הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
האפיפיור יוחנן פאולוס השני וההיסטוריון הראשי של יד ושם, ניצול השואה ישראל גוטמן
קרול ווייטילה – ומאז 1978 האפיפיור יוחנן פאולוס השני – נולד ב-1920 בוואדוביצה, עיר קטנה בדרום-מערב פולין, בין קרקוב ואושוויץ. כאיש צעיר גילה ווייטילה נטיה לכתוב, וכתב שירה ומחזות. הוא השלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה ותיאולוגיה וכיהן כפרופסור באוניברסיטאות לובלין וקרקוב. בשנת 1946 הוסמך לכמורה ובשנת 1963 הוכר כחבר בחבר הקרדינלים. יוחנן פאולוס השני הוא האפיפיור הראשון מזה למעלה מארבע מאות שנה שאינו איטלקי.
בחירתו של הקרדינל קרול ווייטילה כראש הכנסיה הקתולית סימנה מעבר להכרה בסגולותיו האישיות של המועמד. היה זה גם צעד מכוון והצהרתי מצדה של הכנסיה, בכך שהעמידה בראשה אדם ממדינה שלמרות שהייתה נתונה תחת עולו של הגוש הקומוניסטי, המשיכה לדבוק באמונתה הנוצרית-קתולית.
מאז רכש האפיפיור יוחנן פאולוס השני את כבודם של המאמינים והפך פופולרי ביותר. למרות שנפצע על ידי מתנקש בתחילת תקופת כהונתו, הוא היה פעיל ללא הרף. בנוסף לחובותיו השגרתיות ברומא, נסע האפיפיור רבות סביב העולם, נשא דרשות וקיים טקסי מיסה עבור קהלי ענק בשפות רבות. הוא ביטא את דעותיו בנוגע לבעיות פוליטיות וחברתיות מהותיות רבות, בעל פה ובכתב, ולעתים קרובות נפגש והחליף רעיונות עם אנשים מהשורה – קבוצות ויחידים – ועם מדינאים ואישי תרבות כאחד.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני נחשב כאיש דת שמרני, שאינו נלהב לבצע רפורמות במבנה הנוקשה של הכנסיה ולעתים רחוקות סוטה מהגישות הפוליטיות המקובלות של הוותיקן. בהקשר זה יש לראות את קשריו של הכס הקדוש עם ישראל והפלסטינים, כפי שהשתקפו בדיאלוג הפוליטי עם ישראל בשנת 1993 ועם הפלסטינים בשנת 1996, ובהסכם עם יאסר ערפאת בנוגע לירושלים. עם זאת, במובנים מסוימים הותיר יוחנן פאולוס השני את חותמו האישי בהאצת תהליכים וביצירת חידושים. דוגמאות לכך ניתן למצוא ביוזמותיו החלוציות לקידום ההבנה והקשר בין כנסיות נוצריות שונות ויתר האמונות המונותאיסטיות, ובייחוד בקריאותיו לדיאלוג עם יהודים.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני החשיב אתיקה והומניזם המבוססים על דת כפתרון לסכסוכים ולאסונות הגלומים באידיאולוגיות קיצוניות, במהפכות, במשטרים טוטליטריים ובמלחמות שפקדו את אירופה ואת העולם במאה העשרים. הוא סבר שאפשר להטות את הסכנות שאורבות למין האנושי על ידי הגברה של האמונה והפצת הנצרות.
בהופעותיו הפומביות, בביקוריו בפולין ובפגישותיו עם קבוצות יהודיות, דיבר האפיפיור לעתים קרובות על השואה (לעתים קרובות השתמש במונח העברי, "שואה") ועל אנטישמיות. במכתבו משנת 1998, לציון פרסומו של המסמך "אנו זוכרים: הרהור על השואה", שהופק על ידי "הוועדה ליחסים דתיים עם היהודים", הצהיר, "בהזדמנויות רבות במהלך כהונתי נזכרתי, בתחושת עצב עמוקה, בסבלות העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה. הפשע שנודע כ'שואה' נותר ככתם בל-יימחה בהיסטוריה של המאה שעומדת להסתיים. זכרון השואה הינו מרכיב מרכזי בעיצוב העתיד."
גישתה של הכנסיה כלפי היהדות והיהודים השתפרה באופן ניכר כבר על ידי האפיפיור יוחנן ה-23 (אנג'לו ג'וזפה רונקאלי), שתקופת כהונתו כאפיפיור החלה בשנת 1958 והסתיימה ב-1963, ועל ידי ההצהרה "תקופתנו" (Nostra Aetate) משנת 1965, שהחלה מה שזכה לכינוי 'דיאלוג מתמשך עם היהודים והיהדות'. להערותיו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני התלוותה לעתים נימה אישית חזקה, בה ניתן היה לזהות את השפעתם של חוויותיו וזיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה על יחסו כלפי השואה.
במהלך ביקוריו בפולין, אותם החשיב כמסעות צליינות התייחס יוחנן פאולוס השני במספר הזדמנויות לחורבנם של היהודים. כל הפולנים מעריצים את האפיפיור כאיש אחד, והערותיו על היהודים ודאי צרמו לאוזניהם של פולנים אחדים, בהם חברי כמורה, שעד היום לא נפטרו כליל מאנטישמיות.
