מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

פרימו לוי על מערכות יחסים וחברות בין אסירים במחנה אושוויץ-בירקנאו

ד"ר נעמה שי"ק
  1. פרימו לוי, הזהו אדם?, עם עובד, תל אביב, 1988, עמ' 58.
  2. באשר לקריסת הרוח באושוויץ לא ניתן כמובן להימנע מהדהודם של רעיונות אלה אצל ז'אן אמרי, שבמובנים רבים הגותו דומה מאוד לזו של לוי, אם כי היא קודרת יותר, בעיקר מאחר שבמסגרתה אין הבלחי תקווה. דומני שלא יתעורר ויכוח עז אם אכתוב שכח המשיכה של החור השחור של אושוויץ שב והחזיר הן את לוי והן את אמרי ליקום של אושוויץ. אך דיון זה חורג מגבולות רשימה זו.
  3. פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל אביב, 1991, עמ' 113-112.
  4. לוי, השוקעים, עמ' 37-36.
  5. פרימו לוי, ההפוגה, עם עובד , תל אביב, 1979, עמ' 11.
  6. לוי, הזהו, עמ' 31-30.
  7. לוי, השוקעים, עמ' 28 .
  8. לוי, הזהו, עמ' 57-53.
  9. לוי, השוקעים, עמ' 59.
  10. לוי, הזהו, עמ' 93.
  11. לוי, הניצולים, עמ' 24.
  12. שם, עמ', 61.
  13. לוי, הזהו, עמ' 132. 

"איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף ירד דומה. אנחנו לא נחזור. אסור [ההדגשה במקור.  נ.ש] לאיש לצאת מכאן, אסור שאיש יצא ויראה לעולם כולו את המספר המקועקע בבשרו, לבשר את הבשורה האיומה, בשורת אושוויץ: הדבר הנורא שיכלה נפש האדם לעולל לנפש האדם."1 
פרימו לוי, הזהו אדם?

  • 1. פ. לוי, הזהו אדם?, עם עובד, תל אביב, 1988, עמ' 58.

פרימו לוי נולד בטורינו בשנת 1919 למשפחה יהודית ליברלית. בשנת 1937 נרשם לבית ספר משני לכתיבת קלאסיקות, שנודע במוריו האנטי-פאשיסטיים. לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. בספטמבר 1943, הצטרף לתנועת המחתרת האיטלקית. לוי וחבריו נתפסו על ידי המיליציה הפשיסטית, בעקבות הלשנה, כשהתגלה שלוי ממוצא יהודי, הוא גורש למחנה הריכוז בפוסולי. בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. לוי היה אסיר במשך אחד-עשר חודשים במחנה בונה-מונוביץ' (Buna-Monowitz), אושוויץ III, בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב שש מאות וחמישים יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו שרדו עשרים בלבד. למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, הגיע לוי חזרה לעיר הולדתו טורינו רק ב-19באוקטובר של אותה השנה לאחר מסע נדודים ארוך ואחרי ששהה במחנה בברית המועצות בו רוכזו אסירים לשעבר. ב-11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו בבניין מגוריו. חברים וביוגרפים של לוי מטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות. אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". במובנים רבים נותרה שאלת התאבדותו פתוחה, ומרתקת ביותר בשל ערבוב החושך והאופטימיות בכתיבתו. לוי לא השאיר אחריו מכתב התאבדות.

