חוק זיכרון השואה והגבורה משנת 1953 קובע כי רשות הזיכרון מוקמת להנצחתם של תשע קבוצות; שתיים מהן מאפיינת גבורת הלוחמים: "לגבורתם של חיילים יהודים בצבאות, ושל לוחמי מחתרת בישובים וביערות שחירפו נפשם במערכות הקרב נגד הצורר הנאצי ועוזריו"; "למסכת הגבורה של נצורי גטאות ולוחמיהם שקמו והציתו אש המרד להצלת כבוד עמם". ברוח זו יש לראות את הקמתן של ארבע האנדרטאות באתר, במשך חמישה עשורים, שמבקשות לתת מקום לגבורה היהודית בהר הזיכרון. מעניין לציין כי היזמה להקמת האנדרטה הראשונה מתעוררת לאחר מלחמת ששת הימים, מחווה של העם בישראל לאוחזים בנשק בתקופת השואה, ובעקבות עמוד הגבורה מוקמות עוד שלוש אנדרטאות. מקבץ האנדרטאות משקף מגוון התייחסויות שכל אחת מהן תואמת את תקופתה בשפתה האמנותית מצד אחד ובתכנים שנבחרו מצד אחר ושמנכיחות באתר את הצירוף המנוגד לכאורה – זיכרון לשואה ולגבורה. העובדה כי הקמתן נמשכה לאורך שנים מאשררת את החשיבות שנתנו לגבורה מנהלי יד ושם לדורותיהם, על אף השינויים בהתייחסותנו כיום למושג הגבורה והעצמתו של היחיד ששרד כגיבור.
בוקי שוורץ, עמוד הגבורה
בשנת 1967 פנה האדריכל אריה אלחנני, ממתכנני אוהל יזכור, לאמן בוקי שוורץ בבקשה להגיש הצעה לאנדרטה להנצחת הגבורה היהודית. "אנו חותרים לכך שזו תהיה הנקודה הסופית והאחרונה של הביקור ביד ושם", כתב. הנחיה זו היא שהשפיעה על ההחלטה למקמה בנקודה הגבוהה ביותר באתר, כך שעמוד הגבורה ייראה למרחוק. האנדרטה נחנכה במרץ 1970 בוועידה העולמית הראשונה של אסירי המחנות והלוחמים היהודים נגד הנאצים. במרכז האנדרטה עמוד הנישא לגובה של 21 מטרים והמורכב משלושה מקטעים מקושתים כלפי חוץ. העמוד נושא את הכתובת שניסח יהודה לייב ביאלר שהיה חבר הוועד המנהל של יד ושם: "למקדשי השם/ למורדי הגטאות/ ללוחמים ביערות/ למתקוממים במחנות/ ללוחמי המחתרת/ לחיילים בצבאות/ למצילי אחים/ לנועזי ההעפלה/ גיבורי העז והמרי/ לחיי עולמים". רחבת ההתכנסות שבקדמת הפסל מוקפת בקירות פיסוליים המדמים סלעים ולדברי האמן מבקשים לדמות גיא צלמוות.
נתן רפופורט, אנדרטת מרד גטו ורשה
כבר בשנת 1947 שיתף האמן נתן רפופורט את מרדכי שנהבי – מהוגי רעיון יד ושם ומנהלו הראשון – בתכנית להקמת האנדרטה לציון מרד גטו ורשה ברחוב זמנהוף, במקום שבו התחיל המרד. ב-1948 נרכש דגם הגבס שממנו נוצקה האנדרטה בפולין, אך הקמתה בירושלים נתקלה בקשיי מימון שנמשכו שנים רבות לאחר הקמת יד ושם. היזמה המחודשת להקמת האנדרטה הייתה של ד"ר יצחק ארד, יושב ראש הנהלת יד ושם דאז. ליזמה זו נענה התורם ליאון ג'ולסון, יליד ורשה וניצול שואה. ב-1976 נחנכה הכיכר שבפאתיה האנדרטה, ובה שני מוטיבים מרכזיים: התבליט "דרכם האחרונה" המתאר את הובלתם של היהודים להשמדה ולידו פסל דינמי והרואי, "מרד גטו ורשה", המתאר את גבורת הלוחמים. בין שני המרכיבים ציטוט מהמקורות "בדמיך חיי" (יחזקאל ט"ז, ו'), תוספת ייחודית לכיכר ביד ושם. שלושת האלמנטים מוטמעים על רקע קיר לבנים אדום שנבנה לבקשת האמן. רחבת האנדרטה שבכיכר גטו ורשה משמשת מדי שנה לטקסי יום הזיכרון הממלכתיים לשואה ולגבורה.
ברני (ברנרד) פינק, אנדרטה לזיכרון גבורת החיילים והפרטיזנים היהודים שלחמו נגד גרמניה הנאצית
"בעקבות פניות רבות אלינו של ארגוני לוחמים ותחושה משלנו שיש מקום להדגיש בצורה
נאותה את העובדה שאחד וחצי מיליון יהודים נטלו חלק במלחמה נגד גרמניה הנאצית, בדעתנו להקים אנדרטה למיליון וחצי החיילים היהודים בצבאות בנות הברית", כותב יושב ראש הנהלת יד ושם דאז, לוחם במחתרת בגטו ובשורות פרטיזנים ואיש הפלמ"ח ד"ר יצחק ארד. האנדרטה נחנכה במאי 1985, לציון 40 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. הצעתו של האמן ברני פינק נבחרה מכ-90 הצעות שהוגשו למכרז. במרכזה שישה לבני גרניט שמסותתות כמשושים ומסמלות את ששת מיליון הקרבנות היהודים. התשליל ביניהם יוצר מגן דוד, סמל לגבורה היהודית, כשחוד חנית מתכתי מפלח אותו כלפי מעלה ומנכיח את אוחזי הנשק. מקום ההתכנסות והרחבה שמובילים לאנדרטה עוצבו בצורת מנורת שבעת הקנים. בבסיס כתובת באנגלית, בצרפתית, בעברית, ברוסית וביידיש – "זיכרון גבורה לחיילים ולפרטיזנים היהודים שלחמו נגד גרמניה הנאצית, תרצ"ט-תש"ה 1945-1939". רחבת האנדרטה נחנכה בנוכחותו של שר הביטחון דאז יצחק רבין ומשמשת לעריכת הטקס השנתי לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית.
צדוק בן-דוד, "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט)
מצפור הפרטיזנים הוקם בתרומתם של ג'וליה ואיזידור קארטן ז"ל ומשפחתם בספטמבר 2003, כחלק מהאירועים לציון 50 שנה להיווסדו של יד ושם. בני הזוג קארטן, שניהם פרטיזנים ששרדו בשואה במסתור ביערות אוקראינה וניצלו עם מאות יהודים אחיהם לגורל, נענו לבקשה למתן תרומה. האדריכל דן צור שתכנן את המצפור הצופה אל נוף יער ירושלים הציע להציב פסל במקום. פסלו של צדוק בן-דוד נבחר מארבע הצעות שהוגשו. הפסל מעוצב כעץ אשר למראית עין נראה טבעי, ורק במבט שני מתברר לצופה כי ענפיו מורכבים מכ-600 דמויות של גברים, נשים וילדים החוסים בין ענפיו עד צמרתו. העץ הבודד מייצג את יכולת ההישרדות שהעניק היער לפרטיזנים. במכתבו לאוצרת הסביר האמן כי האנשים הם-הם העץ – היכולת לשרוד והתקווה לצמוח. כך ניתן פירוש מחודש לפסוק "כי האדם עץ השדה".
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #69, מרץ 2013
