אינטלקטואל באושוויץ - סיפורו של ז'אן אמרי – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

לאחר 20 שנות שתיקה בנוגע לחוויותיו בתקופת השואה,  הקריא ז'אן אמרי בתסכית הרדיו של דרום גרמניה את המסה הראשונה שכתב אודות חיי האסיר במחנה- "אינטלקטואל באושוויץ". בתוך שנתיים השלים את חמש המסות שהרכיבו את ספרו "מעבר לאשמה ולכפרה- ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". אמרי, נולד בוינה שבאוסטריה בשם הנס חיים מאייר. על-פי ההלכה הוא לא  היה יהודי. הוא לא הגדיר עצמו יהודי. אך מכיוון שאביו היה ממוצא יהודי, הגרמנים ראו בו יהודי. הוא גלה מארצו, עונה, נשלח לאושוויץ ולמחנות נוספים, מהם, במובנים רבים, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר. עדותו אודות האדם במחנה, קריסת הערכים והמוסר, וניסיונותיו  לגבור על התבוסה, היא מן העוצמתיות והמרתקות שנכתבו אודות אושוויץ.

אורחת בפרק: ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית, חוקרת שואה ומתמחה בחוויה הנשית באושוויץ ובהגות אודות המחנה. מנהלת המחלקה לפיתוח למידה מקוונת בבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם.

אינטלקטואל באושוויץ - סיפורו של ז'אן אמרי - תמלול הפרק:

עירית: ארבע-עשרה שנים לפני שהתאבד בתלייה, ולאחר עשרים שנים של שתיקה בכל הקשור לתקופת השואה, כתב והקריא ז'אן אמרי בתסכית הרדיו של דרום גרמניה את המסה הראשונה שלו אודות אושוויץ – "בגבולות הרוח האנושית". המסה נכתבה בשנת 1964, בעת שנערכו בפרנקפורט  משפטי אושוויץ הגדולים השניים, הראשונים על אדמת גרמניה. עד 1966 נכתבו חמש מסות שקובצו לספרו "מעבר לאשמה ולכפרה. ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה".
בשנת 1977, שנה לפני התאבדותו, כתב אמרי: "הדבר שמעסיק אותי והדבר שאני מוסמך לדבר עליו הם הקרבנות של הרייך הזה. איני מבקש להעמיד להם אנדרטה, שכן היות קרבן כשלעצמו עדיין אין בכך משום כבוד. רק את מצבם הקיומי אני רוצה לתאר, והמצב הזה קבוע ואינו ניתן לשינוי."[1]
אמרי מתייחס בשורות אלה להתנסותם של הקורבנות במחנה, אולם כשבוחנים את מכלול כתיבתו  ואת בחירתו ליטול את חייו, ניתן לייחס אותן, לתפישתו, גם למהות קיומם של הניצולים לאחר מכן; גם לאחר השחרור- הפיזי לפחות..  - מהות קבועה, שאינה ניתנת לשינוי. האם אפשר להשתחרר מאושוויץ? האם אפשר לחזור ולחיות? אמרי מוליך את הקורא בספרו צעד אחר צעד לכדי ההבנה שעבורו לפחות- התשובה היא לא.
הפעם ב'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם על סיפורו של ז'אן אמרי, על הגותו ועל תרומתו לעיצוב זיכרון השואה.
את הפרק ילוו דבריה של ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית, חוקרת שואה, ומנהלת המחלקה לפיתוח למידה מקוונת ביד ושם. מחקריה מתמקדים בחוויה הנשית באושוויץ ובהגות אודות המחנה.
אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.

ד"ר נעמה שי"ק: ז'אן אמרי הוא אחת הדמויות המיוחדות. כשאנחנו מדברים בעצם על השאלה מה זה להיות אדם באושוויץ? במקרה של אמרי, אדם אינטלקטואל, הוא מתייחס לזה הרבה.
אמרי נמנה בעצם על, ארבעה-חמישה הייתי אומרת הוגים דגולים וקלסיקאניים אודות המחנה והחיים במחנה. יחד עם, עם פרימו לוי וטדאוש בורובסקי.  שאנחנו נזכיר אותם ואם מדברים על נשים, על שרלוט דלבו. ההגות של אה אמרי ולוי ובורובסקי היא מאוד, מאוד קודרת ביחס למחנה, בשונה אם אנחנו נסתכל על מה שהיינו יכולים לכנות, הקלאסיקן החמישי. בהקשר הזה על ויקטור פרנקל שההגות שלו היא הייתי אומרת, היא אופטימית בהרבה.