רבות נכתב אודות הגותו של לוי. דבריו אודות החיים במחנה אושוויץ ובעיקר אודות נפש האדם בו, קודרים מאוד במהותם. גם אם יש בה לעתים הבלחות של אור, של תקווה באדם ובעולם, של רמז שלא הכל הרוס, הרי שבסיס הגותו פסימי. פסימי מאוד. אסור שיהיו ניצולים, הוא כתב בקטע שצוטט לעיל. אסור שאיש יחזור לספר מה יכולה היתה נפש האדם לעולל לנפש אדם אחר. נפש האדם שחרבה ושהעסיקה את לוי היתה נפשם של הקרבנות, לא של הרוצחים. הרוצחים כמעט ואינם מעניינים אותו. הוא מתייחס אליהם וכותב עליהם רק כשאינו יכול להימנע מכך, וגם אז כמעט תמיד הם יהיו חסרי פנים ואישיות ויקבלו שמות תואר כ-ה"ס"ס", "השומרים שלנו", "הם". הקרבנות הם העומדים במהות הגותו, הם המעניינים אותו בכאבם שאינו מרפה, שהוא גם כאבו; באשמה שאינה מרפה, שהיא גם אשמתו.

בכתיבתו של לוי כמעט ולא ניתן למצוא מזור או אמון בתרבות המערבית, ברוח ובקדמה, אלא להיפך, מהות כתיבתו היא קריסתם. חוץ מאשר בפעם אחת, מובהקת - באחד הפרקים בספרו הראשון, הזהו אדם?, הנקרא "המזמור של יוליסס", במסגרתו מצליח לוי לגייס את רוח התרבות המערבית כדי לחרוג מגבולות עצמו, מגבולות האני הפגוע שלו.2 הוא משיב פנים בשלילה גם לניחומים מטאפיזיים. למרות שהיה שמח לו יכול היה למצאם. האנשים המאמינים, לדעתו של לוי, המאמינים באל או באידיאולוגיה כקומוניזם, היו חזקים בהרבה מאשר האינטלקטואלים באושוויץ מאחר שבזכות אמונתם הם יכלו לחרוג מגבולות עצמם:

""כמו אמרי, גם אני נכנסתי ללאגר כלא-מאמין וכלא-מאמין שוחררתי ממנו וכך חייתי עד היום; אדרבא, חוויית הלאגר, רשעותו המבהילה, קיבעו אותי בחילוניותי. [...] לא רק ברגעים המכריעים של הסלקציות או של הפצצות האוויר היו חיי המאמינים טובים יותר, אלא גם בחיי היום-יום השוחקים: שנינו, אמרי ואני, נתנו את דעתנו לכך. לא היתה כל חשיבות לסוג של 'האני מאמין' שלהם, בין דתי בין פוליטי. כמרים קתולים או פרוטסטנטים, רבנים למיניהם, ציונים לוחמים, מרקסיסטים תמימים או מתקדמים, עדי יהווה, כולם התאחדו במכנה המשותף המושיע של אמוּנתם. עולמם היה רחב יותר משלנו, מתפשט יותר במרחב ובזמן, ומעל לכל: מובן יותר. היו להם מפתח ונקודות אחיזה, היה להם מחר בן אלף שנה, שאפשר כי למענו יש טעם להקרבה עצמית, מקום במרומים או על פני האדמה, שבו יד הצדק והחמלה על העליונה או תהיה על העליונה, בעתיד אולי רחוק אבל בטוח."3

עיקר הגותו של לוי עוסקת באדם בשואה. במי שהיו קרבנות. מה קרה לאדם, לנפש האדם בשואה. לוי אינו מנקה את הקרבן, אך הוא לרגע אינו מבלבל בינו ובין הרוצח:

 "אינני בקיא בתת-מודע ובמעמקי הנפש, אבל אני יודע גם שמעטים בקיאים בכך, ומעטים אלה זהירים יותר. אינני יודע ואין לי עניין רב לדעת, אם במעמקי נפשי מקנן לו רוצח, אבל יודע אני שהייתי קרבן על לא עוול בכפי ולא הייתי פושע; אני יודע שהיו רוצחים, לא רק בגרמניה, והם נמצאים עדיין, בגמלאות או בשירות, ואני יודע שלבלבל ביניהם ובין קרבנותיהם זו מחלה מוסרית, הרגל אסתיטיסטי מגונה, או אות מבשר רע של שותפות לדבר עברה; ומעל לכל, זהו שירות רב-ערך המוגש (מרצון או שלא מרצון) למכחישי האמת."4 

יחד עם  זאת, היה זה לוי שהרחיב בדיון בנושא מה שהוא כינה "האזור האפור", אזור בו נמצא מנעד רחב של בעלי תפקידים במהלך השואה – בגטאות ובמחנות. רשימה זו לא תדון בנושא זה, אך מאחר שהיא עוסקת באדם בשואה, בעובדה שלוי תוהה אודותיו, חשוב היה להזכירו.

