למחנה בוכנוולד הגיע אלפרד ישראל גליק בסוף ינואר 1945. היה זה לאחר מסע של שבועיים במסלול של מעל ארבע מאות ק"מ ממחנה בת של אושוויץ, יווז'נו. האסירים הובלו ברגל ובקרונות רכבת פתוחים בחורף קר ומושלג במיוחד. ישראל היה אחד מרבבות המשתתפים בכורח בצעדות המוות. זה הכינוי שניתן למסע התלאות של שיירות אסירים במשמר כבד ותוך התעללות שארגנו הגרמנים עם פינוי מחנות הריכוז בשלהי מלחמת העולם השנייה. מספר המפונים מיווז'נו היה כארבעת אלפים אסירים, רובם יהודים. עם הגיעם לבוכנוולד נותרו כשש מאות בלבד, האחרים לא עמדו בתלאות הדרך והתמוטטו.
את פני הבאים לבוכנוולד קיבלה חוליית החיטוי, והיא "הטבילה" את האסירים בחומרי הדברה. משם נשלחו אל הבלוק. את הזמן בין ארוחות המרק הדלוח שהוגש להם, בילו בשיחות ובסיפור קורות חייהם. ישראל שיתף את חבריו בקורותיו: החל בהיותו חלוץ בהכשרת נוער תנועת המזרחי בדנמרק בשנים 1943-1939, דרך ניסיונו הכושל להגיע לארץ ישראל באמצעות רכבת המובילה חלקי מכונות לטורקיה וכלה בתפיסתו ובכליאתו במחנה ההשמדה אושוויץ. כששמע אחד מעמיתיו לבלוק את קורותיו, גלה את אוזנו וסיפר לו כי באחד ממתחמי מחנה בוכנוולד נמצאת קבוצה של דנים. ישראל תהה אם מדובר ביהודים, ואם לא מה מעשיהם במחנה זה. מאוחר יותר התברר לו כי הייתה זו קבוצה קטנה מתוך כאלפיים שוטרים דנים שאסר הגסטפו בקופנהגן ב-19 בספטמבר 1944. זאת, על פי גרסת הגרמנים, מאחר שלא עשו די כדי לפזר את ההפגנות נגד הנאצים שהתקיימו באותו יום בעיר. כעונש על אזלת ידם החליטו הגרמנים לאסור את כל שוטרי המשמרת ולשלחם ל"חינוך מחדש" במחנות הריכוז על אדמת גרמניה. חלק מהם הגיעו לבוכנוולד.
עד מהרה גמלה בלבו של ישראל ההחלטה לנסות וליצור קשר עם אותם השוטרים הדנים. זאת על אף מרחק של מאות מטרים בין הצריף שלו למתחם הדנים, מרחק עצום במושגים של אסיר יהודי בבוכנוולד. יום אחד עלה הדבר בידו, והוא הגיע עד פאתי המתחם ועמד סמוך לגדר. משם ראה קבוצה של גברים בעלי חזות דנית ברורה העוטים מדים כהים ללא דרגות וחובשים כובע של שוטרים. ישראל התקרב לגדר ובירכם בדנית. האסירים הופתעו והביטו בו בהשתאות. מראהו היה כמראם העלוב של כל אסירי המחנה היהודים. לאחר שנתיים של עבודות כפייה במחנה וצעדת המוות הוא היה כחוש, מורעב ועטוי בלויי סחבות גם בחורף הכבד. אחד האסירים הדניים נבהל וקרא לממונה. לימים נודע לישראל כי שמו של הממונה קניג. הלה חקר אותו, וישראל סיפר לו את קורותיו. קניג ביקש מישראל לחכות וחזר כשבידו פחית שימורים ובה מעט מרק ומעיל צהוב שפס אדום צבוע בצבע שמן על גבו. לישראל היו אלו שתי תשורות שערכן לא יסולא בפז. הן נתנו לו סיכוי של ממש לשרוד בימים הבאים. המעיל הגן עליו מפני הקור העז והאוכל הביא לידי התאוששותו הגופנית בשבועיים שבהם שהה במחנה. ידיו של ישראל רעדו, והוא רצה להודות לדני על נדיבות לבו, אולם הדמעות חנקו את גרונו.
