל תולעת תחת אבן". פה קרה לי השבר. האם זה נכון? האם השגחה היא אישית, שהוא מכוון כל אדם? איך ומה הוא קובע כל דבר? זה לא הסתדר לי, כי אם זה אכן ככה אז נשאלת השאלה למה הוא יצר גנבים, למה הוא יצר רוצחים? משהו לא הסתדר לי... האם הוא כזה שהוא רע שהוא רוצה ליצור עולם רע? אז הבעיה שלי היא בעיה אישית. אף אחד מאיתנו, לא הפשוטים שבינינו ולא המלומדים שבנינו יכולים להגיד שאין אלוהים, כמו שאף אחד לא הוכיח שיש אלוהים. השאלה איזה דמות יש לו, מה זה אלוהים? אני חושב שלכל אחד יש אלוהים שלו בלב. הגדלות של היהדות היא האמונה באל אחד. אבל הוא לא מתערב איתנו. יש רמזים לזה אצל משה רבנו, הרי משה רבנו גם כן שאל את השאלה "הראני נא את דרכיך ואדע", נדמה שמול הסנה הבוער. אינני יודע מה משה שמע, יכול להיות שהוא שמע קולות פנימיים, הוא דיבר עם אלוהים מתוך האש, מתוך הסנה וביקש ממנו "תראה לי מי אתה, איך אתה מתנהג". אז אלוהים אמר לו - אדם לא יכול לראות את פני ולחיות, אתה יכול לראות רק את אחורי, זאת אומרת את המעשים שלי, כך אני מפרש את זה. אז אף אחד לא יכול להוכיח שיש אלוהים כמו שאף אחד לא יכול להוכיח שאין אלוהים, השאלה היא איזה אלוהים. מה זה דת? מה זה המילה דת? דתי זה מילה להתנהגויות, אחד יגיד התנהגות זה אסור לנסוע בשבת, אסור לנסוע במעלית, אסור... וכן הלאה . אמונה זה עניין של אתה מאמין באותו כוח אלוהי שהוא הכל יכול, מכוון אותך וכך הלאה. כשהייתי מתפלל בכל ליבי בדבקות והתכוונתי לכל מילה שאמרתי אז גם הייתי מתפלל שהוא ייתן לי מחשבה טובה. שייתן לי לב טוב, שיכוון אותי, היות והוא הכל יכול הוא גם יכול לכוון אותי.
גם תוך כדי התקופה הקשה בגטו?
אז בטח ואפילו אחרי זה. כל עוד התפללתי, התפללתי מתוך הכוונה הזאת. ברגע שהתחלתי להתפלל רק בשביל לצאת ידי חובה, זו כבר לא היתה אותה תפילה.
בספר אתה כותב שאחרי שאבא שלך נרצח רק אז העזת להתחיל להתווכח.
התחלתי לשאול שאלות את עצמי, הרי עם מי לדבר לא היה לי...עד אז היה לי עם מי לדבר, היה לי לדבר עם אבא. אחרי שאבא נרצח כבר לא היה עם מי לדבר, כשהייתי ביער בין פרטיזנים בין רוסים ויהודים שלא שמרו על שום דבר, וגם כשהייתי בא אל אותו חלק של היהודים הדתיים שהיו בחלקת היער ששמרו שבת, הייתי שומע מפי מוישה דברי תורה. הייתי נער. אז, ההתנהגות, הדת, לא היתה שונה אצלי, אני לא הייתי מעשן בשבת, לאכול טריפה כבר לא הפריע לי. ואחר כך, כשהשתחררנו ויצאנו מהיער כבר לא דקדקתי, כבר עשיתי לעצמי הקלות. אבל הקונפליקט הגדול ביותר בעצם היה בעניין ההשגחה האישית, וזה היה כבר בערך כשנה אחרי השחרור, בשנת 1945, 1946. אז נפגשתי עם עולם חיצון, קראתי... אני מאוד התרשמתי מאחד העם שאומר שהשגחה אישית היא בעצם השגחה של כלל האומה. אם השבט מתנהג טוב, אז טוב גם לך ואם לכלל האומה לא טוב אז גם לך לא טוב, ולא שאלוהים מכוון אותך להתנהגות מסוימת.