לא ניתן לסקור ברשימה מסוג זה באופן מקיף ועמוק את דבריו של לוי על שאירע לנפש האדם באושוויץ. הנושא רחב, מורכב ורב-מהמורות. היום ברצוני לדון בנושא אחד בלבד במסגרת זו. לא אדון בהשפעת העלבון על האני. "העלבון הוא מקור נצחי של רוע", כתב לוי.5 לא אדון בהשפלה. לא "באזור האפור". אנסה לעסוק בקצרה בדרך בה מתאר לוי את מערכת היחסים בין האסירים "מן השורה". כיצד חווה, זכר וכתב לוי על חברות? על סולידריות? האם אלה היו לדעתו חלק מחיי היומיום במחנה?

הגותו של לוי לאורך השנים אינה דיכטומית. כאמור בבסיסה, במהותה, היא נוטה אל המורכב, אל האפור, אל אזורי ביניים. גם כאשר הוא בוחן נושאים שנויים במחלוקת הוא ניגש אליהם בזהירות, בענווה. יחד עם זאת, הוא אינו חושש לעסוק בנושאים שיכולים להיתפש כבעייתיים והוא עושה זאת בכנות ובאומץ. כך גם לגבי מערכות היחסים במחנה. מרבית תיאורי מערכות היחסים במחנה, כמו גם הדמויות האנושיות שמקיימות אותן, מתוארים אצלו לחומרה. לוי מודע היטב ומרבה לעסוק במשמעות תנאי החיים במחנה וההכפפה לתנאי הקיצון על התנהגות ועל נפש האדם. אושוויץ, אליבא דלוי, לא היה מקום של חברות ושל סולידריות. כאשר אלה האחרונים כן התקיימו. היה זה בדרך-כלל לאחר שתנאי החיים של אסיר מסוים השתפרו. במילים אחרות, כאשר אסיר צורף לפלוגת עבודה טובה יותר, כאשר הפך להיות בעל תפקיד או כאשר תנאי חייו השתפרו מסיבות אחרות- אלה היו המקרים בהם הוא בדרך כלל יכול היה לחרוג מגבולות עצמו ולראות את האחר.

  • 2. באשר לקריסת הרוח באושוויץ לא ניתן כמובן להימנע מהדהודם של רעיונות אלה אצל ז'אן אמרי, שבמובנים רבים הגותו דומה מאוד לזו של לוי, אם כי היא קודרת יותר, בעיקר מאחר שבמסגרתה אין הבלחי תקווה. דומני שלא יתעורר ויכוח עז אם אכתוב שכח המשיכה של החור השחור של אושוויץ שב והחזיר הן את לוי והן את אמרי ליקום של אושוויץ. אך דיון זה חורג מגבולות רשימה זו.
  • 3. פ. לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל אביב, 1991, עמ' 113-112
  • 4. לוי, 1991, עמ' 37-36.
  • 5. פ. לוי, ההפוגה, עם עובד , תל אביב, 1979, עמ' 11.