עירית: ז'אן אמרי נולד למעשה בשם הנס מאייר, בשנת 1912 בווינה, לאב יהודי ולאם קתולית.  זמן לא רב לאחר לידתו נהרג אביו במלחמת העולם הראשונה כשלחם בשורות הצבא האוסטרו-הונגרי. הוא גדל למעשה ללא כל קשר ליהדותו, גם כשאביו היה בחיים הם חיו כמשפחה קתולית, משתלבת ולא היה כל סממן יהודי בחייו. הוא למד באוניברסיטת וינה ספרות ופילוסופיה ואף ניסה את כוחו בכתיבה ספרותית. במסתו " על הכורח ואי האפשרות להיות יהודי" כתב:

קריין: " אם להיות יהודי פירושו איפה מורשת תרבותית, השתייכות דתית, כי אז לא הייתי יהודי ולא אוכל להיות  יהודי לעולם".

עירית: כבר בכותרת של אמרי לחיבור זה ניתן למעשה לראות את המצב הפרדוקסלי בו הוא נמצא ושאליו עוד נחזור רבות  בהמשך. אמרי לא רק שלא רואה את עצמו כיהודי, הוא אומר אני לא יכול להיות יהודי, אין לי את האפשרות הזאת, כי אין לי שום מטען יהודי, אין לי כל קשר להיסטוריה היהודית או לתרבות היהודית. אבל באותה הכותרת אמרי מדבר על הכורח להיות יהודי. הבחירה נלקחה ממנו ברגע שהאידיאולוגיה הנאצית הכתיבה כי יהודי הוא כל מי שמוצאו הביולוגי יהודי, ובשל כך- יהדותו של אמרי נכפית עליו.

ד"ר נעמה שי"ק: אחת הסיבות, ש- בין היתר, קשה לעיתים לאנשים או במיוחד בישראל לעכל הייתי אומרת את ז'אן אמרי, מאחר שהוא כותב באופן מרתק, על העובדה שהיהדות שלו קשורה באופן כמעט, כמעט חד ערכי למספר שהיה לו על היד באושוויץ.  

קריין: " זה התחיל רק כאשר ישבתי ב 1935 בבית קפה וינאי ועיינתי בעיתון בחוקי נירנברג שנחקקו זה מקרוב בגרמניה השכנה. די היה בקריאה חטופה כדי להבין שהם חלים גם עלי".

עירית: "כשקראתי את חוקי נירנברג" ממשיך וכותב אמרי, "כמובן לא הפכתי להיות יהודי יותר משהייתי כחצי שעה לפני כן, מכלול האסוציאציות שלי לא התמלא בפסוקים עבריים, עץ האשוח לא הפך למנורה בעלת שבעה קנים.. אבל," הוא כותב, "המשמעות של גזר הדין הזה שגזרה עלי החברה ברגע שהחוק הגדיר אותי כיהודי, המשמעות היא- גזר דין מוות."
שלוש שנים לאחר מכן סיפחה גרמניה את אוסטריה והחילה גם בה את חוקי הגזע. כאשר אמרי כותב את המסה הזו לאחר המלחמה, וזו המסה האחרונה בספרו- החמישית שהוא כותב..  אמרי כבר למעשה מאמץ הגדרה חדשה לשאלה מיהו יהודי או מהו יהודי. ההגדרה הזו היא קיומית, מבוססת מציאות, ואין לה כל קשר, היא אפילו עומדת בעינוי מעל לכל מאפייניה או הגדרותיה של המסורת היהודית.

קריין: "מאז אותה התחלה, להיות יהודי היה בעיני להיות מת בחופשה, אדם שמיועד להירצח, ורק במקרה עדיין אינו נמצא היכן שראוי לו להימצא".

עירית: באופן מפתיע נוכח כל זאת, הוא עושה צעד שדווקא מחזק את הקשר של עם היהדות...

ד"ר נעמה שי"ק:  ב-37' הוא מתחתן, עם אישה יהודייה בשם רגינה, מהגרת בעצם, יהודייה, מזרח אירופאית. וזה ממש בניגוד לרצונה של אימו שלא רוצה שהוא יתחתן עם אישה יהודייה.  

עירית: לאחר הסיפוח של אוסטריה לגרמניה, אימו שחוששת אף היא לחייו מתחננת בפנוי שיתנתק מאישתו. חבר של המשפחה  מוכן להכיר בו כבנו והיא מצליחה לסדר לאמרי מסמכים חדשים כדי לחזק זאת. הוא מסרב. 

ד"ר נעמה שי"ק: אחרי האנשלוס, הסיפוח כן של אוסטריה על ידי גרמניה, הם נמלטים שניהם לצרפת ומשם לבלגיה. 

עירית: בבלגיה אמרי נתפס כנתין גרמני ומגורש על ידי השלטונות בחזרה לצרפת ונשלח למחנה גירס. 
הוא בורח משם ושב לבלגיה. בבלגיה הם מצליחים למצוא לאשתו מחבוא, היא מתחבאת. הוא מצטרף לתנועת המחתרת הבלגית וב-43' נעצר ע"י הגסטפו כשיש עליו כרוזים אנטי נאצים כמובן.