באפריל 1986 היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני לאפיפיור הראשון שביקר בבית הכנסת הגדול ברומא, שם אמר, בין יתר דבריו, "בשבעה ביוני 1979, כאשר ביקרתי במחנה המוות באושוויץ, במהלך טקס מיסה שנערך לקרבנות הרבים, בני עמים שונים, התעכבתי במיוחד על לוח הנושא הקדשה בעברית. באותו רגע הבעתי את רגשותי בדרך הבאה: 'הקדשה זו מעלה את זכרונו של העם שצאצאיו נדונו לכליה מוחלטת. מקורו של עם זה באברהם, אותו כינה פאולוס מתרסוס "אבי אמונתנו". עם זה, שקיבל מאלוהים את הדיבר "לא תרצח", חווה בעצמו ניסיון קשה וייחודי של רצח. אף אחד לא רשאי לחלוף בשוויון נפש על פני לוח זה'."
האפיפיור יוחנן פאולוס השני הגדיר אנטישמיות כחטא והגדיר "צורות מגוונות של אנטישמיות ואפליה נגד יהודים כמנוגדות לרוח הנצרות." בשנת 1984 הוא הצהיר: "לבני העם היהודי שחיים במדינת ישראל ומקיימים על אדמתה את הערך הגדול המגולם בתולדותיהם ובאמונתם, אנו מאחלים את השלום המיוחל ואת השלווה הראויה, אשר הינם ראויים לכל עם, באופן שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת, והינם תנאי לחייה ולהתפתחותה של כל חברה."
במהלך ביקורו בפולין בשנת 1987 הצהיר האפיפיור בעת פגישה עם יהודים: "... אני סבור שהעם היהודי היום, אולי יותר מתמיד, נמצא בנקודת ההתעניינות של עמי העולם. הפכתם, למעשה, לאזהרה מהדהדת לכל בני המין האנושי, לכל העמים, לכל המשטרים ולכל אדם." בשנת 1983, בעת ציון יום השנה ה-40 למרד גטו ורשה, תאר האפיפיור את המרד כ"זעקת יאוש בשם הזכות לחיים, לכבוד ולגאולת הכבוד האנושי."
בגלותו את זכרונותיו האישיים באחת מהופעותיו הפומביות, אמר האפיפיור:
"אני זוכר, ראשית כל, את בית הספר היסודי בוואדוביצה, שם לפחות רבע מבני כיתתי היו נערים יהודים. מתאים להזכיר במעמד זה את חברותי עם אחד מהם, יז'י קלוגר. חברות זו נמשכת מימי כתלמיד ועד היום. עיני עדיין רואות, כתמונה חיה, את היהודים הולכים בשבת לבית הכנסת ליד בית הספר התיכון שלנו. שני הגושים הדתיים, הקתולי והיהודי, היו קשורים, כך אני משער, בידיעה שהם עובדים אותו אל. למרות הבדלי השפה, היו התפילות בכנסיה ובבית הכנסת מבוססות על אותם טקסטים. אז באה מלחמת העולם השניה, עם מחנות הריכוז וההשמדה המתוכננת. קרבנותיה הראשיים היו בניו ובנותיו של העם היהודי, רק מפני שהיו יהודים. כל אדם שחי בפולין באותה תקופה חייב היה לבוא עם זאת במגע, לפחות באופן בלתי ישיר. זו הייתה גם חווייתי האישית, אותה אני נושא בתוכי עד היום. אושוויץ, שהינה בבירור הסמל הבולט ביותר של שואת העם היהודי, מדגימה את הרמה אליה יכולה להידרדר מערכת המבוססת על יסודות של שנאה גזעית ושאיפה לעליונות שלטונית של עם אחד. אזהרתה של אושוויץ ממשיכה להדהד. אושוויץ, שמשמעותה אנטישמיות, חטא אדיר נגד האנושות, מסמלת שכל ביטוי של שנאה גזעית, שמוביל - באופן שאי אפשר להימלט ממנו – לרמיסת המין האנושי, הינו חטא גדול נגד האנושות."
גם אם התיאור האידילי שתאר האפיפיור את יחסי היהודים והפולנים ואת היחסים הבין-דתיים בפולין משקף אך בדוחק את המציאות בתקופה שבין המלחמות, העובדה שכך הוא האמין, או ביקש להאמין, הינה רבת-ערך. יז'י טורוביץ', הוגה דעות פולני שהיה חבר קרוב של האפיפיור, כתב:
"יוחנן פאולוס השני מודע לחלוטין לכך שהחורבן, השואה... הנסיון היחיד מסוגו להשמיד באופן פיזי עם שלם, מייצג לא רק משבר בהיסטוריה היהודית, אלא גם אתגר ייחודי לנוצרים ..."
הערות שהעיר אפיפיור פולני בנושאים אלה [יחסי יהודים-נוצרים] היו חייבות להיות בעלות השפעה אדירה על נקודות המבט והגישות של בני עמו. ההפצרות החוזרות ונשנות בכתביו של יוחנן פאולוס השני מאפשרות לנו להבין את ייחודיותן של דעותיו לגבי יחסי נוצרים-יהודים, בהשוואה לדעות שקיימות בתפוצה רחבה אפילו כיום. האפיפיור יוחנן פאולוס השני האמין שמבחינה זו המצב משתפר. הסיבה לכך , ללא ספק, היא הדוגמה האישית שנתן, וכן פעילותו ותכני הוראתו.