בתום מלחמת העולם השנייה ביקשו אלפי יהודים ששרדו את זוועות השואה לעזוב את אירופה ולשקם את חייהם מחוץ לה. רבים מהם הובאו בתקופת השואה לגרמניה בתור עובדי כפייה, וכעת ביקשו לשוב לארצות מוצאם במזרח אירופה. אך אז נודע להם על פרעות שעברו שרידי השואה במזרח אירופה. בלית ברירה נותרו בגרמניה. בהיעדר מקום ללכת אליו, התכנסו במחנות עקורים שהוקמו בגרמניה על ידי השלטונות הצבאיים של שתי בעלות הברית המערביות העיקריות, בריטניה וארצות הברית. אחד המחנות האלה היה לנדסברג שבדרום גרמניה, בו התרכזו מעל 5,000 מניצולי השואה.
חלק מהניצולים נטו לציונות עקב השואה, שגרמה להם לשלול כל פתרון שאינו מבוסס על הגשמה לאומית יהודית. חלקם גיבשו נטיה לציונות לאחר הגעתם של שליחים מארץ ישראל, שהקימו חוות הכשרה חלוציות וסיפקו הכשרה מקצועית וחינוך ציוני. עוד פעלו במחנות העקורים נציגי הבונד הסוציאליסטי וכן אגודת ישראל, שבתקופה זו ביטאו ראשיה התקרבות לציונות.
בספטמבר 1945 התקיימה בלנדסברג ועידת יסוד של התנועה הציונית בגרמניה. באוקטובר ביקר בלנדסברג דוד בן גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, במסגרת ביקורו במחנות העקורים בגרמניה, ונאם בפני אלפים משוכני המחנה באולם הספורט של המחנה. הוא סייע בהגדלת שטחו של המחנה, שהצפיפות בו היתה רבה, במיוחד לאור הגעתם של מאות ניצולי שואה מפולין במחצית השניה של 1945. בנובמבר, כשהתפרסמו דבריו של שר החוץ הבריטי בווין בנוגע להמשך מדיניות הספר הלבן (תוך רמיזה אנטישמית על הקשר בין יהודים וכסף), הפגינו אלפים מתושבי מחנה לנדסברג באספת מחאה ספונטנית. כך עשו גם יושביהם של מחנות עקורים אחרים. מחנה לנדסברג הושבת. מוסדות החינוך נסגרו וכך גם בתי הספר המקצועיים וקיבוצי ההכשרה. דגלים שחורים נתלו במחנה לאות אבל. אלפים מתושבי המחנה צעדו מהמחנה אל הכיכר המרכזית בעיירה לנדסברג כשהם נושאים דגלי כחול-לבן וכרזות בעברית ובאנגלית ושרים "התקווה". (רונן כהן, החיים הפנימיים במחנה העקורים לנדסברג, ע' 44)
מאמצע 1946 שינו תושבי המחנה את שמות הרחובות, הבתים ומבני הציבור משמות גרמניים לשמות עבריים. בית החולים "נירנברג" הפך ל"הדסה". הרחובות קיבלו שמות חדשים - שמות של מנהיגים ציוניים וסופרים ומשוררים עבריים. שמות אלה נכתבו בעברית, באותיות לטיניות.
אל מחנה לנדסברג הגיעו שליחים יהודים נוספים מארץ ישראל וכן אנשי הג'וינט. למרות היעדר משאבים, ניסו נציגי הג'וינט לסייע לניצולים בצרכי קיום בסיסיים כגון טיפול רפואי, מזון, ביגוד והוספת מקומות מגורים, כמו גם בחיפוש קרובים ובהדרכה בנוהלי הגירה. פעילי עלייה מפולין, אנשי תנועת דרור, הגיעו אף הם אל לנדסברג כדי לקבל מידע שיסייע להם להחליט אם לכוון את חניכי התנועה בפולין להישאר בפולין עד השגת אישורי עלייה לארץ ישראל או לעזוב את פולין מערבה אל גרמניה כדי להתקרב לחופי הים התיכון ולחכות לשעת כושר להפלגה לארץ ישראל.