עירית: הזהות היהודית הנכפית על אמרי ע"י האנטישמיות הנאצית, הגלות אליה הוא יוצא כדי לנסות ולהימלט מן הגורל הצפוי לו, מייצרת אצל אמרי תחושה הולכת וגדלה של בדידות. ככל שעובר הזמן אמרי הולך ומתהווה להיות אדם תלוש, וגדוע שורשים. בכתיבתו הוא חוזר ומתייחס לכך שהוא נאלץ להכיר בכך שכל מה שהוא חשב שהיה שלו- מולדת, תרבות, היסטוריה- לא רק שנלקח ממנו- אמרי מבין שכל זה לא היה שלו מעולם. התלישות הזו תלווה אותו בתחנות השונות של סיפורו והיא תלך ותקצין, תלך ותקשה ואנחנו נפגוש אותה במקומות שונים לאורך הפרק. בחיבורו " לכמה מולדת זקוק האדם?" אמרי מביא דוגמא לסיפור שהמחיש לו את הרס זהותו המוקדמת.
באחד מן הימים ישב אמרי יחד עם חבריו לתנועת המחתרת בדירת המסתור שלהם שהיתה ממוקמת בבניין בו שהו גם חיילים גרמניים. לפתע שמעו דפיקות חזקות בדלת וקצין אס אס התפרץ פנימה לחרדתם של כל הנוכחים, שכן בחדר הסמוך היו הכלים והמכונות ששימשו אותם להפצת התעמולה האנטי נאצית.  על הצווארון השחור של מדיו התנוסס לא פחות מסמל ה SD- שירות הביטחון של הרייך. אולם כותב אמרי, הקצין לא התפרץ לדירה כדי למלא את חובתו ככלב ציד. שיערו היה פרוע, לבושו מרושל ועיניו הלומות שינה, כל כוונתו היתה להשתיק את הנוכחים כדי שלא יפריעו לו ולחבריו לישון אחרי שחזרו ממשמרת הלילה שלהם. הסכנה- הייתה בכך שאמרי זיהה באופן דיבורו  של הקצין את הניב של מחוז הולדתו. הוא מייד חש אליו קירבה והתפתה לענות לו, לדבר איתו באותה השפה עם אותו הניב ולהציג את עצמו גם כן  כבן אותה הארץ, באופן אולי הטבעי ביותר במפגשים שכאלו במדינה זרה . למזלו הפחד עוצר אותו מלעשות זאת, הוא יודע שאם ידבר גרמנית זה יסגיר אותו ודינו יהיה מוות.

קריין: " הייתי שרוי במצב ריגשי פרדוקסלי כמעט חולני: רעדתי מפחד ובו בזמן גאתה בי לבביות של קרבה גדולה, שכן הברנש- שברגע ההוא אמנם לא ביקש את נפשי דווקא אבל משימתו, שהוא מילא בשמחה, הייתה להוליך מספר רב ככל האפשר של אנשים כמוני אל מחנה המוות. הברנש הזה- נראה לי פתאום כמי שעשוי להיות לי לחבר. הנה אני עונה לו בשפתו, בשפתי, וכבר אנחנו מרימים כוסית יחד לחיי הפיוס והמולדת לא כן? ... ברגע ההוא הבנתי לחלוטין ולצמיתות שהמולדת היא ארץ אויב ושהחבר הטוב שלי נשלח מן המולדת האויבת כדי לסלק אותי מן העולם".

עירית: אמרי הפך לגולה המוחלט- כפי שהגדיר זאת. שלא יכול היה לחלום על חזרה למולדתו עם שוך הקרבות, שלא יכול היה להתנחם בכך שהוא מקיים את תרבותה עד יעבור זעם. בניגוד למי שיש לו מרכיבים של זהות יהודית, שיש לו מולדת רוחנית, שיש לו שורשים של עם ושל תרבות שאינם קשורים בהכרח למולדת פיזית, היהודי המתבולל, שהאמין או נאחז במושגים מודרניים של השכלה, של קידמה, של השתלבות- נותר בידיים ריקות ובניכור מוחלט מסביבתו.

קריין: "געגועי, געגועינו, היו ניכור עצמי. העבר נקבר לפתע פתאום, ושוב לא ידעת מי אתה".

עירית: בשנת 1943 אמרי נתפס על ידי הגסטפו ונשלח לכלא ברנדנבורג. 

