ב-24 ביוני 1941, יומיים לאחר פלישתה לברית המועצות, כבשה גרמניה את העיר קובנה שבליטא. לאחר הכיבוש רצחו הגרמנים ועוזריהם הליטאים אלפי יהודים בעיר. באוגוסט הוקם בקובנה גטו בו נכלאו כמעט 30,000 יהודים. הרציחות ההמוניות נמשכו גם לאחר הקמת הגטו. בתוך כחודשיים נרצחו אלפים מיושבי הגטו. בסוף אוקטובר הופסקו הרציחות ההמוניות בלחץ גורמי צבא ואנשי המנהל האזרחי הגרמני, שביקשו להשתמש בתושבי הגטו בתור עובדי כפייה. 17,000 תושבי הגטו שנותרו בחיים הועבדו בעל כורחם בשירות מאמץ המלחמה הגרמני.
רוב המבוגרים בגטו חויבו בעבודת כפייה, בין היתר במתקנים צבאיים מחוץ לגטו. רבים נספו בעבודות אלה. כ-2,000 יהודים, רובם בעלי מקצוע, הועסקו למען המאמץ הצבאי הגרמני במסגרות שכונו "בריגדות". כ-4,600 יהודים נוספים עבדו ב"סדנות הגטו". אחת הסדנות ייצרה כאלף זוגות סנדלי עץ בחודש, עבור עובדים שאלמלא כן היו יוצאים יחפים לעבודתם. סדנה אחרת עסקה בתיקון דירות, ובה היו נגרים, טפסנים, בנאים, טייחים, זגגים, שרברבים, צבעים, עובדי חיטוי, מסגרים ופחחים. עוד פעל בגטו - בין יתר הסדנות - בית מלאכה לתיקון בגדים ישנים ונעליים קרועות.
העובדים לא קיבלו שכר עבודה. הם התקיימו ממנות מזון מצומצמות, ומעת לעת רצחו בהם הגרמנים באופן אקראי ושרירותי. כדי לשרוד מכרו העובדים את שארית מטלטליהם תמורת מצרכי מזון, ואלה הוגנבו לגטו תוך סיכון חיים.
מאחר שמנות המזון שהוקצו ליהודים אפשרו רק גסיסה אטית מרעב, היתה הבעיה הבוערת להשיג תוספת מזון, והדרך לכך היתה להישלח ל"בריגדה" טובה המאפשרת מגע עם ליטאים וסחר חליפין אתם. לפיכך היו היהודים נוהגים להשתמט מהבריגדות ה"רעות" וכאן היו מתנגשים עם משרד העבודה [ב"אלטסטנראט", מועצת היהודים], שחייב היה לאייש את כל הבריגדות (ספר הזיכרון ליהדות ליטא, ע' 179).
בתי המלאכה ניסו לפצות את העובדים בכך שהקימו מאפיה. שם יכול היה כל עובד לאפות לחם לעצמו. המאפיה היתה אופה לחם גם לפונים חיצוניים, והיתה מחלקת עודפים לעובדי בתי המלאכה.
ה"אלטסטנראט" (היודנרט – מועצת היהודים – של גטו קובנה) עודד אנשים לפתוח בגטו מאפיות חשאיות ואף קיים טחנת קמח בסתר. מטבחים הוקמו גם עבור עובדים בבתי המלאכה של הגטו. מצוקת הרעב בגטו הביאה לשתילת גינות בהן טופחה תוצרת חקלאית. גינות אלה היו תחת שמירה כדי להבטיח את חלוקת התוצרת לנזקקים ביותר בגטו.
המחלקה הסוציאלית ביודנרט קיימה מטבח ציבורי, בו קיבלו מאות אנשים ארוחת צהריים מדי יום – מרק מימי וקלוש.
70-80 אחוז מכלל תושבי הגטו, ואולי אף יותר, היו אוכלים בארוחת הצהריים רק תבשיל אחד תפל, קלוש ומימי, שהיו בו מעט תפוחי אדמה, גריסין, פול וכדומה. בלשון פולקלור הגטו כונה תבשיל זה "יושניק" (מזון לחזירים). בכינוי בזוי זה ביטא ההמון את יחסו למזון הקלוקל וללחמא העניא שאותו אכל.
היו ימים בהם התערבבו מראות התורים המתפתלים ליד מחסני האספקה של המועצה בקולותיהם החנוקים ואנחותיהם של העומדים ליד המטבח הציבורי, המחלק את קערת ה"יושניק", הוא מרק העוני, לנזקקים. וכל זה התערבב בריחות העולים מבשר הסוס ומשקי התפודים שהחלו להרקיב, מנת המזון המחולקת ליושבי "תיבת המוות קובנה".
למרות המצוקה הרבה, לא גוועו ברחובות גטו קובנה בני אדם מזי-רעב ולא נראו שם אנשים לבושים בלויי-סחבות, שעור גופם המצומק מציץ מבין הקרעים. כן לא הסתובבו ברחובותיו ילדים קפואים ונפוחי-כפן (ע' 75, 181).
במרס 1944 התחדשו הרציחות ההמוניות בגטו קובנה. ביולי 1944, נוכח התקרבות הצבא האדום, החלו הגרמנים לפנות לגרמניה יהודים מגטו קובנה וממחנות העבודה. אלפי יהודים התחבאו בבונקרים בגטו. עם נסיגתם מקובנה לקחו הגרמנים בתור עובדי כפיה אלפי יהודים שנתפסו במסתורים בגטו, ורצחו כ-1,500 יהודים בפיצוץ ובשריפת בתים בגטו. עשרות בודדות שרדו.
הצבא האדום שחרר את קובנה ב-1 באוגוסט 1944, שלושה שבועות אחרי חיסול הגטו. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000: כ-2,500 שוחררו בגרמניה, וכ-500 שרדו עם הפרטיזנים ובמקומות מסתור.
ארכיון התצלומים של יד ושם, אוסף טורי, 7003/2
