ערב בחורף 1943. במרתפו של בית במתחם מוסך התיקונים של צבא גרמניה ברחוב וולמיארס בריגה יושב אחד האסירים היהודים לפני אמן הרושם את דיוקנו. את ייחודו של רגע אינטימי זה שבו האמן רושם על דף את דיוקנו של היחיד מתאר בהתרגשות רבה מאיר לבנשטיין בספרו על קו הקץ: "עבורנו היה ארתור [אלתר ריטוב] לא רק אמן מוכשר, אלא גם בעל נשמה. כאילו לא ישב יחד אתנו כאסיר, כאילו נשלח אלינו לנסוך בכל אחד מאתנו את התחושה שאנחנו עוד חיים [...] שהעם היהודי חי ויחיה".
רצונה של מכונת המלחמה הנאצית למחוק את היחיד היה מוחלט, עוד לפני ההשמדה. היהודים חדלו להיות בני אנוש בעלי צלם, דמות ותולדות חיים. אותו רגע מופלא שבו התמקד האמן באני האישי של כל אחד ואחד היה יקר מפז, שכן מעטים כמוהו זומנו לאסירים היהודים, וגם הוא היה בהיחבא וללא ידיעת הקלגס. מתי מעט מקבוצת ה"פרברייטשפט" של אותו חורף שרדו, שכן ימי האסירים בעבודת הכפייה היו רצף בלתי פוסק של התעללויות סדיסטיות מידי הלטווים והגרמנים כאחד וסופן היה השמד. אולם באוסף האמנות של יד ושם קבוצת אסירים זו חיה ונושמת בכ-50 רישומים ששרדו מן התופת. הצייר אלתר ריטוב החביאם במוסך תחת אחד הארונות, שם מצאם מיד לאחר השחרור והביאם עמו כשעלה ארצה בשנת 1970.
לאסופת הרישומים שנוספו לאוסף יד ושם בשנת 1979 צורפה גם רשימה בכתב ידו של האמן ריטוב, ובה שמותיהם של כמה מהדיוקנאות שרשם. על אחד מהם כתב את המשפט הזה: "צמח וינריך - קצב מהעיר טוקומס בלטביה. בעל כח עצום [...] בהיותו בגטו הועסק בהעמסת מכוניות של הצבא הגרמני על הקרונות שנשלחו לחזית. ווינריך היה מחבל בהם. בסוף תפסו אותו במעשה החבלה ותלו אותו בגטו".
מידע נוסף על אותו צמח ויינריך נמצא בספרו של מאיר לבנשטיין, ובו נכתב כי לאחר שנתפס ויינריך, הצליח להבריח לחבריו מכתב מן הצינוק ובו כתב: "חקרו אותי ועינו אותי באכזריות, אולם זה כבר עבר [...] אני שבע רצון, שאני יושב כאן לבדי ומצפה לסופי [...] חברים יקרים! אני נפרד מכם ומאחל שאף פעם לא תשכחו שהחשוב ביותר לכולנו הוא להיאבק [...] הייתי בכל אופן רוצה שלא יתלו אותי, אלא יוציאוני להורג בירייה. שלכם, צמח". אנשי הגטו דיווחו שראו את צמח בדרכו האחרונה בלוויית רוצחיו צועד גאה וזקוף ובפיו התקווה.
