ראשיתה של היצירה במתווה שרשם פליקס נוסבאום מיד לאחר בריחתו ממחנה גירס לבריסל. לאחר שנים רבות שבהן התמודד ביצירתו עם נושאים אוניברסליים, בפעם הראשונה האמן מתמקד בזהותו היהודית. לאחר שסומן כיהודי ובשל כך נשללה חירותו, הוא מבין לאשורה כי הוא משויך לקהילתו. האמן האוניברסלי שהאמין בכוחה של היצירה נהפך לאמן יהודי בעל כורחו.
בציור קבוצה מאוגדת של ארבעה גברים עטופים בטלית העומדים בתפילה לפני צריף מחנה שהיה לבית כנסת, אך דמות אחת ניצבת בודדה, מופרדת מהציבור. נראה כי זו דמותו של האמן, מי שעדיין מהסס ותוהה אם מקומו בין המתפללים. האם גם הוא שם את מבטחו באלוהי ישראל, מי שבני עמו יכולים לחסות בצל רחמיו וישועתו? הבוהק הלבן של הטליתות הוא נקודת האור היחידה באפלה השלטת. רק בצל הטלית האור נותר, והטלית העוטפת והמגִנה חושפת את שבריריותו של מי שמחפש את אלוהיו גם במקום שבו נשלל ממנו משכן תפילה.
שמי הבוקר מעל לעדת המתפללים מאיימים באור אפור, השמש נסתרת מעין המתבונן בעננה שחורה, ולציור כולו אווירה אפוקליפטית. ומעל הצריף הדל העורבים במעופם אלי טרפם מדגישים כי נוסבאום הבין לאשורו את האיום על חייו. כך גם הפריטים הפזורים על החול מצביעים על קשיי הקיום האנושי במחנה: חוט תיל מבהיר שמקום בית הכנסת הוא מקום מאסר, עצם ערומה מבשר וקופסת שימורים מסמלות את הרעב, והנעל העזובה היא כל שנותר ממי שהיו שם ואינם עוד.
פליקס נוסבאום נולד באוסנבריק שבגרמניה, למד אמנות בהמבורג ובאקדמיה לאמנות בברלין, ועם עלות הנאצים לשלטון גזר על עצמו חיי נדודים. הוא ביקש מקלט בבלגיה עם בת זוגתו, האמנית פלקה פלאטק, וחי במחבוא לאחר בריחתו ממחנה גירס. אף שחי במסתור, הוא יצר יצירות רבות וביטא בהן את גורלו ואת גורל אחיו היהודים הנרדפים. ביוני 1944, בעקבות הלשנה, נעצרו בני הזוג ושולחו ביולי בטרנספורט האחרון מבלגיה לאושוויץ, שם נרצחו. החזון האפוקליפטי שביצירה היה למציאות. יצירותיו שנותרו מאחור הן עדות להתמודדותו של אמן יהודי עם הגורל שנחרץ בידי הקלגס. כל עוד מכחולו בידו יצר נוסבאום למען הדורות שאחריו מסמך נדיר בעצמתו המתעד את הנרדפות ואת השאלות הקיומיות שהתמודדו עמן רבים מבני עמו בתקופה האפלה.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #54, יולי 2009