ד"ר נעמה שי"ק: בכלא הזה הוא עובר עינויים. כותב על זה מסה. הייתי רוצה להגיד עינויים מאוד קשים, אבל כמו שהוא כותב, כמובן כל עינויים הם קשים , הוא אומר שהעינויים, הם חוויה קשה ביותר לתפיסתו שאדם יכול לעבור. ממש מבחינת ה, הקריסה כמובן של כל הערכים שאתה מאמין בהם. העובדה שהזולת, האחר, קם עליך באופן שהוא בעצם מפר גם את כל מה שאתה מאמין בו , בגוף שלך, במהות שלך, ברוח שלך וזה שיש איזשהן זכויות או אמנות או, או תפיסות שלאדם אסור לעשות דבר כזה לאדם. הקריסה של הרוח שהוא מדבר עליה גם פה. שאתה, אתה הופך להיות גוף, כלום, אתה הופך להיות קליפה ריקה, סובלת ו, ומזילת ריר.

קריין: "ואולם, רק כשמענים אותו, האדם הופך כולו לבשר. המעונה החשוף לאלימות והצורח מכאב שאין לו כל תקווה לעזרה וכל יכולת להתגונן. האיש הזה אינו אלא גוף ותו לא."

ד"ר נעמה שי"ק: הוא אומר בעצם, לא רק שאבדה, כן שהוא מדבר על העינויים, אבל הוא מרחיב את זה לחיים של האדם בעולם המחנות. לא רק שאבדה לאדם היכולת, יכולת החריגה מעצמו, כן? יכולת הטרנסנדנטלית. הוא בעצם מדבר גם על העינויים ועל המחנה שהאדם הופך לגוף בלבד. גוף בלבד…? שאתה מסתכל כן על האדם של המאה ה-20, אתה מסתכל בכלל על האדם. אתה אומר, זה משהו שהוא נכון, שהוא קליפה ריקה מתוכן. זה משהו שאנחנו בכלל לא יכולים לתפוס כבני אדם.

עירית: אמרי כותב בכנות האופיינית לו- שתקתי בעינויים. אבל לא שתקתי כי עמדתי בעינויים אלא שבאמת לא ידעתי כלום ולא היה לי מה לומר. הייתי הפעיל הפשוט ביותר, הבורג הקטן ביותר במערכת." ובאמת כל עוד חשבו הגרמנים שהוא עריק אוסטרי, אולי אפילו קצין, היה להם עניין בו והם עינו אותו בברוטאליות. כשהם השתכנעו שהוא "רק" יהודי הוא מגורש לאושוויץ. 
אמרי נשלח לאושוויץ שלוש- בונה מונוביץ, וכיון שלא ידע כל מלאכה נדרשת, נשלח לעבודות כפייה קשות. הוא חולק את אותו הבלוק עם פרימו לוי, שכתב אף הוא אודות התנסותו במחנה. בדומה לאמרי, הגותו קשה וקודרת מאוד.

ד"ר נעמה שי"ק: ז'אן אמרי ופרימו לוי לא מתורגמים לעברית אלא מאוד, מאוד מאוחר. אמרי מתורגם בשנת 2000. פרימו לוי, כמה שכולם מכירים אותו ונדמה שהוא נכון, ההוגה שמאז ומתמיד היה פה-  אודות  חיי המחנה "הזהו אדם" תורגם לעברית רק ב-87'.

עירית: פרימו לוי, סופר וכימאי, נולד בטורינו שבאיטליה למשפחה יהודית ליברלית. לוי נעצר ונשלח בפברואר 1944 לאושוויץ. בנובמבר אותה שנה הצליח להשיג עבודה במעבדה שהיתה במחנה שנועדה לייצר גומי סינטתי. בכך, הוא ניצל מעבודות פרך בקור המקפיא. זמן לא רב לפני השחרור הוא חלה ונשלח לבלוק החולים במחנה. בשל כך לוי ניצל מצעדות המוות מאושוויץ בהן מצאו רוב האסירים את מותם ושוחרר ימים ספורים לאחר מכן על ידי הצבא האדום.  

ד"ר נעמה שי"ק: בפרקים הראשונים של "הזהו אדם" באחד הפרקים הוא כותב וזו אמירה, פרימו לוי אומר "אסור שאיש יצא מכאן" כשהוא מדבר על אושוויץ.

קריין: "[...] קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו: הדבר לא היה קל וארך זמן רב,  אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם. גם אם נחזור הביתה. [...] איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף ירד דוּמה. אנחנו לא נחזור. אסור לאיש לצאת מכאן, אסור שאיש יצא ויראה לעולם כולו את המספר המקועקע בבשרו, לבשר את הבשורה האיומה, בשורת אושוויץ: הדבר הנורא שיכלה נפש האדם לעולל לנפש האדם."

