עם ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית התרכזו כ-50,000 עקורים יהודים בשבעה מחנות עקורים באזור הכפרי והחקלאי של דרום גרמניה, אזור שהיה בשליטת צבא ארצות הברית. אחד ממחנות אלה, מחנה העקורים לנדסברג, הוקם עוד בסוף אפריל 1945 במבני קסרקטין צבאי (מחנה זארבורג, Saarburgkaserne) ששימשו את הצבא הגרמני, בעיירה לנדסברג, כ-60 ק"מ מערבית למינכן, באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. בראשיתו יועד המחנה לעקורים בני כל האומות, ואכן בחודשים הראשונים היה בו רוב לא יהודי - בעיקר שבויי מלחמה ועובדי כפייה רוסים, פולנים ואחרים - אך מאוקטובר 1945 יועד המחנה ליהודים בלבד.
במחנה נאספו כ-5,000 ניצולי שואה מרוסיה, ליטא ולטביה, רובם שורדי דכאו. 80% מהם היו צעירים עד גיל 40. 75% מהם היו גברים. היה זה מחנה העקורים השני בגודלו באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה, אחרי מחנה העקורים ברגן-בלזן, והראשון שבו יושמה ההבנה כי עדיף להפריד את העקורים היהודים מיתר העקורים לשם מניעת מתחים על רקע אנטישמי.
בחודשים הראשונים לקיומו של המחנה, עם הגעת הפליטים הראשונים, שררה במחנה אווירה מיואשת. כתב חיים אבני, שליח מארץ ישראל:
ברחוב הצר תמצא תמיד אנשים ... מסתובבים ומחפשים משהו. סבורני שתוכן לחייהם הם מחפשים. בבוקר קמים ואין יודעים לשם מה. ... ההווה הוא מיותר ותפקידו לגשור גשר בין החיים שהיו פעם עם אלה שיהיו. הרגשת הפרוביזוריות [הארעיות, הזמניות] מורגשת על כל צעד ושעל. (זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 33)
שליחו של הנשיא טרומן לאירופה, ארל הריסון, ביקש לבדוק את מצבם של היהודים במחנות העקורים. בין היהודים עמם נפגש הריסון היו נציגיהם של ניצולי השואה בלנדסברג. המחנה היה צפוף, הסניטציה היתה לקויה, חסרו מיטות, בגדים ומזון, מספר החולים גדל ורווחו מתחים קבוצתיים ואישיים וכן קשיי מנהלה. שני שלישים מ-10,000 תושבי העיירה לנדסברג בתקופה זו היו יהודים, אך הם נכלאו במחנה העקורים, מאחורי גדר תיל, ונאלצו לצפות בגרמנים תושבי העיירה כשאלה נעים בחופשיות ברחובות העיירה, מעבר לגדר. שומרי המחנה היו חיילים אמריקאים שחלקם הפגינו יחס נוקשה, עד כדי התנהגות אנטישמית. בדו"ח שפורסם באוגוסט 1945 כתב הריסון: "אנחנו [האמריקאים שומרי מחנות העקורים] מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחס אליהם, פרט לכך שאינו משמידים אותם." (שם, ע' 73)
ביולי 1945 הוקם במחנה העקורים לנדסברג ועד יהודי. הנהגת המחנה היהודית פעלה עבור יושבי המחנה ועבור יתר ניצולי השואה באזור הכיבוש האמריקני, לשם שיפור תנאי חייהם, הקמת מחנות נפרדים ליהודים והשגת הכרה בזכותם לנהל את חייהם. מחנה לנדסברג היה מחנה העקורים הראשון שבו נערכו בחירות פנימיות בין העקורים לוועד המחנה. הוועד קיבל על עצמו את האחריות על איכות החיים במחנה, על הניקיון והתברואה, על החינוך והתרבות ואף על ספורט ואספקת צרכי דת.
