70 שנה.
אפריל 1944, גטו קובנה, ליטא. בבגדים מוסווים הצטרפתי, ילד בן כ-11, לבריגדה של אמא, החוצה את הנהר בדרכה לעבודה. נצטוויתי על ידה שבהגיענו לחוף השני, כמו אשת לוט, לא להביט אחורה. ללכת קדימה לעבר הגבעות. אישה תמתין לי שם. כמשה בתיבה שוּלחתי על ידי אמי, המשוררת לאה גרינשטיין אל חוף החיים. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת שלה לא הִ שכילה להציל אפילו פעם אחת. שבועיים לפני כן התקיימה בגטו אקציית הילדים הנוראה מכל. ממקום המסתור שלי שמעתי את זעקות האימים של אימהות הנאבקות בגרמנים ובחיילים האוקראינים, החוזרים ובאים גל אחר גל, גוררים ילדים ממררים בבכי, תולשים פעוטות מתוך הזרועות, נעזרים בכלבי זאב אימתניים. קולות הזְעָקָה רודפים אותי עד היום הזה. זכיתי למסתור אצל ליטאים אצילים, מונצחים כחסידי אומות עולם ביד ושם. בכפר נידח, עם ערב, הייתי יוצא ממתבן המסתור, וכשפני לכיוון עירי נשאתי תפילה שחיברתי, לשלום בני משפחתי וחברַי במרחקים. באותם הימים אמי כבר עלתה בלהבות הגטו ואני לא ידעתי. גם על אחותי הצעירה, אשר נותני החסות מסרו אותה לידי הגסטאפו, לא ידעתי דבר.
ממשפחתנו בת 80 הנפשות נותרנו שניים בלבד – אני, ילד אָסופי בעירי, ואבי, הסופר ישראל קפלן, "מוּזוּלמאַן" בדכאו. מייד עם שחרורו, תשוש וחולה, פנה אבי לאיסוף עדויות ניצולים, ותרם כך הרבה לְמַסָד יד ושם. זכינו להיפגש מחדש אחר ארבע שנות היפרדות. עליתי לארץ ובלבי דחף שיקום עז. חבר קיבוץ תל-יוסף, קצין בצה"ל, לימודי דוקטוראט בחקלאות, מחקרי פיתוח בערבה, פעילות בגופים ציבוריים. אב לשלושה ילדים, סבא לחמישה נכדים ורעיה, שותפה לחיים ולמטען הכבד אשר אני נושא עִמי.
מתוך כ-5,000 ילדים הצעירים מגיל בר-מצווה בגטו שלי, שרדנו כ-300-250 בלבד. חמישה מתוך כל מאה. אני מדבר כאן בשם חברַי לחצר, למגרש הסמוך, לבית הספר. שלוש שנים בגטו שיחקתי עמהם, למדתי, שרתי וגם רַבתי. והם - בזה אחר זה - הלכו ונעלמו. מִינָה וזֶלדה, הַנס ומוֹסיק, אַרקע ומֵיימקע, ורבים ששמותיהם לא אזכור. למה נותרתי אני ולא הם? זאת לא אבין לעולם.
אני מדבר כאן בשם הילדים היהודים שנרדפו באשר הם. רובם נספו, חלקם נָצודו, כגורל אחותי. אנחנו הילדים השורדים עמדנו באומץ בתנאי מחבוא מורכבים, בִּבְדידות מוחלטת חודשים רבים, בלא דעת דבר על גורל יקירינו. התמודדנו עם החרדה המתמדת פן נֵיחשף, גילינו יכולות הסוואת זהות עם משמעת עצמית רבה, בסביבה חורשת רעה. התנהגות שהיא כמעשה גבורה. וכך גם מעשי הורים כאִמי, שהֵעזו להָמר, להינתק מילדיהם, לשלוח אותם אל נתיב מסוכן ביותר, אך צופן סיכוי-מה להינצלות, גם זוהי גבורה. מה נתן לנו כוח להחזיק מעמד? היתה זו התקווה העמוקה כי הגאולה תגיע, שסוף הרֶשָע בוא יבוא. אמונה עמוקה אשר אמי הטעינה בי מלכתחילה.
עם בוא השחרור נולדנו מחדש. רבים מאתנו שתקו בבואם לכאן, שתקו שנים רבות. צֵל השואה מלווה אותנו גם אחר עשרות שנים. אבל בָּנִינו חיים חדשים, זכינו לייסד משפחות ולהקים דורות חדשים לתפארת. מבינינו השורדים צמחו חלוצים ובונים, אנשי רוח ואנשי מעשה – מֵקימי המדינה ונאמניה. עדות הם ליכולות הגדולות שנכחדו בידי רְשָעי עולם.
ברידער, מיר לעבן; ברידער - מיר זיינען דאָ! אֶחָי – אנחנו כאן!
ברכתי שלוחה אליכם, הניצולים. אני מחבק אתכם, אֶחָי לַגורל.