ד"ר נעמה שי"ק: מה הוא אומר? הוא אומר צריך להכרית את דור הקורבנות, כן. צריך, אסור שאף אחד ויצא ויראה בעצם נכוחה לאנשים שחיים את חייהם התקינים, כן, כמונו ושלא היינו במחנות ושאנחנו נראה ממש כמו שהוא אומר, מה שנפש האדם יכולה לעולל לנפש האדם. 
לוי עוסק אינסוף בשאלת האדם, בקריסת האמון באדם, בקריסת הערכים. אבל פרימו לוי גם במשך כחצי שנה בתקופת שהותו בבונה מונוביץ אדם בשם לורנצו פרונה מסכן את נפשו יום אחר יום על מנת להביא לו ולחברו של פרימו לוי, אלברטו, מרק.

עירית: לורנצו פרונה השתייך לקבוצה של בנאים מקצועיים אשר הועסקו כעובדים זרים בפולין . באחד מן הימים לוי שמע את פרונה מדבר באותו ניב כשלו. גם הוא, כאמרי, התפתה ליצור קשר עם בן חבל מולדתו. שלא כאמרי, לוי חש שהוא יכול לפנות לפרונה, בשפתו. החל מאותו היום ומדי יום במשך חצי שנה, הביא פרונה ללוי, תוך סיכון חייו, מזון, נתן לו וסט עטוי טלאים ללבוש תחת מדי האסיר שלו כדי לשמור על חום גופו ואף שלח עבורו גלויה לחבר לא-יהודי שבאמצעותו הודיע לוי לאמו אסתר ואחותו אנה מריה, שהוא בחיים. לדברי לוי, בזכות פרונה הוא נשאר בחיים. הוא נשאר בחיים בשני מובנים- פיזית ונפשית: 

קריין: "אני מאמין באמת ובתמים שבזכותו של לורנצו אני חי היום. ולא כל כך בזכות העזרה החומרית שנתן לי, כמו העובדה שנוכחותו הזכירה לי באופן קבוע, בפשטות ובטבעיות של טוב לבו, שעדיין קיים עולם טוב שם בחוץ, מחוץ לעולם שלנו. משהו ומישהו שהם עדיין שלמים וטובים, לא מושחת, לא פראי ומנוכר לשנאה ולטרור. משהו קשה להגדרה, אפשרות רחוקה לטוב, אך שלמענה שווה לשרוד. [...] אך לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם."13 

עירית: הגותו של לוי אודות אושוויץ, אודות האדם באושוויץ קשה וקודרת. אבל בזכות מעשיו של פרונה יש גם בה אלומות קטנות של אור.  לא הכל הרוס, לא הכל חרב, יש עדיין תקווה לאדם ולעולם ומתוך תקווה זו ניתן אולי לחזור לחיים.

ד"ר נעמה שי"ק: ז'אן אמרי הייתי אומרת, לא מוצא או לא נותן לעצמו למצוא או ללכת בנתיב הזה של הייתי קוראת לו כרגע, הנחמה. או התיקון או התקווה. שאלה מילים שאנחנו כמובן עם המשמעות שלהם אנחנו חיים איתן והמשמעות של המילים האלה במובנים רבים זה גם מה שנותן לנו כוח לחיות, נכון? באיזושהי ידיעה או מתוך מחשבה שיש איזשהו אופק, שיש משהו פתוח.

עירית: בניגוד לפרימו לוי לז'אן אמרי אין במה להיאחז. עוד לפני השחרור והשאלות שהוא יביא איתו- האם ניתן להשתחרר? האם יש לאן לחזור, כשאמרי מגיע לאושוויץ, כגולה המוחלט, שמגלה שעולמו מעולם לא היה שלו- לא מולדתו, לא שפתו, לא תרבותו, שנדון לעינויים קשים ונשלח לאושוויץ רק מכיון שהוגדר כבן העם היהודי אליו הוא מעולם לא הרגיש שייך- השאלה הנשאלת היא אילו כלים יש לו- בעזרתם הוא יוכל להתמודד עם המציאות הקיצונית של המחנה? התשובה שהוא נותן בכתיבתו- 'נותרתי חסר כל'.

ד"ר נעמה שי"ק: במסה שלו על האינטלקטואל באושוויץ, כשהוא מדבר על קריסת הרוח של האינטלקטואל כן, וכשהוא מדבר על העובדה הוא ממש כותב, הרוח עזבה אותנו. כל הכלים שלנו, של האסוציאציה, של החשיבה, של המילים, של היחס שלו למילים, של העולם הרחב, עולם ההתייחסות שלו הוא מוצרט ובטהובן ושופנהאוור והפילוסופיה והספרות ההומניסטית שברובה בתקופה הזאת או בחלקה הלא קטן היא גם גרמנית. חלק עיקרי ממה שהרוח נותנת לנו היא יכולת החריגה מהעצמי וגם יכולת ההתבוננות בדברים. הוא ממש כותב, הרוח עזבה אותנו. וכשהיא עוזבת אותנו היא הופכת להיות כלי ריק ואז נכון, גם האדם שמאמין ומחזיק בה הופך להיות כלי ריק.