במאי 1946 נערכה בלנדסברג עצרת זיכרון. הארוע נערך בשעות הערב במגרש הספורט של המחנה. ראשית נשאו דברים אורחים מקרב קציני הצבא האמריקאיים, נציגי אונרר"א וככל הנראה גם נציגי השלטון הגרמני המקומי. לאחר מכן הודלקו מדורות, מצעד עבר על פני בימת המוזמנים והתקיימה שירה בציבור. למחרת התקיימה עצרת זיכרון בה דרש הרב הורוביץ, הרבי מאוגסבורג, נישאו נאומים והופיעה מקהלת המחנה עם תזמורת סן אוטיליין. רוב הנואמים דנו בחובותיה של שארית הפליטה: זכירת הנספים, קבורתם (ככל האפשר), שיקום המסורת והשגת עצמאות בארץ ישראל.
בהפגנה זו, שנערכה במחנה העקורים לנדסברג בנובמבר 1947, נשאו הצועדים שלט של קיבוץ נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד). היה זה אחד מבין מספר קיבוצים שפעלו בלנדסברג. קיבוץ זה קם במסגרת ההסתדרות הציונית האחידה של שארית הפלטה בגרמניה, הצ"א, הסתדרות שהוקמה בוועידת היסוד של התנועה הציונית בגרמניה בספטמבר 1945. (כהן, 47)
בקיבוצי ההכשרה במחנה העקורים לנדסברג פעלו מעל 700 חברים. בין הקיבוצים היה קיבוץ הכשרה של אגודת ישראל, בשם "חפץ חיים". חלק מחברי הקיבוצים היו פעילים ציוניים עוד לפני המלחמה, אך רובם הגיעו מרקעים שונים – רקע דתי-אורתודוכסי, רקע מתבולל, רקע סוציאליסטי – ולא הכירו את האידאולוגיה הציונית ואת אורח החיים הקיבוצי, אליהם התוודעו לראשונה בלנדסברג.
חברי הקיבוצים עסקו בעבודות פיזיות קשות כגון עבודות מטבח, סניטציה במחנה ועבודות חקלאיות, בין היתר במסגרת הכשרתם החקלאית. בחלק מהקיבוצים היו גם בתי ילדים. בבתי הילדים טיפלו חברי הקיבוצים והשליחים מארץ ישראל בעשרות ילדים ניצולי השואה, שרובם היו יתומים. תכניות הלימודים בבתי הספר כללו שיעורים בנושאי ציונות, שפה עברית, גאוגרפיה של ארץ ישראל, היסטוריה כללית וציונית, וכן מקצועות ריאליים. עוד קיימו המורים – ניצולי השואה ושליחים מארץ ישראל - פעילויות נוספות: פעילויות ספורט, מסיבות שירה וריקודים.
בסוף 1946 היו כ-250,000 עקורים יהודים על אדמת אירופה. 185,000 מהם היו בגרמניה, 45,000 באוסטריה ו-20,000 באיטליה. לאחר הקמתה של מדינת ישראל עלו אליה כשני שלישים מהעקורים. יתר העקורים היגרו לארצות הברית ולמדינות אחרות, רובן מחוץ לאירופה. עם התרוקנות מחנות העקורים סגרו אותם שלטונות הצבא האמריקאי בזה אחר זה וריכזו את ניצולי השואה האחרונים שנותרו בהם, בשלושה מחנות עקורים: לנדסברג, פרנוואלד ולכפלד. בסוף 1950 נותרו בלנדסברג כאלף עקורים. באביב 1951 נסגר המחנה, לאחר שאחרוני תושביו עזבו, בדרכם לישראל או לארצות יעד אחרות.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1486/612