בספטמבר 1945 הוצב במחנה גדוד רגלים בפיקודו של הקצין היהודי-אמריקאי מייג'ור (רב סרן) אירווינג היימונט. תחת פיקודו השתפרו התנאים במחנה. כעבור חודש גויסו מספר חיילים יהודים-אמריקאים דוברי יידיש או גרמנית לסייע לתושבי המחנה. בנאומו לתושבי המחנה אמר היימונט:
לא הכנענו את הנאצים כדי לזכות בכבוד המפוקפק של הצבת יחידות משמר חמושות על קורבנותיו של היטלר. ... מחר יחידת המשמר האמריקאית תעזוב את עמדותיה במחנה. מחר אדבר עם מנהיגי המחנה כדי לגייס אנשים שיסירו את גדר התיל. גדר התיל היא סמל לייסורים ולבושה, אך את אלה צריכים לחלוק תושביה הגרמניים של לנדסברג. הדבר החשוב ביותר הוא שתחושו שוב שאתם בני חורין.
משמעות העבודה במחנות היתה עבורכם מוות. ככל שעבדתם קשה יותר כך נחלשתם, מבלי שמנות המזון גדלו. העבודה שביצעתם רק חיזקה את המדכאים אתכם. ... אתם בוודאי שואלים את עצמכם: "מדוע לעבוד? לא נהיה כאן לעולמים. יבוא יום בו נלך כולנו לפלסטינה או למקום אחר. אתם בוודאי חושבים כי העשרתם מספיק בדמכם ובזיעתכם את אדמת גרמניה. טענותיכם כולן נכונות. ... איש אינו יכול לדרוש מכם לשכוח את אשר אתם ומשפחותיהם עברתם. יחד עם זאת, אינכם יכולים לחיות תמיד בצל העבר. ... הגיעה העת ללמוד הרגלים חדשים של עבודה, לחזור ולחיות שוב כאנשים גאים ואופטימיים, ללא בושה וללא פחד מפני העולם. תוכלו לזכות באוטונומיה במחנה, אם תרצו בכך. עליכם רק להוכיח שאתם יכולים להתמודד עם אתגר זה. (רונן כהן, החיים הפנימיים במחנה העקורים לנדסברג).
לא עוד נדרשו תושבי המחנה לאישור הצבא לשם יציאה. גדר התיל הוסרה. התקשורת בין החיילים ותושבי המחנה השתפרה, וכך גם מצבו הפיזי של המחנה. בסוף ספטמבר 1945 העניק היימונט אוטונומיה מנהלית ליושבי המחנה.
באוגוסט 1945 התכנסה המועצה המרכזית של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקני בבווריה ובחרה ועד חדש. בין 11 חברי הוועד היו שלושה יהודים מלנדסברג. בראש הוועד עמד שמואל גרינגאוז מלנדסברג. לפני השואה היה גרינגאוז שופט מחוזי בעיר ממל (קלאיפדה) וממנהיגי היהודים בקובנה. בתקופת המלחמה היה ממנהיגי המחתרת בגטו קובנה וממנהיגי המחתרת במחנה העבודה קאופרינג.
בזיכרונותיהם המיידיים של ניצולי השואה נקשר עצם מושג ההנהגה עם הוראות רודניות שניתנו במחנות הריכוז והעבודה, הוראות שתכופות הגיעה אחריהן ענישה ברוטלית, לעתים עד מוות. בלנדסברג ניסתה הנהגת המחנה לשכך את העוינות הציבורית לעצם קיומה, וזאת על ידי בחירות דמוקרטיות. ב-21 באוקטובר 1945 התקיימו בחירות לוועד היהודי במחנה. בבחירות ניצח "האיחוד הציוני" בראשות גרינגאוז, וגרינגאוז נבחר לתפקיד יו"ר הוועד. באותו חודש ייסד גרינגאוז את עיתון מחנה לנדסברג והיה עורכו. עוד ערך את העיתון, עד פטירתו ב-1946, ניצול השואה רודולף ולסנוק. לפני השואה היה ולסנוק אחד העיתונאים הבולטים בקובנה וכגרינגאוז היה בתקופת המלחמה ממנהיגי המחתרת בגטו קובנה וממנהיגי המחתרת במחנה העבודה קאופרינג. עיתון המחנה רכש מוניטין כאחד העיתונים הטובים באזור הכיבוש האמריקני. לאחר חודשים מעטים כבר הופץ העיתון בעשרות אלפי עותקים והפך למייצג ולמעצב דעת קהל בכל גרמניה. על מטרת היהודים בלנדסברג כתב גרינגאוז:
לגבש מהמון עבדים משועבדים שנמקו בעל כרחם מאחורי גדרות חשמליות של גטאות ומחנות ריכוז, קיבוץ יצירתי וממושמע של עולים ... החייב להוכיח שיש לו הזכות לדבר בשם היהודים הנטושים של אירופה.