קריין: "בשום מקום אחר בעולם לא היה למציאות כוח השפעה כה רב כבמחנה. בשום מקום אחר לא הייתה מציאותי מציאותית כל כך. בשום מקום אחר לא נמצא הניסיון לחרוג מגבולותיה חסר סיכוי וזול כל כך".

עירית: אמרי מתייחס בעצם לכך שבדומה לעינויים בעבר בהם נכח רק הכאב רק הגוף, כך גם החיים במחנה צימצמו את האדם לצרכים של הגוף בלבד. האדם איבד את הצלם ופעל רק על פי אינסטינקטים חייתיים של הישרדות. כל מה שהיה לו כאינטלקטואל היא השפה וזו צומצמה למילים בסיסיות וספורות של תפעול סדר היום המצומצם. סט הערכים שלו ותפיסת עולמו נעלמו מן העולם כלא היו.

ד"ר נעמה שי"ק: כשאנחנו מדברים על השואה, אנחנו מדברים על קריסת הקדמה נכון? או על קריסת האמונה בקדמה. אצל ז'אן אמרי הייתי אומרת, זה כמעט המגולם בגוף ובנפש שלו. כי, כי אנחנו מסתכלים על זה. זה עולמו, זו נקודת התייחסותו. במסה שלו הראשונה על אינטלקטואל באושוויץ, הוא אומר, אתה בעצם כאינטלקטואל, אם אתה מאמין שיש דברים שלא יכולים להתקיים או שאסור להם שהם יתקיימו אבל במחנה הוא אומר, אתה מגלה שלא רק שהם מתקיימים, הם מתקיימים מתוך רצונם או מעשיהם של, של מדינה ושל מיליוני אנשים שמקיימים את זה ובעצם הוא אומר ופה גם הוא אומר רגע, אולי וזה המהלך הדיאלקטי של האינטלקטואל שהוא גם ההרס העצמי שלו בעצם, אומר אולי הם צודקים ולא אני. ויש פה את הדיאלקטיקה הזאת שהאינטלקטואל לא יכול לצאת ממנה בעצם .

עירית: באותה המסה על האינטלקטואל באושוויץ אמרי מבקש להתייחס לאנשים המאמינים במחנה. היהודי המאמין, הנוצרים האדוקים והקומוניסטים. עבורם הוא אומר הייתה חוויה זו שונה.  ההסתכלות שלהם על המציאות בתוך ציר זמן גדול מהם – כזה שיש לו עבר, ולכן כזה שיש לו עתיד, נתנה להם עוגן משהו להאחז בו במקום שלו לא היה.

ד"ר נעמה שי"ק: הוא אומר, באחד הימים ישבתי כן עם יהודי שצם ביום כיפור ואני כאינטלקטואל כן, שאלתי אותו אתה בלב, אתה בלב בונה מונוויץ, אנחנו רעבים, סביר להניח שנרעב למוות או שירצחו אותו, לשם מה כאילו הוא אומר לו אתה צם ביום כיפור. ואותו יהודי מאמין אומר לאמרי, כי אני יודע שגם אם אני לא אשרוד, היו לפניי ויהיו אחריי ויש מי גם, הוא אומר, שייקח נקם בשמי. והוא מתאר קומוניסט שאומר באופן הרבה יותר בוטה הוא אומר לאמרי, אני לא מבין, אתה יושב, אתה חושב על זה, אתה מתחבט בזה, והוא אומר, אני לעומתך, אני יודע שגם אם אני אמות פה על העקרונות שלי, אז אחד הוא אומר לו, אני יודע שיבואו החברים וייקחו נקם ושתיים, אני יודע שכן זאת הקיצוניות של העולם הפאשיסטי בעצם ואחריו יהיה טוב יותר. ואמרי אומר, לא יכולתי לא להיות אדם יהודי מאמין ולא יכולתי להיות קומוניסט, אבל קינאתי הוא אומר. באיתנות שלהם, בשקט, ביכולת שלהם, הטרנסנדנטית בעצם, החריגה מגבולות העצמי של לראות גם את היהדות וגם כן את התפיסה אה הקומוניסטית.

קריין:  "לנו, לאינטלקטואלים הספקנים, ההומניסטים בזו שני המחנות. הן הנוצרים והן היהודים והן המרקסיסטים. אלה בעדינות ואלה באי סבלנות ובגסות. אבל הייתי מייחל לי להיות כמוהם. איתן, שקט, חזק. עד היום איני מטיל ספק בנכונותו של הדבר שסברתי שהתברר לי אז. האדם המאמין במובן הרחב ביותר של המילה, בין אם אמונתו מטאפיזית ובין היא חלה על המציאות היהודית, חורג מגבולות עצמו."