אברהם, הדרך בה אתה ניצלת, מישהו מבחוץ יכול להגיד שיש כאן השגחה פרטית: אתה הצלחת לצאת מבור המוות, אתה ניצלת כשאח שלך נרצח מירי ממש לידך, אתה הצלחת לשרוד את היער גם אחרי המצוד הגדול.
אז את אומרת שאלוהים הוא שעזר לי? בזמנו באמת חשבתי שזה יכול להיות רק מאלוהים, אבל אז עלתה השאלה למה אותי כן ואת אמי לא, למה אותי כן ואת אחי הקטן לא, אבל לא העזתי לשאול את זה. יכולתי אז לחשוב שהכל נעשה בידי אלוהים, הטוב והרע, אבל לא העזתי לחשוב שהוא בחר בי שאני אשאר בחיים ואחרים לא. אני יותר טוב מהם? ותינוקות של בית רבן שעוד לא הספיקו לעשות שום עבירה? אז פשוט אז העדפנו לא לחשוב, קיבלנו את אלוהים ככול יכול... הביטי, את השאלה הזאת לא אני המצאתי, גם בכתובים שאלו "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו?" השאלה הזאת היתה קיימת תמיד. אף אחד מאתנו לא יודע דרכי אלוהים, השאלה אם באמת הוא מתעניין בנו, אם אכפת לו מאיתנו? מפריע לו ההתנהגות שלנו או לא? אז אני אומר, הרי גם את אלוהים הזה שלנו, המצאנו דרך תורת משה, נכון? מתקופה מסוימת המצאנו את האלוהים הזה היחיד. העם היהודי ברא אותו, יצר אותו ויצר את דרך החיים הזאת והא גם אמר "אלו דרכי אלוהים" כדי שככה נתנהג. הקונפליקט הוא כאן, בזה.
גם אם המצאנו את אלוהים בדרך אחרת ושונה משאר הדתות, עדיין המערכת הזאת מנסה להסביר את המצאת האלוהים, והיא גם מנסה להסביר את החיים ואת המוות, והנה קרה כאן אירוע שהוא חריג עד כדי כך שגם השיטה שלנו לא יכולה להכיל אותו.
פה שאלה היא שאלה של תפיסה. המצאנו את אלוהים בדרכי התנהגות, זה לא אומר שהמצאנו אותו שהוא מכוון כל דבר, שהוא אמר לנו עשו דברים טובים או דברים רעים. כתוב הרי בתורה שלנו "ונתתי לכם את הרע ואת הטוב, את החיים ואת המוות ובחרתם בחיים, בחרתם בטוב" זאת אומרת שלא אני אכוון את דרככם, אתם תכוונו את דרכיכם. השאלה אם בכלל הוא מתערב, אי אפשר היה להבין ולקבל את זה שאל שהוא כל יכול הוא כל כך מרושע. אנחנו גילינו את אלוהים, לא אלוהים גילה אותנו. אנחנו אומרים שהוא בחר בנו אבל למעשה מי שגילה אותו זה אברהם אבינו . אנחנו צריכים את אלוהים בלב. הרי אחד הדברים הגדולים ביהדות זה שלאלוהים אין דמות, הוא לא פסל, זה משהו רוחני שאי אפשר לממש אותו.
השאלה היא אם זה לא דת אלא אמונה אם יש הבדל בין אמונה יהודית לאמונה של אחרים?
זאת היא השאלה העיקרית. כן, יש הבדל. ההבדל הוא שהאמונה שלנו היא אמונה של אלוהים שאתה לא יכול לראות אותו, אלוהים שהוא בליבך, אלוהים שיצרנו את התורה כמו שיצרנו את דרכי ההתנהגות שלה ואני חושב שזאת תורת חיים, אם לא היו עושים לה סילופים.