על אף שעיקר דבריו של לוי על מערכות היחסים במחנה אינם חיוביים ובוודאי שאינם אופטימיים ביחס לאדם במחנה, דווקא בספרו הראשון ודווקא ביום בו הגיע למחנה, מתאר לוי מפגש אנושי חיובי. פגישה זו היא אחד מאותם הבלחי אור שככל הנראה, וכך גם לפי דבריו במקומות אחרים, שמרו עליו, על האני שלו, מלשקוע:

 "אנחנו החדשים, סובבים בתוך המון אדם, מחפשים פני ידיד, קול אנושי חם, מישהו שידריך אותנו. שני נערים יושבים שעוּנים על קיר הצריף. כנראה צעירים מאוד, כבני שש-עשרה, ידיהם ופניהם מפויחות. אחד מן השניים קורא לי ושואל בגרמנית כמה שאלות. אינני מצליח להבין. לבסוף הוא שואל מהיכן באנו. Italian – השיבותי. גם בפי שאלות רבות אך הגרמנית השגורה בפי דלה מאוד. [...] אחר-כך התוודענו זה לזה: 'אני שלוימה,' אמר לי, ו'אתה?' אמרתי לו מה שמי [...] שלוימה קם, מתקרב אלי ומחבק אותי בעדינות. השיחה תמה. תוגה באה אל לבי. תוגה שלווה, כמעט נלבבת. לא ראיתי עוד את שלוימה, אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והנוגעים של הנער, אשר קיבל את פני על סף בית-המוות."6

אך עבור לוי, מדובר היה במפגש נדיר, מאחר שעבורו מהות החיים החברתיים במחנה היתה הקריסה של התפישה האנושית והחברתית המבחינה בין "אנחנו והם", בין "רעים וטובים"- התפישה המניחה, אפריורית, שלפחות החלשים, הנרדפים, הקרבנות, יתמכו האחד בשני:

 "מי שקורא (או כותב) כיום את דברי ימי הלאגר ניכרת בו היטב הנטייה, הצורך אפילו, להפריד בין הטוב לרע, ולחזור, להבדיל, על תנועת היד של הנוצרי ביום הדין: כאן הצדיקים, שם הארורים. הצעירים דורשים בעיקר בהירות, את החתך הנקי; הואיל ונסיונם בעולם זעום, דוּ-משמעות אינה חביבה עליהם. בעצם, הציפייה שלהם משעתקת בדייקנות את הציפייה של החדשים שזה מקרוב באו אל הלאגר, צעירים או לא צעירים: כולם, להוציא מי שכבר התנסה בחוויה זהה, ציפו למצוא עולם מחריד, אבל שאפשר לרדת לפשרו, תואם לאותו דגם פשוט שאנו נושאים בתוכנו משכבר הימים: 'אנו' בפנים והאויב בחוץ, מופרדים זה מזה בגבול חד, גיאוגרפי. ולעומת זה, היתה הכניסה למחנה מהלומה, בגלל ההפתעה שנשאה עמה. העולם שהרגשת כי אתה נזרק לתוכו היה אמנם מחריד, אבל יחד עם זאת לא מובן: הוא לא תאם שום דגם: האויב היה מסביב אבל גם בפנים, 'האנחנו' איבד את גבולותיו; היריבים לא היו שונים; לא הבחנת בגבול אחד אלא בגבולות רבים ומבולבלים, עד אינספור אולי [...] נכנסת למקום בתקווה לגלות, לפחות, אחדות משותפת עם אחיך לצרה, אבל, למעט מקרים מיוחדים, בעלי הברית המקווים לא נמצאו; כנגד זה, היו אלף יחידות חתומות שהתנהל ביניהן מאבק נואש, נסתר וממושך. תגלית מפתיעה זו נחשפה כבר בשעות השבי הראשונות, לעתים קרובות בצורה ישירה של אלימות מרוכזת מידי מי שקיווית למצוא בהם את בעלי בריתך העתידיים; היא היתה כה קשה עד כדי התמוטטות לאלתר של יכולת העמידה. לרבים היתה תגלית זו קטלנית, בעקיפין או גם ישירות: קשה להתגונן מפני מכה שאינך מוכן לה."7

אבדן הבחנה זו בין "אנחנו" ו"הם", בין "טובים" ו"רעים", הנה אחת האנומליות המובהקות של השואה בכלל ושל אושוויץ בפרט. לא תמיד. לא בכל מקום. לעתים כן ולעתים לא באותו המקום הוא האירוע עצמו. אך אין להתעלם מהעובדה.