עירית: אמרי נמצא באושוויץ כשנה, הועבר לבוכנוואלד וממנו לברגן-בלזן, שם שוחרר בידי הבריטים. הוא שב לבריסל והשתקע שם. בתקופת היותו במחנות אשתו מתה, ולימים הוא נישא מחדש למארי אשנבאואר.  

ד"ר נעמה שי"ק: אמרי לא מסוגל אחרי השחרור מהמחנות, כן אחרי השואה, לשאת את הצליל הגרמני של השם שלו והוא בעצם הופך את הנס חיים מאייר לז'אן אמרי. שהשם אמרי הוא אנגרם בעצם בצליל שלו, צליל מאוד צרפתי. הוא בעצם עושה כריתה אמיתית בינו לבין התרבות והשפה הגרמנית, למרות שכמובן זה ברור לנו שזו כריתה שלא ניתן לעשות לאדם שזו תרבותו. זאת שפתו. הוא מנסה כן, לעשות הייתי אומרת את הכריתה הזאת. הוא מתגורר בבריסל. הוא עובד כעיתונאי. הוא מסרב לפרסם בגרמניה או באוסטריה במשך המון, המון שנים יחסית.

עירית: במשך קרוב ל 20 שנה אמרי לא עסק ולא כתב על השואה, על היותו נרדף, על היותו אסיר במחנות. הטריגר לתחילת כתיבתו על הנושא היו כאמור משפטי אושוויץ השניים שהתנהלו בפרנקפורט בין השנים 1964-1965. במשפט, שיוזמו היה פריץ באואר, יהודי גרמני ששימש כתובע הראשי של הסן, נשפטו 22 אנשי ס"ס ש'שרתו' באושוויץ. הישג מדהים נוכח העובדה כי בתקופה זו שררה בגרמניה שתיקה גדולה ביחס לעבר והכחשה מכוונת של מי שעד לפני כמה שנים לקחו חלק בזוועות שנעשו על ידי גרמניה הנאצית. בעיני הציבור בגרמניה המערבית, נתפשו המשפטים כהלקאה עצמית מיותרת.

ד"ר נעמה שי"ק: בל נשכח שמשרד המשפטים הגרמני ומוסדות המדינה הגרמניים הלא לא עברו דה-נאציפיקציה. זאת אומרת, הוא בעצם, פריץ באוור בא ואומר אנחנו נעשה פה משפט של ה-ס.ס באושוויץ בתוך מדינה שבגלל המלחמה הקרה לא עוברת דה-נאציפיקציה. כלומר, כל שדרות משרדי המדינה המשפטים והאחרים, הרי מאוישים ע"י נאצים לשעבר.

עירית: למרות שמדובר היה בהעמדתם לדין של קומץ מתוך כ 8,000 אנשי אס אס ששרתו באושוויץ, כולם כמובן רוצחים, הצלחתו של באואר היתה בכך שהייתה זו הפעם הראשונה בה עלה לשיח הציבורי בגרמניה, נושא השואה ואחריות הגרמנים.

ד"ר נעמה שי"ק: בשלב הזה,  ז'אן אמרי בעצמו בעצם פונה לסופר ומבקר גרמני בשם קרל שוודלהם שאמרי בעצם כותב עבורו. אותו שוודלהם פונה להלמוט הייסנבוטל שהוא דמות מאוד חשובה. הוא מנהל בעצם את מחלקת, אם נתרגם את זה בתרגום חופשי, מאמרי רדיו, תסכיתי רדיו, וז'אן אמרי בעצם ב-1964 מקריא בפעם הראשונה ב-19 באוקטובר 64' בתוכנית הלילה, כן, של דרום גרמניה, הוא מקריא בעצמו את המסה הראשונה שלו אודות אושוויץ בגבולות הרוח האנושית. אה אמרי אחר כך ממשיך וכותב ארבע מסות נוספות שאוגדו בעצם בספר שיוצא לאור כספר ב-1966 בגרמנית שנקרא כן כמו שאמרנו "מעבר לאשמה ולכפרה" ושימי לב לכותרת המשנה של הספר "ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". כן, זה  ה, זה סיזיפוס. בעצם כותרת המשנה אומרת לנו שאמרי עולה עם הסלע הזה כן, של חיי המחנה ומה שזה עשה לאדם להר, וההר מדרדר אותו כל פעם בחזרה למטה יחד עם הסלע אה, עליו.