חיים הם דבר שנמשך, המוות נגמר. בכל דבר חי יש התפתחות, כמו שילד מתפתח גם החיים מתפתחים. גם תורה מתפתחת, גם תרבות מתפתחת. בתקופת התלמוד ישבו אנשים וחשבו על דרכי חיים, על פי מה שכתוב בתורה שבכתב, הם הוסיפו פירושים ונתנו דרך לחיים, מה היא הדרך הנכונה. הילל אמר כך ושמאי אמר כך אבל בסופו של דבר הם מצאו את דרך הביניים הנכונה גם ההלכה צריכה לחיות כך. מה זה הלכה? הלכה זה ללכת – באיזה דרך ללכת, וכלן הלכה צריכה להתפתח עם הזמן. אז בתקופה מסוימת היהדות התאבנה, התאבנה עד כדי כך שהיא מגרשת יהודים טובים מחייה. צריכים ללכת בהלכה בדרך החיים, "ובחרת בחיים" ואנחנו לא בוחרים בחיים. יל "ג (יהודה לייב גורדון ) כבר צעק על זה בתקופה ההיא בשירו "על קוצו של יו"ד", זה התחיל בתקופת ההשכלה. מה זה קוצו של יו"ד? זה קשור באשה עגונה שהבעל יצא לארץ זרה - בעבר יציאה לחו"ל, זה היה ברך כלל לארצות הברית היה דבר שלקח חודשים, לחצות את האוקיינוס באוניה - הבעל לא חזר. והיא כדי לקבל גט, כדי להיות משוחררת, צריכה לקבל ממנו הסכמה, והוא שלח את ההסכם, את הגט במכתב. אבל באחת המילים האות יוד' היתה חסרה, אז על קוצו של יוד' האשה נשארה עגונה. זאת דרך חיים של העם היהודי? דת זה עניין של התנהגויות ואמונה – כל אחד באמונתו ועל זה נאמר צדיק באמונתו יחיה. בלי אמונה זה לא טוב, אם אדם אינו מאמין בשום דבר זה לא טוב. לכל אחד אמונה פרטית שלו אבל יש קווים מקבילים.
למה צריך אמונה בעצם? אם יש התפתחות בכל דבר, למה לנו להמציא שוב את אלוהים?
אם היינו חיים היום כמו שאבותינו חיו לפני שלושת אלפים שנה, אז לא היינו צריכים להמציא מחדש אבל היום החיים השתנו.
אם לא נאמין שאחד צריך לעזור לשני, אם לא נאמין שצריך לחיות בשביל לא לגרום למישהו עוול, ולא נאמין שלא צריכים לרמות ולא צריכים לגנוב ברור שאי אפשר לחיות כך, אם לא נאמין בשום דבר והכל יהיה חופשי אז אי אפשר יהיה להתקיים. מעניין שאותם התנאים אמרו שתמיד צריך לשמוע לקולו של הממשל. כי אם לא יהיה מישהו שישמור עליך, יבקר אותך, "איש את רעהו חיים בלעו". זאת אומרת שצריך להיות איזה שהוא סדר בחיים.
למה דווקא להאמין באלוהים, אפשר להאמין בתורות חברתיות וברעיונות שונים תוצרת אדם, מה האמונה באלוהים דווקא נותנת?
אני רוצה להאמין שגם בתורות אחרות יש דברים טובים שאפשר לחיות לפיהן ואולי הן גם משפיעות על היהדות. פעם האמנתי ב"אתה בחרתנו", שאין מי שיותר טוב מהעם היהודי ומהאדם היהודי. היום אני חושב אחרת. גם לעמים אחרים יש חוקים.
אברהם, אתה חושב שאמא שלך היתה מקבלת את הגישה האמונית שלך?
אם אמי היתה חיה איתי - לולא מה שקרה היא היתה יכולה להמשיך ולחיות עד לפני עשרים שנה לפחות - ייתכן ואני לא הייתי כמו שאני היום. לולא השואה אינני יודע אם לא הייתי היום בקפוטה שחורה כמו אחרים, אולי רב באיזה מקום, יכול להיות. אין ספק שנוכח השואה, אני חוזר לשאלתך, אין ספק שנוכח השואה חל שבר בעצם המחשבה, שמותר ושחייבים לחשוב. לולא זה הייתי הולך בתלם כמו שחונכתי, אולי, אני לא יודע.