כתב החוקר זאב מנקוביץ:
גרינגאוז הניח כי אין לצפות ליציאה מהירה מגרמניה, וקבע כי המשימה הדחופה ביותר היא שיקום הניצולים. דרוש היה פסק זמן כדי להחזיר סדר לחייהם ולאפשר להם לצבור את הכוחות הנחוצים כל כך למאבק פוליטי ממושך. (שם, 183, 194)
במחנה לנדסברג שכן מטה שטח של אורט (ארגון לשיקום ולהכשרה, Organisation for Reconstruction and Training). באוגוסט 1945 הועברו אל המחנה מכונות נטושות והוקמה במחנה כיתת תלמידים מקצועית ראשונה ובה 20 תלמידים. אורט השיג מאונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם) מכונות, כלי מלאכה ומומחים טכניים להקמת בית ספר מקצועי.
ראש אורט בלנדסברג היה ניצול השואה יעקב אולייסקי. לפני המלחמה היה אולייסקי אחד מראשי בתי הספר של אורט בליטא ובתקופת המלחמה היה ממנהיגי המחתרת בגטו קובנה וממנהיגי המחתרת במחנה העבודה קאופרינג. מאוקטובר 1945 הפעיל אולייסקי קורסים להכשרה מקצועית במסגרת אורט. בקורסים אלה למדו 244 צעירים. בלנדסברג הפעיל אולייסקי מערכת חינוכית מקיפה, שכללה חינוך מגיל הגן ועד חינוך על-תיכוני, חוות הכשרה ו-11 קיבוצים. באוקטובר 1945 אמר אולייסקי, בנאום לרגל פתיחת בתי הספר במחנה:
אנו האסירים לשעבר, שכה סבלנו והיינו עדים לזוועות שיצר האדם, אנו יודעים ומבינים עד כמה קשה לשקם את נפש האדם, להחזיר לקדמותו את שיווי המשקל הנפשי של ניצולי המחנות. אך יהיה זה פשע להביט את החיים חסרי התועלת של המחנות מבלי לעשות דבר ולאפשר לעצמנו להיסחף עם זרם הארועים. עלינו להעניק לכל אדם אפשרויות לחיים בעתיד. עלינו לעצב את חיים היום יום, להתוודע אל מלאכות מסוגים שונים ולחוש שוב את העוצמה שביצירה. (כהן)
בספטמבר 1945 היו בלנדסברג 18 ילדים בגיל גן ילדים ו-381 בגיל בית ספר. באוקטובר נפתח בלנדסברג בית ספר יסודי בן שתי כיתות. עוד הוקם בלנדסברג גן ילדים. בכל כיתה למדו ילדים משכבות גיל שונות, בדרך כלל בפער גילים של שלוש ואף ארבע שנים. התלמידים דיברו בבליל שפות. מוריהם, ניצולי שואה אף הם, לא ידעו עברית חוץ ממורה אחת, וכמעט איש מהם לא היה בעל הכשרה פדגוגית. חלקם היו סטודנטים לפני המלחמה וכעת היה עליהם ללמד ילדים ניצולי שואה שחלקם היו אנאלפביתים עקב שנות המלחמה. בלית ברירה היו שפות ההוראה בדרך כלל יידיש או פולנית.