עתה נותר לצוות המוזאון לאמנות השואה של יד ושם לנסות ולהתחקות על אותו צמח ויינריך. מסדי המידע של יד ושם, שבהם מעל שני מיליון דפי עד של היכל השמות, מאפשרים לחוקרים להתחקות על משפחותיהם של הנספים וליצור עמם קשר בלתי אמצעי לקבלת מידע ממקור ראשון. ההצלבה בין מקורות המידע השונים היא עצמתו של מוסד יד ושם המאגד חוקרים מתחומים שונים העוסקים כולם בהיבטים השונים של השואה על פי המסמכים, התצלומים, העדויות, הספרים, החפצים ויצירות האמנות. צוות המוזאון לאמנות השואה היה נחוש בדעתו למצוא דף עד על צמח ויינריך ואכן מצא את דף העד משנת 1956 שמסר אחיו אברהם ויינריך. חיפוש קצר במדריך הטלפונים גילה כי ברחוב המצוין בדף העד מתגוררת משפחת ויינריך. שיחת טלפון מידית העלתה בצדו האחר של קו הטלפון את גב' ויינריך, והיא סיפרה כי בעלה האהוב אברהם נפטר לפני כשנה. לאחר מילות הנחמה על מותו נמסר לה כי בידי יד ושם רישום דיוקנו של גיסה צמח ויינריך מתקופת השואה. "צמח דער גיבור [הגיבור]", אמרה בבכי. שיחה זו התרחשה שבועות אחדים לפני ראש השנה תשס"א, ולרגל החג שלח לה צוות המוזאון פקסימיליה של הציור. שיחת הטלפון הבאה עם גב' ויינריך הייתה גם היא טבולה בדמעות, הפעם מתוך הוקרת תודה על המחווה ועל הדיוקן היחיד ששרד מגיסה שעליו שמעה רבות מבעלה.
על דיוקן אחר מאותה אסופה רשם ריטוב מילים אלו: "רפפורט—נשלח לשטיצפונקט— מקום השמדת יהודים". במקרה זה היה בידי יד ושם רק שם משפחה, ללא שם פרטי, ובכל זאת באמצעות חיפוש במאגר הממוחשב של שמות קרבנות השואה של יד ושם נמצא דף עד משנת 1999 על שמו של מיכאל (מישה) רפפורט, כלכלן מן העיר ריגה בלטוויה. את דף העד מילא אריה רייסר, אחיינו. בשיחת טלפון סיפר אריה רייסר כי אכן היה לו דוד בריגה ושהוא ביקר אותו עם אמו בשנת 1939. עם פרוץ המלחמה הצליחו אריה ואמו לחזור ארצה. לאחר השואה נודע לאמו כי אחיה לא שרד. שנים מספר לאחר מכן נולד לאריה אח, ואמו החליטה לקרוא לו מיכאל, על שם אחיה. לימים היה מיכאל רייסר חבר כנסת של מפלגת הליכוד, אך הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1988. אריה סיפר לאנשי המוזאון לאמנות השואה כי בידו תצלום של דודו מישה רפפורט שנשלח לאמו בארץ. אנשי המוזאון ביקשו ממנו לשלוח ליד ושם את התצלום כדי לוודא כי מדובר באותו אדם ושלחו אליו פקסימיליה של הדיוקן. זמן קצר לאחר מכן התקבל ביד ושם התצלום, ובמכתב המצורף כתב אריה: "לאור הנסיבות קשה להשוות תמונה שנלקחה מאדם מאושר, קרוב לוודאי ביום נישואיו, ונשלחה לאחותו בפלשתינה, לתרשים שנעשה לאחר זמן לא מבוטל בתקופה קשה ואכזרית. מבצע מסובך במיוחד כשהמזהה הפוטנציאלי היה אז בן חמש ומאז עברו 61 שנים".
עם זאת מבט בוחן ברישום ובתצלום מלמד כי ללא ספק מדובר באותו אדם. אותות הזמנים הקשים ניכרים בפניו של מישה שרזו כמעט לבלי הכר. גם דוק העצבות הנסוך על עיניו מעיד על הקורות אותו. במכתב שכתב ליד ושם אריה רייסר הוא מציין: "אני מבין ומכיר בערך שיהיה לנכדי בהצגת רישום דודי שנרצח על ידי הנאצים, בנוסף לאימפקט שכבר חשתי אני".
מישה רפפורט וצמח ויינריך אינם עוד דיוקנאות עלומי שם באוסף האמנות של יד ושם. עבודת התחקיר של צוות המוזאון רודפת אחר כל פיסת מידע כדי לתת שם לכל נספה וללמוד על הקורות אותו. רצונם של הנאצים למחוק את זיכרונם של הנספים לא צלח במלואו. אלתר ריטוב, בקווים של עיפרון על נייר, הצליח להנחיל להם חיי נצח. רדיפת הנאצים של כל יהודי ויהודי, מטרתה הייתה השמד, והתחקות יד ושם על כל יהודי ויהודי, מטרתה להצילם מתהום הנשייה ולהחזיר להם את שמם ואת צלמם שאבדו.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #33 אפריל 2004