למעשה היו אנשים שהיות וניצלו אנחנו שומעים את דעתם. אלו שנרצחו איננו יודעים מה עבר להם בראש ברגע האחרון. רובם האמינו וגם לא היה להם זמן לחשוב על הדברים אחרים. הם כבר חשבו איך עוברים את הרגעים האחרונים. מי שנשאר ואומר "אלוהים בחר בי" לדעתי זאת חוצפה.
המשפט של אמא שלך הוא בעצם קבלת הדין, אתה לא קיבלת את הדין, אתה ברחת.
אני לא קיבלתי את הדין, גם אמא היתה בורחת לו היתה יכולה. ברגעים האחרונים אמרה לי ולאחי הקטן "ילדים אמרו שמע ישראל ונמות", אני לא אמרתי. משום מה לא יכולתי להגיד.
אתה חושב שהיא אמרה את זה כדברי נחמה, לא כקבלה?
אני חושב שהיא התכוונה שבאמת נטהר את עצמנו, שנשמתנו האחרונה תצא עם האמירה הזאת של "אחד". להאמין באלוהים אחד. אבל לא השלמתי עם זה, באופן לא מודע לא השלמתי עם זה. אני לא חושב שהוא בחר בי כדי שאני דווקא אשאר בחיים.
אחרי המלחמה דיברת על הנושא הזה עם אנשים אחרים?
דיברתי. היו כאלה שראו בכך הוכחה לכך שעשינו מעשים רעים, כמו שכתוב בתורה דברי תוכחה: אם תעשו כדבר הזה או הזה יהיו לכם צרות או מחלות כאלה. זאת היראה. אותו אדם שמרגיש שהוא נבחר להישאר בחיים לא שאל את עצמו אחרי שנבחר מה אלוהים רוצה ממנו אחרי שנשאר בחיים? אחרי שאני נשארתי בחיים אלוהים שלי אמר לי בנה משפחה כדי שיישאר משהו מהמשפחה שאבדה; אלוהים שלי אמר לי שאני צריך לעשות ככל יכולתי ולספר את סיפורי כדי שידעו מה קרה, כדי שזה לא יקרה לנו עוד פעם. זאת לא היתה מחשבה מודעת, זה היה פנימי – זה נוכח השואה. נוכח השואה מיד כשהגעתי לאיטליה חצי שנה אחרי שנגמרה המלחמה התחלתי לכתוב , למה? כי הרגשתי חובה. זה האלוהים שלי אמר לי לעשות. אלוהים שלי אמר שאם היתה לי זכות להגיע לכאן, לארץ לומר לילדים שלי שאף פעם אל יעזבו את הארץ. שהם יכולים לצאת ממנה אבל לא לעזוב. אבל אין לי זכות לעשות את זה. אבל אלוהים שלי כך אמר לי, מה שאלוהים שלהם יגיד להם אני לא יודע. לו היתה לי זכות מוסרית לצוות הייתי מצווה עליהם אף פעם אל תעזבו את הארץ. אז השאלה, אני דתי או לא? אני כמו הכיפות הסרוגות או יותר מהם?
בנסיעה האחרונה שלך לשם לקחת איתך את התפילין שלך וזאת הפעם הראשונה שהנחת תפילין מאז שיצאת מהיער?
לא מהיער, אלא מאז שהגעתי ארצה לא הנחתי תפילין, אפילו עוד מהדרך לכאן.אז השאלה, אני דתי או לא? אני כמו הכיפות הסרוגות או יותר מהם? מבחינה זאת זה הרי על אהבת הארץ.
למה הפסקת להניח תפילין?
הזכרתי קודם את הציווי הזה "לא תישא את שם ה' לשווא". אני הולך לבית כנסת ביום כיפור ובחגים, אני אוהב לשמוע את השירה ואת התפילות שמדברות אלי, אבל אני לא מסוגל להתפלל. אני לא מסוגל גם להגיד קדיש כי קדיש זה צידוק הדין, ואני לא משלים עם זה. אם אני אגיד קדיש ארגיש ששיקרתי, שאני חוטא לאלוהים, כי אני אומר דברים שאני לא מאמין בהם. על הקבר של אמא שלי אמרתי קדיש כי זה היה רצונה. אני לא חושב שזה יעזור לה במשהו או ייתן לה משהו. אם אני אלך להתפלל ואגיד את התפילה מתוך זה שאני אוהב את התפילה ומתוך זה שהיא מדברת אלי שהרי יש פיוטים יפים אבל אני לא יכול להתפלל יום יום.