בכל ספריו, כתביו האחרים והראיונות עמו, שב לוי ונדרש מתוך כאב קשה והלקאה עצמית, לתחושות האשם והעלבון שלו, על כך שלדעתו הגרמנים הצליחו למחוק את צלם האדם במחנה. כזכור, היה זה לוי שכתב שאיש לא צריך לצאת חי מהמחנה, שאסור שיהיו ממנו ניצולים בגלל נושאים אלה בדיוק. בגלל ההשחתה שדבקה גם בקרבנות, בגלל שרוע הגרמנים דבק בהם: קריסת האנחנו והם. אנשים שנשמתם מחוללת, שכבר אינם אנשים. אבדן צלם האנוש. פיזי ונפשי כאחד. בשכבו פצוע ברוויר, בית-החולים של המחנה, מקום בו, על דרך האבסורד ביחס לחיים תקינים, סכנת החיים היתה גבוהה, אך הקשיים הפיזיים פחותים קמעה, בעודו שומע את התזמורת המלווה את האסירים היוצאים לעבודה, מצא פרימו לוי כח להרהר:

 "אנחנו במיטות, מביטים איש ברעהו, משום שכולנו מרגישים שהצלילים הללו אינם אלא צלילי השטן. [...] הם נחרטו עמוק בזיכרוננו ויהיו הדבר האחרון שנשכח. הצלילים הללו הם ביטוי מוחשי לשיגעון הגיאומטרי של המחנה. והם גם מבטאים את ההחלטה הנחושה של אדוני גורלנו לאבד את צלמנו האנושי כדי להרוג אותנו אחר-כך לשיעורין [...] במצעד היציאה מהמחנה ובמצעד השיבה צופים תמיד חיילי האס.אס. מי יכול למנוע מהם להתבונן במחזה הזה פרי יצירתם? אנשים שנשמתם ניטלה מהם מחוללים, קבוצות קבוצות, בדרך אל הערפל ובשובם ממנו. האם אין זו ראָיָה נחרצת לניצחונם? [...] למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אבדן צלם האנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו היתה צריכה להיות לשונה: שימרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן."8

  • 6. לוי, 1988, עמ' 31-30.
  • 7. לוי, 1991, עמ'28 .
  • 8. לוי, 1988, עמ' 57-53.

אין ספק שהגות זו הנה קודרת ופסימית במיוחד ואינה מייצגת את כלל הניצולים. היא מייצגת את לוי.אך אין זה גם אומר שמאחר שהיא מייצגת אדם אחד, ניתן להתעלם ממנה או להדחיקה. מתוך כאב זה הוא מחפש, באופן מודע לחלוטין, מחילה, תיקון. לוי יודע שהוא היה קרבן וכפי שצוטט לעיל הוא אינו מטשטש את הגבולות בין הקרבן לרוצח. ועדיין, רגשות האשם שלו, הנסיון לצאת זכאי בפני עצמו, מביאים אותו לכתוב גם זאת, כמו היה צריך להתנצל בפני מישהו:

 "אני זוכר בשמץ של הקלה שניסיתי פעם אחת לעודד (ברגע שחשתי מעודד) איטלקי בן שמונה-עשרה, שעתה זה הגיע והתלבט ביאוש בלי גבול של הימים הראשונים במחנה: שכחתי מה אמרתי לו, בוודאי מילות תקווה, אולי איזה שקר שכוחו יפה ל'חדש' ונאמר מכוח סמכותן של עשרים וחמש שנותיי ושלושת חודשי הוותק שלי; מכל מקום, הענקתי לו שי של תשומת לב רגעית. אבל באי-נחת זוכר אני גם, שלעתים תכופות הרבה יותר משכתי בכתפי בקוצר רוח לנוכח בקשות אחרות, ודווקא כשהייתי במחנה מזה כמעט שנה וצברתי מכסה נאה של ניסיון: הפנמתי אפוא ביסודיות את הכלל הראשון של המקום, כלומר: ראשית כל עליך לשמור על עצמך."9

