"לילדיי אליה ונטשה – לילדי כל העולם – כדי שלא ישכחו לעולם".
זו ההקדשה שכתב האמן ז'ינובי טולקאצ'ב באלבום פרחי אושוויץ שיצא לאור כבר באביב 1945. האלבום מתאר באמצעות עפרונו החד והתבוננותו הנוקבת של האמן את הילדים – פרחי החיים כדבריו – אשר פגש עם היכנסו למחנה עם יחידת הצבא האדום ששחררה את אסיריו בינואר 1945. הצייר אשר צעד בשורות גדודי הצבא האדום עם שחרור מחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ, הצייר אשר תיעד את אשר ראו עיניו בטפסים של מפקדת מחנה אושוויץ, הצביע על אחד מרישומיו שמצוירים בו שניים מיתומי המחנה ואמר: "אתה רואה את הילדה? זו בתי". הזדהותו המלאה עם אשר ראו עיניו נובעת לא רק מרגשותיו ההומניים האוניברסליים של האמן, אלא גם מהיותו יהודי. ז'ינובי טולקאצ'ב הוא בן עמנו שנלחם בשורות הצבא האדום וראה בילדים אלו את בני אחיו היהודים, את בניו שלו.
האלבום יצא לאור בפולין אך זמן קצר לאחר האירועים עצמם. לאחר כחצי שנה חזר טולקאצ'ב לחיק משפחתו ופשט את מדיו. יצירתו נשארה עדות יוצאת דופן בעצמתה. סדרות הציורים מיידנק, אושוויץ ופרחי אושוויץ אינן שיר הלל למנצחים ואינן עדות לשמחת המשוחררים; הן אצבע מאשימה על אשר אירע במקומות ההם אשר גם לאחר השחרור נותרו אתרים של מוות ושל אבדון.
בשנת 1941, כשהיה כבר בן שלושים ותשע שנים, נשוי ואב לשניים, לבש טולקאצ'ב, בפעם השנייה, את מדי הצבא והיה הצייר הרשמי של יחידתו בצבא האדום עד 1945. תפקידו היה לתעד בעפרונו את מהלך הלחימה. על כך זכה במדליה בשנת 1968. היצירות עצמן נשמרו במשך כל אותן השנים בפולין.
בחורף אוקראיני קר ומושלג, חמישים ושלוש שנים לאחר תום המלחמה, נפגשתי בדירה עמוסת ספרים וציורים בקייב עם אליה ועם אנל (נטשה), ילדיו של הצייר אשר להם הקדיש את האלבום. בעקבות הפגישה הם העבירו את הציורים למשמרת ביד ושם וציינו ש"אבא היה רוצה לראותם שם". היצירות הגיעו לאגף המוזיאונים של יד ושם בחודש אפריל השנה.
זה היה יכול להיות סופו של הסיפור, אולם בבוקרו של יום אחד בחודש מאי, זמן קצר לאחר שהיצירות הגיעו למוזאון, הגיעה למשרדי המוזאון אנה פיקובסקי, ילידת קייב, ובידה שקית צבעונית המכילה חפץ שביקשה לתרום למוזאון. חביבה פלד כרמלי, מנהלת מחלקת החפצים ביד ושם, נפגשה עמה כדי לשמוע ממנה פרטים על החפץ. אנה פיקובסקי הוציאה מהשקית נעל עור קטנה שחורה וסיפרה את סיפורה: אנה קיבלה את הנעל מהצייר האוקראיני היהודי נחום אוסטשינסקי, שקיבל אותה מצייר אוקראיני יהודי אחר, לא אחר מאשר ז'ינובי טולקאצ'ב. לאחר המלחמה הקים נחום אוסטשינסקי בסדנה שעבד בה עם תלמידיו תערוכה של יצירותיהם של ילדים אוקראינים בנושא מלחמת העולם השנייה. את מטרת התערוכה ביקש אוסטשינסקי להביע בהקדשה שכתב בספר שנתן לחביבה פלד כרמלי כשביקרה אותו בעת האחרונה בקייב: "את הספר על המלחמה והצער האנושי עשינו, אני ותלמידיי, שנים רבות. למען השלום עלי אדמות ובשם טוב לבם של אנשים הלוחמים כנגד הרשע". בעת ביקורו בסדנה טולקאצ'ב התרגש מאוד מהתערוכה ובו במקום החליט כי מקומה של הנעל שברשותו בתערוכה. לנחום סיפר כי את הנעל, נעל של ילד יהודי, לקח מערמות הנעליים המתנשאות לגובה שראה במו עיניו במחנה אושוויץ ולקח אותה לביתו בקייב.
לאחר שגמלה ההחלטה בלבה של אנה פיקובסקי לעלות ארצה, היא ביקשה להיפרד ממורה הנערץ נחום אוסטשינסקי, אשר לימד אותה ואת בתה את רזי מעשה האמנות. כששמע נחום על תכניתה, ביקש לתת לה מתנת פרידה: הוא מסר לה את נעל הילד מאושוויץ כדי שתמסור אותה למשמרת במקום היאה לה - יד ושם.
הרישומים והנעל הגיעו לאגף המוזאונים של יד ושם בפרק זמן של חודש אחד. הנעל הגיעה למשכנה החדש ופגשה בו את בת דמותה ברישום שנעשה באותו מקום שממנו הגיעה גם היא – "הפלנטה האחרת", אושוויץ. מעגל אחד נסגר ונשרך.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #19 יולי 2000