למה הנחת שם תפילין? קדיש אני מבינה, אבל למה היה חשוב לך להניח תפילין בבית הקברות?
משום שהם מתו כיהודים טהורים, הם מתו עם התפילין וכל אם יהודיה רצתה שיהיה מי שיאמר קדיש אחריה. אני כיהודי ראיתי צורך להתנהג כמוהם באותם הרגעים. לא שאני חושב שהתפילה שלי יכולה להועיל להם, אם כבר הם יכולים להועיל לי יותר משאני יכול להועיל להם. אבל זאת התנהגות מסוימת שראיתי לנכון לקיים שם. גם הבאתי לשם מאדמת ארץ ישראל אליהם, כדי שאם הם לא יוכלו להגיע – בבוא המשיח צריך להגיע לארץ ישראל - אז הבאתי להם קצת מאדמת ארץ ישראל שידעו "אנחנו חיים". כמו שאינני יודע בדיוק האלוהים הזה שמתפללים אליו מה הוא אומר לי ומה הוא רוצה, גם אינני יודע אם הם שומעים, אם הנשמות שלנו שומעות או לא, אז אם הם שומעות לפחות שידעו. הנחת התפילין היה רלוונטית רק לשם, לכבודם של המתים?
רק לשם, ולא למתים, אלא אלו שחיים שידעו ששם נרצחו ונקברו יהודים תמימים שהניחו יום יום תפילין. אם אני אומר דברים רעים עכשיו וכופר בעיקר ונגד אלוהים, אני יכול דבר אחד להגיד, שאני דובר אמת. אז הוא לפחות יזכה אותי בזה.
אתה בעצם לא כופר כי אתה ממשיך לנהל שיחה עם אלוהים, אתה ממשיך לפנות אליו.
אני לא כופר כי אני לא יודע במה לכפור, גם כפירה צריך להיות בה משהו. אנחנו יצרנו את אלוהים והוא יצר אותנו.
אחרי כשיצאתם אתה ואחיך מהבור, אחרי שאמא שלך ואחיך נרצחו אתם עשיתם צידוק הדין.
אינני יודע אם עשינו צידוק הדין אבל התפללנו, כי היינו רגילים להתפלל. אני מנסה היום להסביר לעצמי מדוע התפללתי אז, אם אני מנסה להסביר לעצמי איך אז חשבתי אני חושב שזה פשוט הדבר היחיד שהכרתי.
כי זה היה הכי קרוב לאמא?
אני לא חושב שחשבנו על זה, זה פשוט מה שידעתנו לעשות כדי לעזור לעצמנו. כשאדם בוכה הוא חושב למה הוא בוכה? כשכואב לו הוא בוכה! התפללתי כמו בכי, כמו כשכואב למישהו.
היום תפילה יכולה להרגיע ולעזור?
אני יום יום מתפלל, אני אומר תפילה בלב. התפילה זה כמו בכי, הרי התפילות מורכבות מכמה דברים, יש הלל ותשבחות ויש תחנונים ויש בקשות...אז לא היה דבר אחר להיאחז בו, זה הדבר היחידי שחשבנו שיכול לעזור לנו. לא ידענו אם מחר נחיה או לא, אם יהיה משהו אחר. אני לא יודע אם התפללנו מתוך אמונה צרופה אז או מתוך חוסר אונים.
ביום כיפור הראשון אחרי שיצאנו מהיער, עבדתי ב – NKVD והתפללתי תפילה כנה וזכה. באותם רגעים אני לא יודע למי התפללתי, אם התפללתי לעצמי, אדם אל עצמו יכול להתפלל כי יש את אלוהים שבלב. כמו שאמרתי קודם, בלי אמונה אדם לא יכול לחיות, אי אפשר רק לאכול ולשתות... זה לא חיים. "מותר האדם מן הבהמה" זה ההבדל בינינו לבין בעלי החיים.