המורכבות. לוי מתייחס הן למאבקי ההישרדות הקשים, חסרי הפשרות והאכזריים, והן לקבוצת תמיכה לתמיכה הדדית, ל"משפחה חלופית", שיצרו הוא וחברו האהוב אלברטו. בנושא זה, כבנושאים אחרים, לוי, שספרו הזהו אדם? יצא לאור בשנת 19477, אינו עושה לעצמו הנחות "מוסריות" ואינו עסוק בשאלות כיצד יתקבלו דברים אלה בקרב ציבור הקוראים. במובן זה דומה ספרו לספרי הנשים המוקדמים. כך למשל, הוא מתאר, את מאבקי ההישרדות במחנה:

 "אולם, אין אלו פני הדברים במחנה. כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבא, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד ישרך את רגליו יום-יום לעבודה. ואם בהתחכמות ובסבלנות, שיש בם מן הנס, ימצא מישהו תחבולה להתחמק מעבודה קשה; ואם יצליח להוסיף לעצמו בעָרמה נסתרת כמה גרמים של לחם, ישמור מכל משמר את סודו. הוא, ואך הוא, יהנה מן ההישג שהשיג."10

אך במקום אחר הוא מתאר את יחסיו עם חברו אלברטו, ואת הדרך בה יצרו קבוצת תמיכה קטנה משל עצמם:

"במשך כל שנת שִביי באושויץ, היה לי אלברטו ד. ידיד, כאח לי: הוא היה צעיר חסון ואמיץ לב, שצפה לעתיד בבהירות שלא היתה מצויה באחרים [...]"11.

קבוצת התמיכה זוכה אצל לוי לשם התואר "אנחניות":

 "באוגוסט 1944 שרר חום כבד באושוויץ. רוח לוהטת, טרופית, העלתה ענני אבק מן הבניינים שנפגעו קשה בהפצצות האוויר, יבשה את הזעה על גופנו והעבתה את הדם בעורקינו [...] כמה מים יכול להכיל צינור ברוחב שתי אצבעות ובגובה של מטר אחד או שניים? ליטר, ואולי אפילו לא זה. יכולתי לשתות מיד את כל המים, וזו מן הסתם היתה הדרך הבטוחה ביותר, או להשאיר מעט למחרת. יכולתי גם לחלק חצי בחצי עם אלברטו או לגלות את הסוד לכל הקבוצה. בחרתי בחלופה השלישית: בחרתי באנוכיות מורחבת אל הקרוב אליך ביותר, שידידי כינה אותה, בימים רחוקים, בשם ההולם: 'אנחניוּת'".12

  • 9. לוי, 1991, עמ' 59.
  • 10. לוי, 1988, עמ' 93.
  • 11. לוי, 1991, עמ' 24.
  • 12. שם, עמ', 61.

