"היה אדם וראה איננו עוד [...] בדמי ימיו נקטף האיש, בידי אכזרים על לא עוול בכפו – ויצירתו – באמצע נפסקה [...] חבל על דאבדין ולא משתכחין: יהי זכרו ברוך!"
במילים אלו פותחת נעמי אוריסון-קברניט את חוברת הזיכרון שהוציאה לאור בשנת 1987 לזכר בעלה האמן חיים אוריסון שנרצח בשואה 44 שנים לפני כן.
חיים אוריסון נולד בסלונים שבפולין ב-1905, ובהיותו בן שלוש התיישבה משפחתו בלודז'. כבר בבית הספר היסודי ציינו מוריו את נטייתו של חיים לציור ולמוזיקה, ומאורוציו טרמבאץ', הצייר היהודי הנערץ, היה למורו. את ימי מלחמת העולם הראשונה עבר חיים עם הוריו במוסקווה, שם היה עד למהפכת אוקטובר. עם שוב המשפחה ללודז' ב-1919 הצטרף "האדמוני יפה העיניים", כפי שכונה, לגימנסיה "יבנה" שנשבה בה רוח ציונית ושרוב המקצועות בה נלמדו בעברית. ב-1925 נסע אוריסון לפריז ונרשם ללימודי האמנות באקדמיה שומייר, וכדי לרצות את הוריו, שלא שמחו בבחירתו באמנות, נרשם גם לפקולטה לספרות צרפתית.
לאחר שש שנים שב אוריסון ללודז'. בביקור בבית היתומים בהלנובק בפרוור העיר, כששימח את הילדים בציור דיוקנותיהם, צפתה בו מן הצד נערה צעירה, נעמי שמה. ידידות נרקמה בין השניים, ואחרי שעברה נעמי לוורשה, הלך אוריסון בעקבותיה ונשא אותה לאישה. בעבור עוד חמש שנים נקראה נעמי, לרגל עבודתה, לעבור לווילנה ואוריסון הצטרף אליה. בעיר התוססת השתתף בפעילות האמנים היהודים בקבוצה האוונגרדית "יונג וילנע". יצירותיו זכו להצלחה, והביקורות על תערוכתו בשנת 1938 היו נלהבות.
את חופשת הקיץ של שנת 1939 בילה הזוג אוריסון אצל הוריה של נעמי בעיירה מילניצה שעל שפת הנהר דנייסטר. באווירה הפסטורלית המשיך לצייר. אותות המלחמה הקרבה ובאה לא נראו, ובני הזוג שבו לעיר מגוריהם צ'נסטוכובה. אולם בתחילת ספטמבר, כשנתבהרה התמונה, נמלטו לפולין המזרחית, לעיירה בורושצ'וב הסמוכה למקום מגוריהם של הוריה של נעמי. באביב 1941 קיבל הזוג מכתב קורע לב מאמו האלמנה של חיים מביאליסטוק – בריאותה מעורערת, וכל בקשתה לראות את בנה עוד פעם אחת. "ביום שישי ה-20 ליוני 1941 ליוונו אני ואבי את חיים לרכבת הנוסעת לביאליסטוק. יותר לא ראיתיו", אמרה נעמי.
על פי עדותו של הצייר יצחק צלינקר, אוריסון נרצח באקצייה בגטו ביאליסטוק באוגוסט 1943. לימים העיד גם כי חיים סיפר לו שהשאיר אישה והרבה יצירות בפולין ושהוא מאמין שהיא תינצל ותציל את יצירותיו. על נעמי, שנשארה בברית המועצות, עברו חמש שנות אימה, געגועים ובדידות, וב-1946 היא שבה לפולין. "קודם כל עלי להגיע לצ'נסטוכובה, למצוא ולהציל מרוחו ומנשמתו של חיים", סיפרה נעמי. "קיבלנו מפתח ועלינו לעליית הגג, מקום מקלט התמונות במשך שבע שנים. התמונות ללא מסגרת, פגומות, אכולות בשני הזמן והתנאים מפוזרות על כל השטח ובכל הפינות. נרעדתי [...] חברי שמעון נסע העירה והביא תיבה גדולה להעמיס את האוצר שמצאתי – היקר לי מכל".
לימים עלו נעמי ובן זוגה שמעון קברניט ארצה. כעבור זמן מה נשלחו יצירותיו של אוריסון בזו אחר זו לביתם. באפריל 1961 הוצגה התערוכה הראשונה של יצירותיו הפדויות בבית סוקולוב. בשנת 1984 תרמה נעמי אוריסון-קברניט שבע מיצירותיו של חיים אוריסון לאוסף האמנות של יד ושם.
נפשה של נעמי, מורה חשוכת ילדים, נקשרה בנפשו של אחד מתלמידיה, חיים צורף, לימים עורך דין. צורף היה לבן בית בביתה, והוא ומשפחתו היו לה למשפחה. במחוות תודה העניקה לו נעמי אוסף גדול של רישומים ושל ציורים בצבע מים של בעלה הראשון הצייר חיים אוריסון. במאי 2011 הגיע חיים עם אשתו ליום איסוף מרוכז של יד ושם ברחובות, במסגרת "לאסוף את השברים", ובאמתחתו יותר מ-40 רישומים וציורים בצבע מים של אוריסון. הוא הביע לפני הצוות את מחויבותו לנעמי מורתו ומכאן את החלטתו להפקידם למשמרת עולם ביד ושם. אולם גם בזאת לא תם מסע יצירותיו של אוריסון.
בזקנתה טיפלה בנעמי קרובת משפחה ששמה אורית זילברשטיין, וגם לה העניקה נעמי כמה יצירות של בעלה הראשון. יצירות אלו, בעיקר ציורי דיוקן בצבעי שמן ונופים בצבע מים, נותרו בביתה במשך כ-20 שנה לאחר מותה של נעמי. עם פטירתה של אורית זילברשטיין ירש את היצירות בנה אריאל פוקוטינסקי. על המבצע "לאסוף את השברים" שמע אריאל חודשים ספורים לאחר מות אמו. אז, באמצעות חברו רון בורטוש, יצר גם הוא קשר עם יד ושם. צוות יד ושם הגיע לביתו ונדהם לגלות עוד 11 מיצירותיו של אוריסון, רובן דיוקנאות של בני המשפחה ושל ידידים קרובים. כך, בתוך פחות משנה, מצאו באורח פלא יצירותיו של אמן שנספה בשואה קורת גג אחת לחסות בה.
אחרי שנים של תלאות מאז יצאו יצירות אלו תחת מכחולו של האמן, זכה חיים אוריסון לעדנה מחודשת באוסף האמנות של יד ושם. וכך, על הר הזיכרון בירושלים, נפגשו נעמי וחיים בפגישה בלתי צפויה. דיוקנותיהם התאחדו באוסף יד ושם, והכאב, הגעגועים והנאמנות של נעמי, אהבת חייו של אוריסון, נשאו פרי. היצירות נמצאות במקום הראוי להן – המוזאון לאמנות השואה ביד ושם.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #67, אוקטובר 2012