יש הרבה דברים מאוד יפים ביהדות, פרקי אבות למשל. זה לא כתוב בדיוק בתורת משה, אבל זה המשך מתורת משה. אני תמיד הייתי לוקח את הילדים על ברכי והייתי קורא איתם דברים נפלאים מפרקי אבות. אם זה נשאר אינני יודע, אבל אלו דברים חכמים ונפלאים שאפשר לחיות לפיהם. אני לא רוצה להאשים את אלוהים שהוא גרם לכך שנרצחו כל כך הרבה יהודים ושכל יום נהרג אדם בלי צורך. אין לנו מה להאשים אותו, אנחנו צריכים להאשים את עצמנו. יכול להיות שאם העם היהודי היה יוצא משם יותר מוקדם לא היה קורה מה שקרה. אני לא רוצה להאשים אותו ולא רוצה להגיד שזה הכל בזכותו. אינני יודע אם הכל זה נוכח השואה, יכול להיות שהשואה הוסיפה אירועים שהצדיקו את קו המחשבה הזה, לולא השואה ייתכן והייתי ממשיך ללמוד בלי לשאול שאלות והייתי ממשיך להאמין.
יש בך געגועים לעולם הישיבה?
בהחלט, קודם כל ללימוד, אני זוכר עד היום סוגיות בתלמוד.
מאז המלחמה חזרת ללימוד תורה?
אספר לך משהו, בשנות החמישים קניתי תלמוד בכרך אחד, עיני אז היו טובות, ושמחתי שאוכל לשבת וללמוד תלמוד. לצערי הרב לא יכולתי לפתוח אותו כי לא היה לי פנאי, הייתי צריך לדאוג לפרנסה, לילדים ולמשפחה. כשכבר יכולתי להתפנות ללימוד העיניים כבר לא היו טובות אז העברתי את זה למישהו אחר.
עם השחרור חזר אברהם אביאל לראדון, הצטרף לנ.ק.וו.ד, עבר קורס מקצועי של הנ.ק.וו.ד בגרודנו, חזר לדוגאלישוק ותוך סיכון חיים מצא את מקום קבורתו של אחיו, פנחס, והביאו לקבר ישראל בסמוך לבור הירי בבית הקברות בראדון. לאחר מכן ברח אברהם אביאל מביילרוסיה לפולין וממנה הוא הגיע לצפון איטליה ושהה במוסד של עליית הנוער (שניהלו אנשי הבריגדה היהודית) בסלבינו. כבר בסלבינו הוא החל לכתוב את זיכרונותיו על מנת להנציח את יהודי דוגאלישוק, ראדון ואיישישוק. הוא ניסה לעלות ארצה באונייה "כתריאל יפה", נתפס על ידי הבריטים והוגלה לקפריסין שם פגש את אשתו, איילה, אף היא ניצולת שואה.
בשנת 1946 עלה ארצה, שהה בהכשרה של עליית הנוער בקיבוץ משמר השרון ובתחילת 1948 התגייס לגדוד השישי של הפלמ"ח ונלחם בקרבות בדרך לירושלים. לאחר המלחמה התיישב אברהם אביאל בקיבוץ צאלים ומאוחר יותר עבר לתל אביב.
אברהם אביאל הופיע בשנת 1961 במשפט אייכמן כעד מטעם התביעה וגולל בעדותו את פרשת חיסול יהודי ראדון כדוגמה לסיפורם הטראגי של יהודי ביילרוסיה ואת סיפורם של הפרטיזנים ביערות. אברהם אביאל הוא סופר ובעליה של סוכנות להפצת הספרים "בית עלים" . הוא פרסם שני ספרים: "כפר ושמו דוגאלישוק" המספר על החיים בעיירה לפני השואה, החיים בגטו, רצח יהודי העיירה, הבריחה ליער והחיים בו עד לשחרור. "החופש והבדידות" המספר על התקופה לאחר השואה על השנים 1945-1948. הוא נשוי כאמור לאילה לבית ליברמן, ילידת העיר רובנה, ולהם שלושה ילדים: ציפי(מורה), דודי (מהנדס) ושרית (רופאה פתולוגית).