אחד מהבלחי האור המשמעותיים בכתבי לוי הנו דמותו של לורנצו פרונה. לורנצו פרונה נולד ב- 1904 בפוסאנו שבאיטליה. הוא השתייך לקבוצה של בנאים מקצועיים אשר הועסקו כעובדים זרים בפולין על ידי החברה האיטלקית בואטי (Boetti). לוי, נשלח עם הגיעו לאושוויץ, לעבודות פרך במפעל I.G. Farben במחנה אושוויץ III - בונה מונוביץ'. בתור כימאי, הוא קיבל עבודה במפעל לייצור גומי סינתטי. כאשר הוצב ביחידה שבנתה קירות, פגש לוי את פרונה. הפגישה בין השניים ארעה יום אחד, בקיץ 1944, כאשר לוי שמע את פרונה מדבר באותו ניב כשלו. החל מאותו היום ומדי יום במשך חצי שנה, הביא פרונה ללוי, תוך סיכון חייו, מזון. את המזון הנוסף שהגיע מקבצת המזון של פרונה, חלק לוי עם חברו אלברטו. פרונה נתן ללוי וסט עטוי טלאים ללבוש תחת מדי האסיר שלו על מנת לשמור על חום גופו. הוא אף שלח עבורו גלויה לחבר לא-יהודי שבאמצעותו הודיע לוי לאמו אסתר ואחותו אנה מריה, שהוא בחיים. אמו ואחותו של לוי, אשר הסתתרו באותה העת באיטליה, הצליחו בזכות שרשרת של חברים, בסופה נמצא פרונה, לשלוח ללוי חבילה של מזון, שוקולד, עוגיות, אבקת חלב וכן בגדים. פרונה לא הסכים לקבל שום תמורה על מעשיו. הוא רק הסכים שלוי יארגן תיקון של הנעל הקרועה שלו בסדנא של המחנה. לדברי לוי, בזכות פרונה הוא נשאר בחיים. הוא נשאר בחיים בשני מובנים: פיזית ונפשית: 

 "[...] פועל בעל אזרחות איטלקית נתן לי פרוסת לחם ואת שארית קצבת המזון  שלו במשך ששה חודשים. הוא נתן לי וסט שלו, מלא בטלאים. הוא כתב עבורי גלויה ושלח לאיטליה, וגם הביא לי את התשובה. עבור כל זה הוא לא ביקש וגם לא קיבל שום תמורה, כיוון שהיה איש טוב ופשוט שלא סבר שעושים טוב על מנת לקבל דבר מה בתמורה. [...] אני מאמין באמת ובתמים שבזכותו של לורנצו אני חי היום. ולא כל כך בזכות העזרה החומרית שנתן לי, כמו העובדה שנוכחותו הזכירה לי באופן קבוע, בפשטות ובטבעיות של טוב לבו, שעדיין קיים עולם טוב שם בחוץ, מחוץ לעולם שלנו. משהו ומישהו שהם עדיין שלמים וטובים, לא מושחת, לא פראי ומנוכר לשנאה ולטרור. משהו קשה להגדרה, אפשרות רחוקה לטוב, אך שלמענה שווה לשרוד. [...] אך לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם."13 

למעשה, המפגש עם פרונה והדברים שלוי כותב אודות האיש ואודות מפגשם כמעט והופכים את הדברים שכתב לוי. במילים אחרות, לא הכל הרוס, לא הכל חרב, יש עדיין תקווה לאדם ולעולם ומתוך תקווה זו ניתן וראוי לחזור לחיים.

הפגישה האחרונה בין השניים ארעה בלילה אחד, לאחר הפצצה כבדה של בעלות הברית. הפיצוצים קרעו את עור התוף באחד מאוזניו של פרונה ואבק ולכלוך שהועפו באוויר כתוצאה מן הפיצוצים נכנסו למרק שהביא ללוי. כשנתן ללוי את המרק, פרונה התנצל על כך שהתלכלך, אך הוא נמנע מלספק ללוי מה קרה לו.

לאחר השחרור יצר לוי קשר עם פרונה וביקר אותו בביתו בפוסאנו. כאשר פרונה נטה למות, לוי היה זה שסייע לו להתאשפז. פרונה מת ב-1952 משחפת. לוי קרא לשני ילדיו על שמו: לבתו, שנולדה ב-1948, הוא קרא ליזה לורנצה ולבנו, שנולד ב-1957, קרא רנצו. ב- 7 ליוני 1998, יד ושם הכיר בלורנצו פרונה כחסיד אומות העולם.

  • 13. לוי, 1988, עמ' 132