במוסדות החינוך המאולתרים חסרו כסאות ושולחנות, ספרי לימוד וכלי כתיבה. לעתים הופסקו הלימודים למשך ימים שלמים בשל הקור. בדצמבר 1945 החלו שליחים מארץ ישראל ואנשי הבריגדה – החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי - לסייע בהוראה בבית הספר. הם הורו ידיעת הארץ, עברית והיסטוריה יהודית, וסייעו בתכני לימוד למורים במחנה. במהלך 1946 החלו להגיע ספרי לימוד וקריאה, רבים מהם - מארץ ישראל.
עוד פעלו בלנדסברג תלמוד תורה וישיבה - ישיבת קלאוזנבורג – מועדוני ספורט, בית חולים ובית ספר לאחיות. במחנה התקיימו חיי תרבות עשירים, שכללו להקת תיאטרון, מבני תיאטרון וקולנוע ואף שני בתי קפה: "קפה במדבר" ו"קפה תל אביב". בלנדסברג שהה ויצר האמן וניצול השואה שמואל בק.
ההנהגות במחנות העקורים הקימו משטרות יהודיות מקומיות. המשטרה בלנדסברג נאבקה בגניבה ובשוק השחור, אכפה באופן יומיומי תקנון נוקשה של שמירה על הניקיון ופיקחה על כך שדיירי המחנה יתייצבו לעבודותיהם. עבור ניצולי השואה נקשרה עבודה עם מחנות הריכוז, עם מילוי הוראות הנאצים ועם עמל חסר משמעות, לעתים עד מוות. זיכרונות קשים אלה הקשו על המשטרה היהודית למלא את תפקידיה, שאחד מהם היה ללכוד סרבני עבודה. הנהגת המחנה ניסתה לעודד את היהודים לעבודה יצרנית, כדי לשפר את ההיגיינה במחנה, כדי לעודד סדר יום פעלתני וכדי לרכוש מקצוע.
באפריל 1946 פשטה שמועה ששני יהודים מקיבוץ סמוך ללנדסברג נחטפו ונרצחו. השמועה היתה שגויה, אך קדמו לה שני מקרים של הרג יהודים בידי חיילים גרמנים שפעלו תחת שלטונות הכיבוש האמריקאיים בגרמניה, והאווירה היתה טעונה עוד לפני כן. מהומות פרצו בלנדסברג. יהודים תקפו עוברים ושבים גרמנים ליד המחנה והציתו אוטובוס. כעשרים גרמנים נפצעו. כוחות צבא אמריקאיים הגיעו במהירות והשתלטו על המהומות. עשרים צעירים יהודים נעצרו ונשפטו לתקופות מאסר של עד שנתיים. בתגובה הכריזו אחדים משוכני מחנה העקורים לנדסברג על שביתת רעב. לבסוף קוצרו המאסרים.
לאחר הארוע פורסמו תקנות שקבעו שכל ארוע פוליטי במחנה יתקיים רק במבנה סגור, ואסרו על כל תהלוכה או הפגנה בשטח המחנה. בהמשך חויבו הפגנות באישור הצבא והתקיימו רק בנוכחות כוחות צבא.
מאמצע 1945 עד 1949 עברו קרוב ל-23,000 יהודים במחנה העקורים לנדסברג. מ-1947 החל לרדת מספר השוהים במחנה, עקב הגירה לארץ ישראל ולמדינות יעד נוספות. מחנות עקורים אחרים נסגרו עקב הגירת יושביהם מגרמניה, ויתר יושביהם הועברו למחנות העקורים לנדסברג, פרנוואלד ולכפלד. ביולי 1949 היו בלנדסברג 2,150 נפש ובסוף 1950 – 1,100 נפש.
מחנה העקורים לנדסברג נסגר בתחילת 1951.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1486/1067
