"מהגרים כפי שכינו אותנו נראה לי תמיד תואר שגוי, שכן האנשים לא עזבו את מולדתם כדי למצוא ארץ חדשה לגור בה. לא עזבנו את ארצנו מתוך רצון חופשי, לחפש לנו ארץ אחרת. מה שעשינו היה לברוח – גירשו אותנו, נידו אותנו", מעיד ברטולד ברכט על בריחתו שלו בפברואר 1933, הדומה למנוסתם של אינטלקטואלים גרמנים אחרים, עם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר של אותה שנה.
בתצלום (משמאל למטה) גבר יפה תואר לבוש בגדים ספורטיביים מהודרים ולידו ילדה חמודה בשמלה אופיינית לתקופה – נינוחות של נופש משפחתי בעיירת קיט. השנה: 1934. המקום: סנארי-סור-מר, עיירה לחוף הים התיכון בריוויירה הצרפתית. המצולמים: מריו שטאל וג'ודי קר. השניים, על אף המראה המתעתע, אינם אלא שותפיו של ברכט לגורל – פליטים מכורח – יהודים גרמנים ומתנגדי המשטר הנאצי שהוקעו מהחברה הגרמנית.
במנוסתם עברו רבים מהם בציריך ובפריז. הם נפגשו כאחים לגורל – לא רק אינטלקטואלים אלא גם ברלינאים לשעבר הדוברים שפה אחת. האמן מריו שטאל, יליד 1908, שלמד אצל האמנים קתה קולביץ ואמיל אורליק, מתעד אותם בעפרונו הרגיש. אנשי רוח מתחומי הספרות, המוזיקה, הבמה, הקולנוע והאמנות – כל אחד מהם בולט ומשפיע בתחומו – מוצאים עצמם גולים על אדמה זרה, בצומת המחייבם להחליט: לאן?
מקום המפלט הראשון היה בארצות הגובלות בגרמניה, אולם עם גבור הסכנה הם ממשיכים בחיפוש אחר חוף מבטחים הרחק מעין הסערה. המצוירים הם בבואה נאמנה של מסע הנדודים של רבים. באורח פלא שניים בלבד מן המצוירים נרצחים בשואה (פאול מורגן ותיאודור וולף), מעטים שמים פעמיהם לארץ ישראל (אלזה לסקה שילר, ארנולד צווייג והרמן ולנטין) או לבריטניה (סיביל בינדר ולוסי מנהיים), ואילו מרביתם מתקבצים בשתי עיירות ציוריות שמרחבי האוקיינוס האטלנטי מפרידים ביניהן. רבים מהם, שזכו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית (מריאנה אוסוואלד, מוריץ רוזנטאל, זאן פייר אומונט, מקס סימון ארליך, אלפרד דובלין, קלייר גול, אמיל לודוויג, לודוויג הרדט, פליקס ברסרט ואלברט בסרמן), מצטרפים לקהילה המתקבצת בעיירה ההררית הצופה אל חוף הים המערבי – Pacific Palisades שבקליפורניה. כאן הקים הסופר היהודי ליאון פויכטוואנגר, פליט גם הוא, מקום מפגש ומעון וכינהו בשם "וילה אורורה", ובו התקבצה קהילת המהגרים מגרמניה. מתוך קהילת המהגרים דוברי השפה הגרמנית שנותרו על אדמת אירופה, רבים שמים פעמיהם לעיירת החוף בריוויירה הצרפתית סנארי-סור-מר.
לכאן מגיע גם מריו שטאל שבתצלום. מראהו מהודר, אך הרישום המתאר את פנים בית מגוריו בעיירה מעיד על קיום צנוע התואם את הזמנים הקשים שעברו עליו. מדרום צרפת בורח שטאל לאיטליה, שם הוא שורד בתקופת השואה. עם תום המלחמה שטאל מהגר לשוודיה, ארץ הולדתה של מי שעתידה להיות אשתו. בעיר מאלמו שבה הוא משתקע, הוא נהיה לימים לצייר ידוע ומציג תערוכות רבות. ב-1975, בגיל 67, הוא נפטר ומשאיר בעיזבונו את הציורים שצייר במהלך מנוסתו מגרמניה בשנות ה-30 וה-40. בנו ד"ר מתיאס שטאל התייתם מאביו בגיל 14 ויודע אך מעט על גורל אביו, משום שלא שיתף אותו בקורותיו מימי מוראות השואה. את בקשתו לתרום את יצירותיו ליד ושם קיבל צוות המוזאון לאמנות בהתרגשות – פניהם של המצוירים בצומת הדרמטי של הגירוש ממולדתם מתעדים את אשר אירע לאינטלקטואלים היהודים עם עליית הנאצים לשלטון. קבוצת אנשים ייחודית זו, שחבריה היו אנשים ידועים, מקושרים ובעלי אמצעים, לא חלקה את גורלם של מרבית היהודים, ואין קורות חייהם מעידים על הגורל האכזר של יהודי גרמניה בפרט ושל יהודי אירופה כולה ככלל. הם, האודים המוצלים, עדות לעושר התרבותי שנכחד עם הירצחם של אחיהם – האבדן התהומי לתרבות האנושית.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #66 , יולי 2012
