תישארו ביחד!

משפחת כהן

קובנה, ליטא, מזרח אירופה

ב-1944 שולחה הינדה הפעוטה ללא הוריה לאושוויץ

בני הזוג ציפורה ודב (ברקה) כהן חיו בקובנה. תינוקם הראשון מת בלידה לפני המלחמה.

עם פלישת הגרמנים לליטא ניסו בני הזוג ללא הצלחה להימלט לשטחי ברית המועצות ולבסוף מצאו עצמם שוב בביתם בקובנה, ומאוחר יותר בגטו קובנה. כחצי שנה לאחר שנכנסו לגטו, ב-18 בינואר 1942, נולדה לציפורה ודב בת. הם קראו לה הינדה, על שם סבתה מצד האם. בסוף נובמבר 1943 הועברו בני הזוג למחנה העבודה אלקסוט, מחוץ לגטו קובנה, מחנה שיועד לעובדי שדה התעופה, שם עבדו בעבודות פרך. במשך היום היו הגברים והנשים יוצאים לעבודה והילדים היו נשארים במחנה עם קומץ מבוגרים וזקנים. הנשים והילדים הופרדו מן הגברים, וציפורה ובתה נרדמו מדי לילה חבוקות ובוכיות מגעגוע, פחד ורעב. כשהיתה ציפורה יוצאת לעבודה, טיפלה בהינדה אישה מבוגרת, אסירה במחנה, אליה נקשרה הילדה.

ב-27 במרס 1944 הגיעו למחנה משאיות. המבוגרים הוצאו לעבודה דרך שער אחר, כדי שלא יוכלו לראות את המשאיות שהגיעו ולהפריע למהלך הגירוש. כאשר חזרו הגברים והנשים בסוף יום העבודה למחנה הסתבר להם שבמחנה היתה אקציית ילדים. הינדה בת השנתיים נלקחה ממיטתה, חולה באבעבועות רוח, מכוסה בשמיכה בה הצליחה המטפלת לעטוף אותה ברגע האחרון. במחנה לא נותרו ילדים. דב וציפורה הלכו אל מיטת בתם. דב סרב להאמין כי איבד את בתו יחידתו והטיח את ראשו בקיר עד זוב דם. ציפורה התמוטטה. יחד עמדו שעות לצד מיטתה הריקה של בתם. תחת המיטה מצאו זוג נעליים וזוג כפפות שציפורה סרגה לבתה. דב לקח אחת מן הנעליים, חרט על סולייתה את תאריך האקצייה ונשבע בלבו כי הנעל תישאר עמו לתמיד.

הילדים  שגורשו באקציה הועמסו על משאיות ומשם הועברו ברכבת לאושוויץ, שם נרצחו עם הגיעם.

לאחר ששבתו האסירים במחנה אלקסוט כמחאה בתגובה לאקצייה, הוחלט לאפשר לחלקם לחזור לגטו קובנה. ציפורה ודב ביקשו גם הם לחזור. מן הגטו הצליחו לברוח אל היערות שם שוחררו מאוחר יותר על-ידי הצבא האדום.

בשנת 1947 נולדה לבני הזוג בת נוספת, עמה עלו ארצה בשנת 1960.

דב וציפורה ביקשו מבני משפחתם למסור את החפצים של ביתם התינוקת ליד ושם ואכן עם פטירתם מסרה נכדתם את חפציה של הינדה כהן שנרצחה באושוויץ, למוזיאון יד ושם.