כבר באפריל 1945, עוד לפני כניעת גרמניה הנאצית, החל לפעול מחנה העקורים לנדסברג. הוא הוקם באזור בוואריה, שנכבש על ידי בעלות הברית המערביות והיה בשליטת צבא ארצות הברית. באזור זה היו אלפי ניצולי שואה ממזרח אירופה, רבים מהם מקובנה שבליטא. הם שרדו את גלי הרצח במזרח אירופה והועברו כעובדי כפיה לגרמניה בסוף 1944, שם שוחררו וכעת התלבטו אם לשוב לבתיהם במזרח אירופה.
אל העקורים היהודים בגרמניה הגיעו ידיעות על פוגרומים שנעשו ביהודי מזרח אירופה, פוגרומים שעשו תושבים מקומיים ביהודים גם לאחר השואה. מאות יהודים נרצחו בפוגרומים אלה. לאור הידיעות ביקשו רוב העקורים להימנע מהחזרתם אל מזרח אירופה. אלפים מהם התרכזו בלנדסברג. כמעט כולם היו מתחת גיל 40. 75% מהם היו גברים, ורק רבע מהם היו נשים.
בתחילה היו שוהי המחנה במצב של הלם ואבל על אובדן משפחותיהם. הם התקשו לחזור לפעילות יצרנית ויצירתית, ולמצוא משמעות בחייהם לאחר האובדן. בהדרגה החלו שוהי המחנה לחזור לחיים. הם הקימו בתי ספר, מפעלים, הכשרות חלוציות ואף בית חולים. לאחר מספר חודשים בהם עבדו תושבי המחנה בשיקומו, כתב ד"ר לאו סרול, שליח מארץ ישראל שביקר בלנדסברג:
ליהודים העקורים יש רצון כמעט כפייתי לשוב לחיים נורמליים, להשיב לעצמם את הזכויות המלאות של אדם בן חורין. המרץ והכישרון האצורים בהם הופגנו בצורה דרמטית בקהילות החיוניות שהקימו המחנות, חרף המשאבים החומריים הדלים והתנאים הסביבתיים הלא נורמליים הקיצוניים. ... הדבר ראוי להערצה מצד העולם כולו. (זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, 33)
בין השוהים בלנדסברג היה ניצול השואה, העיתונאי, פעיל הציבור והעורך רודולף ולסנוק. בתחילה ביקש ולסנוק לשוב למזרח אירופה, אך עם הגעת הידיעות על הפוגרומים ביהודים ששבו לארצות מוצאם במזרח אירופה, שינה ולסנוק את דעתו והחל לצדד בפתרון הציוני. רוב שוהי המחנה תמכו בגישה הציונית, וגישתם זו התחזקה עם הגעתם של שליחים מארץ ישראל. השליחים סייעו בחינוך ציוני, בלימוד היסטוריה, עברית ולימודים כלליים, ובהקמת מחנות הכשרה מחוץ ללנדסברג, בהם עסקו הניצולים בחקלאות.
במאי 1945 הוסבו מספר מבנים במחנה לבית חולים בסיוע אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של ארגון האו"ם) והצבא האמריקאי. בבית החולים הוקמו מספר מחלקות, בהן מחלקת ילדים, מחלקת מחלות מדבקות, מחלקת יולדות, מרפאת שיניים, וכן מחלקת רנטגן וגינקולוגיה. בבית החולים אף היה אמבולנס. לאחר כשנה נפתח במחנה העקורים לנדסברג בית ספר לאחיות. רוב אנשי הצוות בבית החולים היו מקרב העקורים עצמם. רוב המאושפזים הראשונים היו ניצולי שואה שסבלו ממחלות הקשורות בהיגיינה הלקויה במחנות הריכוז מהם שוחררו, וכן ממחלות מדבקות כגון טיפוס.
עם זאת, צוות בית החולים התקשה לעתים לשכנע את החולים להתאשפז או לקבל טיפול. האסוציאציה הראשונה שעלתה בדעתם של ניצולי שואה רבים כשנודע להם על בית החולים, היתה בתי החולים במחנות הריכוז שכל באיהם נחשבו בלתי כשירים לעבודה ולכן נרצחו. גם ניצולי השואה שהסכימו להיכנס לבית החולים, התנגדו לעתים לטיפול רפואי, מכיוון שטיפול זה הזכיר להם את הניסויים הנאציים במחנות הריכוז או את הכימיקלים שבהם השתמשו נגדם הנאצים. ועדיין, הודות לטיפול הרפואי המסור ולהשגת ציוד רפואי ותרופות, לא נרשם אף מקרה מוות בבית החולים.
במחנה נוצרו זוגות חדשים מקרב ניצולי השואה, והם החלו בהקמת משפחות. בהתאם לכך, קיבלו תושבי המחנה הנחיות לשמור על בריאותם, הנחיות שהיו רלוונטיות במיוחד לנשים ההרות. הנחיות אלה הופצו בכנסים ובמודעות קיר. באחד מעיתוני הקיר נכתב:
כל אישה הרה צריכה לדאוג שתהיה בסביבה ובה אויר צח, אור ושמש. עליה להימנע ממריבות שיסבו לה טראומות גופניות ונפשיות. ... רחצי את גופך ואת אבריך האינטימיים בכל יום והימנעי משתיית קפה, תה או אלכוהול. אם תחושי כאבים חזקים בבטנך, דעי כי אלו עשויים להיות צירים, ולכן פני לבית החולים. (רונן כהן, החיים הפנימיים במחנה העקורים לנדסברג, 2005)
ב-1 ביולי 1945 התכנסו נציגים במחנה העקורים פלדאפינג כדי לכונן גוף נבחר שישמש נציג שארית הפליטה. בסוף יולי התכנסה בסנט אוטיליין ועידת נציגי הניצולים היהודים בגרמניה, בהם נציגי העקורים שהיו בלנדסברג. בכנס אמר זלמן גרינברג, ממייצגי הניצולים:
הלהבה העולה של גופותינו הנשרפים תאיר את העולם באור חדש, שיאפשר למנהיגי האומות הגדולות לראות את סבלו של עם בלי בית ותיתן לו לחזור לביתו העתיק. צוואה זו מקפלת בתוכה את המשמעות ההיסטורית היחידה של האסון. (מנקוביץ, 64)
לאורך שנות קיומו של מחנה העקורים לנדסברג ועד הקמתה של מדינת ישראל, חזרה ועלתה הציונות בתור מניע עיקרי בפעילות המדינית של הניצולים במחנה, כמו גם בפעילות ההכשרה והחינוך שלהם. בנובמבר 1945 קיימו תושבי המחנה צעדה במחאה על נאום שר החוץ הבריטי בווין נגד הציונות. באוקטובר 1947, בהחלטות שהתקבלו בכנס נכי המלחמה ומחנות הריכוז, היתה הציונות מוטיב ראשי, וכך גם בנאומים ובמאמרי דעה שפרסמו זלמן גרינברג, רודולף ולסנוק ואחרים בעיתון המחנה, "לנדסברגר לאגר צייטונג" (חדשות מחנה לנדסברג).
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1486/1120