מאז אימצו הדנים את ישראל, והוא שב לנקודת המפגש מדי יום כדי לקבל מהם מזון. השוטרים הדנים קיבלו את חבילות הצלב האדום הדני ולכן היה להם די מזון לחלוק גם אתו. אולם יש לזכור כי אם היו מפקדי המחנה יודעים על כך, היה עונשם כבד, שכן הייתה זו הפרה בוטה של פקודות השומרים הגרמנים. לכן את מנות המזון שקיבל ישראל הוא הסתיר מתחת לחולצתו, הבריח אותן אל הצריף וחלק אותן עם חבריו. הדנים שמחו לראות כי מנות המזון החזירו לישראל את כוחותיו וכי מצב רוחו השתפר לבלי הכר. התקווה לשרוד נהייתה ממשית.
באחד הימים, עת ביקר ישראל בבלוק 17 של הדנים, ביקש ממארחיו עיפרון ונייר. הוא ביקש להודות להם על נדיבות לבם, אך כל מה שהיה יכול לחלוק עמם היו כישרונו לציור וזיכרונותיו ממולדתם דנמרק, הרי רכוש של ממש לא היה ברשותו. לכן העלה על הנייר את מראה חוות האיכר ששהה בה, דיסגור, כרכרה רתומה לסוס ורכב מול בניין עיריית קופנהגן בתוספת חרוז משיר ילדים דני. התאריך בפינת האיור הוא פברואר 1945. ימים ספורים לאחר מכן נשלח, כמו היהודים האחרים, למצעד מוות נוסף, ובסופו שחררה אותו פלוגת חיילים צרפתית.
כעשרים שנה לאחר השחרור תכנן ישראל עם אשתו מרתה, בפעם הראשונה מאז עזב את אדמת דנמרק ב-1943, לשוב ולבקר בחווה ששהה בה. בדיוק באותה עת פנה אליו עיתונאי דני וביקש לפרסם כתבה על היהודים שעוברים הכשרות אצל איכרים דנים בתקופת הכיבוש הנאצי. משסיפר לו ישראל על קורותיו הייחודיים במחנה בוכנוולד, מיד נרתם העיתונאי למשימה לארגן מפגש בין ישראל לבין השוטרים הדנים שהצילו את חייו. המפגש המרגש היה במשטרת קופנהגן בקיץ 1963 בנוכחות רבים ממאה ושישה השוטרים שהיו כלואים אז בבוכנוולד. השוטרים סיפרו לו כי חיפשו אחריו בדנמרק לאחר המלחמה, ומשלא מצאו אותו בחווה, חשבו כי לא נמנה עם השורדים. מה רבה הייתה הפתעתם ושמחתם לקבל עשרים שנה לאחר מכן מכתב המזמינם למפגש עם ישראל אלפרד גליק וללמוד כי הוא בין החיים.
בינואר 2001 קיבל ישראל מעטפה לביתו, ובה מכתב מן השוטר ניבו פרדריקסון בזו הלשון: "כפי שאתה רואה צירפתי את שני הרישומים שנתת לי בזמנו בבוכנוולד. אני חושב שעליהם להיות ביד ושם. הם מעוררים בי תמיד זיכרונות כשאני מתבונן בהם. לכן העובדה כי הם יזכו למשכן קבע ביד ושם משמחת אותי עד מאוד".
ישראל גליק תרם את שני הרישומים הללו ליד ושם בחורף 2001, וכמו יצירות האמנות האחרות באוסף האמנות של יד ושם, הם מאירים את קורות השואה. הם עדות חיה לאותם יחידים אשר שמרו על צלם אנוש בנסיבות הנוראיות של אז. בזכות שכמותם ניצלו חייו של ישראל גליק.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #24 אוקטובר 2001