עירית: החוויה של אמרי, היא חוויה של קריסת ה-'אני' של אובדן מוחלט של הזהות ולכן לא היתה לו כל דרך להגן על עצמו במחנה ולא היתה לו כל דרך להשתחרר מן המחנה. גם לא שנים אחרי שהמחנה במובנו הפיזי- כבר לא היה קיים. אמרי יכול היה אולי לצאת מן המחנה, ברוחו כמובן, אם היה חושב שיש לו לאן. אבל מבחינתו מולדתו לא היתה שלו, וכל עולמות התוכן בהם האמין, הובסו גם הם במחנה.

קריין: "אפתח בכמה לאווים. לא החכמנו באושוויץ, אם את המילה חוכמה מפרשים כידיעה ממשית על העולם. כל מה שהתברר לנו שם, היינו יכולים לגלותו עוד קודם לכן בחוץ. שום דבר מכל זה לא היה לנו למורה דרך מעשי. גם לא נהיינו עמוקים יותר במחנה אם אפשר בכלל להגדיר את המושג ההרסני 'עומק' כמידה של הרוח. ואין צורך לומר כמדומני שבאושוויץ לא נהיינו טובים יותר, אנושיים יותר, אוהבי אדם יותר ובשלים יותר מהבחינה המוסרית. אינך מתבונן במעשיו ובפשעיו של אדם שניטלה ממנו אנושיותו בלי להטיל ספק בכל מושגיך על כבוד האדם מלידה. יצאנו מהמחנה עירומים, בזוזים, מרוקנים, מבולבלים וזמן רב עבר עד שלמדנו מחדש ולו רק את שפת היומיום של החופש. גם היום דרך אגב, לא נוח לנו לדבר בה. ואין לנו אמון רב בתוקפה."

ד"ר נעמה שי"ק: הספר שלו כן היא עדות, כמו שהוא גם אומר, עדות של, של אדם אחד. שהוא מרחיב אותה גם אחר כך. שזו עדות על גורלם של עוד אנשים וזאת עדות על הרוח וזה עדות על יהדות וזה עדות על פאשיזם ועל נאציזם ועל עולם המחנות. הוא תמיד כמובן מתחיל אותה מהמקום שלו והוא תמיד חוזר אל המקום שלו. אבל אני, חושבת שעצם, דיברנו על הבדידות שלו, על העקירות שלו בעצם. הרי ז'אן אמרי הוא לא ז'אן אמרי, הוא הנס חיים מאייר. האדם אחרי המחנה עם העירום הזה שהוא יוצא בו, הוא גם אומר, הוא אומר לנו, מי שהייתי לא קיים. אני במובן מסוים סוג של נולד מחדש, אבל אני נולד מחדש מתוך תופת, שכמעט הוא אומר אני חושבת, אממ השמידה את מה שיש, יש באדם. אבל, אבל אני חושבת שאנחנו מנתחים את זה ואנחנו מסתכלים, העובדה שהוא מעיד, העובדה שהוא כותב על זה, העובדה שבמובן הזה אני חושבת הוא כן נאחז באיזשהו מובן של חיים, באיזשהו מקום שאני לפחות חושבת, שכן נותן לבני אדם נכון? לנו ולאחרים שיבואו אחרינו  להיות מודעים לעולם הזה שהוא מדבר עליו. להיות מודעים למה כמו שהוא אומר נכון נפש האדם יכולה לעולל לנפש האדם. ה, העדות הזאת לתפיסתי היא גם עדות אזהרה כן, מאוד, ברורה על האנושיות בכלל ו, ואני חושבת שבאיזשהו אופן מבחינתו של אמרי, הוא לא אומר אני לא אדם, הוא בעצם, אני כן אדם. אני אדם, אני כותב על האדם. הוא גם יכל לא לכתוב.

עירית: אמרי כותב שלושה ספרים נוספים, האחרון שבהם אודות הבחירה החופשית בהתאבדות. בדומה אולי לכותבים  אחרים שעסקו עמוקות בשאלת האדם במחנה כמו פול צלאן, תדאוש בורובסקי, ופרימו לוי שהוזכרו בפרק, גם זאן אמרי מתאבד בשנת 1978 בזלצבורג אוסטריה.

ד"ר נעמה שי"ק: אני חושבת שהוא, שההגות שלו היא פנומנלית. אני חושבת שהיא משהו שצריך להילמד ולהיקרא. בחוגים מאוד רחבים. אני חושבת שאנחנו לומדים בכאב מאוד, מאוד גדול על האדם ועל הרוח, אבל אנחנו גם לומדים ודווקא כן מאמרי כן, והעובדה שהוא כותב, העובדה שהוא מעיד על זה שהרוח לא עוזבת בעצם אולי, אף פעם עד הסוף. 
כמעט הייתי אומרת, אני מעיד משמע אני קיים, כן, אבל אני מעיד משמע אני חושבת, למרות השם של הספר שלו, אני לא מובס. 

• [1]. אמרי, עמ' 12.