"את היהדות הזאת אימצתי בכל מאודי, בכל אוני הרוחני. אוצר זה, שרוב האנשים המודרניים אינם מכירים או אינם מכבדים, לו שייך האני הפנימי שלי".
לודוויג מיידנר, 1930
עליית הנאצים לשלטון ב-1933 חרצה את גורלם של האמנים המודרניסטים – את יצירתם הגדירה מעתה האידאולוגיה החדשה "אמנות מנוונת". במוזאון האמנות במינכן נפתחה בשנת 1937 תערוכה בשם זה כדי להסית את אזרחי גרמניה נגד אמנות האוונגרד המטמאת לפי תפיסתם את הגזע הארי, גם בשל העובדה כי מוטמעים בה יסודות יהודיים. ביצירות שהוצגו בתערוכה זו היו גם יצירותיו של הצייר היהודי לודוויג מיידנר שהודר כיתר חבריו המודרניסטים מעשייה אמנותית ציבורית כלשהי עם הנאציפיקציה של חיי האמנות והתרבות שהושלטה בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה והשכלת ההמונים. ספרים שכתב ומונוגרפיות על יצירתו הושלכו אל האש בשרפת הספרים, ו-84 מיצירותיו הורדו מתצוגתן במוזאונים בגרמניה. לרגל יום הולדתו ה-50 הוצגה בשנת 1934 תערוכת יחיד של יצירותיו במוזאון היהודי בברלין, וזו הייתה תצוגתו האחרונה עד לאחר נפילת המשטר הנאצי. זמן קצר לאחר תערוכה זו מצא את עצמו מיידנר, מורה דגול בסטודיו לציור לוין-פונקה בברלין שבתלמידיו היו האמנים פליקס נוסבאום וחברתו פלקה פלאטק, ללא מקורות פרנסה. בצר לו נענה להזמנה ללמד ציור בגימנסיה הריאלית "יבנה" בעיר קלן, והוא עבר אליה עם אשתו הציירת אלזה (לבית מאייר) ובנם דוד ב-1935. באורח פרדוקסי, ככל שהחריפה רדיפת היהודים, העמיק מיידנר את אמונתו היהודית ועבר מהזרם הקונסרווטיבי שאליו השתייך בעבר לזרם האורתודוקסי – כך חווה את פוגרום נובמבר 1938, המכונה "ליל הבדולח" בקלן, וברוח זו יש להבין את החתימה העברית "מ" שהוסיף מעתה ליצירותיו.
ברישום פחם וגיר – לזכר חורבן בתי הכנסת שלנו בגרמניה – מ-1939, הרחוק מבחינה סגנונית מיצירותיו האקספרסיוניסטיות המוכרות יותר, מיידנר מגיב לפרעות. בגב היצירה האמן מציין במפורש: "לזכר חורבן בתי הכנסת שלנו בגרמניה", בליווי תאריך מדויק. שתי דמויות מזוקנות חובשות כיפה ועטופות בטלית מתאבלות על רקע חורבות בוערות המעלות עשן. הדמות הקדמית מזכירה דיוקנאות אחרים של יהודים מאמינים מאת מיידנר משנות ה-30 ואולי אף את האמן אשר תיאר את עצמו באטריבוטים זהים. דמות זו היושבת על פי מנהגי האבלות מרימה גוויל ספר תורה שנבזז ובכך מבטאת את דבקותו של העם היהודי בתורתו על אף הרדיפות הרבות שפקדו אותו. גם הדמות הניצבת מאחוריו מכסה ביד ימין חצי פנים ועוצמת עין בהבעת זעזוע עמוק ובה בעת רומזת לאמירת "שמע ישראל". נראה כי על פי מיידנר, התורה והאמונה הן-הן המקור שממנו שאב העם היהודי בעבר את כוחו ושאליו עליו לשוב בעתות משבר אלו.
מיידנר רושם בגוף היצירה על מעין קלף, המהווה הד לספר התורה הקרוע, את התאריך העברי שבו התרחש הפוגרום: "י"ז מרחשון/ תרצ"ט לפ"ק [10 בנובמבר 1938]". דמות מסתורית, אישה או מלאך, הנראית מגבה בלבד מדגישה באצבעה את הכיתוב. זהו רמז איקונוגרפי למשתה בלשאצר מאת רמברנדט. הציור הידוע מתאר פרק מספר דניאל – משתה בארמון המלוכה שבו מוצגים לראווה כלי המקדש שנבזזו, ויד עלומה כותבת על הקיר משפט חידתי שעל פי הנביא דניאל הוא בשורה על סופה של מלכות בבל. בכך מיידנר קושר בתחכום רב את חורבן בית המקדש ל"ליל הבדולח". נראה כי הוא חוזה וגם מייחל שעצם ההרס והביזה של בתי הכנסת היהודיים בגרמניה טומנים בחובם את קצו של הרייך השלישי. יצירה זו מבשרת בסגנונה ובתוכנה סדרה המוקדשת לסבלם של יהודי פולין ושעליה שקד מיידנר בשנים 1945-1942 בהיותו פליט באנגליה, לשם נמלט חודשים מספר לאחר "ליל הבדולח".
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #72, ינואר 2014
