תכנן את הביקור שלך ביד ושם

יד ושם פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. כל הביקורים ביד ושם חייבים להיות משוריינים מראש

חדש ביד ושם:
חוויה אורקולית בבקעת הקהילות
תיאטרון "לגעת בזיכרון"

נשים יהודיות מגרמניה במחנה גירס, 1941

במחנה הריכוז גירס שבדרום-מערב צרפת כלאו הצרפתים והגרמנים אלפי יהודים בתנאים קשים, חלקם יהודים יוצאי גרמניה, ורבים מהם ילדים, קשישים וחולים. מאות מהם מתו במחנה. ארגוני סיוע והצלה חדרו למחנה וסיפקו סיוע מציל חיים, ולעתים אף הצליחו להבריח יהודים מהמחנה.

רוב היהודים שנכלאו בגירס גורשו למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

מחנה הריכוז גירס (Gurs) הוקם באפריל 1939 בדרום-מערב צרפת, בסמוך לגבול עם ספרד, בעת התמוטטות הרפובליקה במלחמת האזרחים הספרדית. העצורים הראשונים שנכלאו במחנה היו חיילים רפובליקנים שנמלטו לצרפת בעקבות נצחונו של פרנקו. ביניהם היו מתנדבים יהודים לבריגדה הבין-לאומית שלחמה לצד כוחות הרפובליקה.

במאי 1940, עם פלישתה של גרמניה לבלגיה, גורשו מבלגיה לצרפת 3,500 גברים יהודים וכן מספר נמוך יותר של נשים. הגברים נכלאו במחנה הריכוז סן-סיפריין בדרום צרפת והנשים – במחנה גירס. ממשלת צרפת ציוותה על כל האזרחים הגרמניים וכן זרים חסרי אזרחות שהיו ממוצא גרמני להתרכז באצטדיון החורף (Vélodrome d'Hiver) בפריז. עד ראשית אוגוסט נשלחו מאצטדיון החורף למחנה גירס 4,000 נשים יהודיות. במקביל, באמצע יולי, אחרי כניעת צרפת לגרמניה, שוחררו מגירס כל העצורים הגרמנים הלא-יהודים והפרו-נאצים.

ב-25-22 באוקטובר 1940 גירשו שלטונות הכיבוש הגרמניים לגירס, בניגוד להסכם שביתת הנשק עם צרפת, את כל יהודי האזורים באדן ופפאלץ שבדרום-מערב גרמניה וכן יהודים מאזור וירטמברג הסמוך, ובסך הכל 7,500 נפש, כשליש מהם מעל גיל 60. המגורשים הוסעו למעלה מ-1,200 ק"מ והורדו מהקרונות בגשם שוטף. עדת ראיה סיפרה שרוב המגורשים היו "זקנים חולים, נשים וילדים תשושים מהנסיעה בתנאים נוראיים." היו בהם נכים, חולי נפש ולפחות שני זקנים בני מאה. באותו חודש הועברו לגירס אלפי הגברים שהיו כלואים במחנה הריכוז סן-סיפריין, מרחק 450 ק"מ משם, ושוכנו בצריפים נפרדים מצריפי הנשים. האשנבים נטולי הזגוגיות לא האירו את הצריפים אבל חשפו את יושביהם לקור וללחות, שפגיעתם היתה קשה עקב הרוחות העזות. סיפר אסיר בגירס:

מלוכלכים הצריפים, מלוכלכים האנשים, הנשים, הילדים. בתוך שבועות אחדים כבר היה בלתי אפשרי להיאבק נגד הגל הגואה של הזבל , נגד ההריסות המתפוררות באורוות הצרות האלה, שמספר המתגוררים בהן עולה פי שניים או שלושה על הקיבולת שלהן. (לוסיאן לזר, המחתרת היהודית בצרפת, ע' 42)

סיפר דולי שטיינדלינג, שגורש לגירס באוקטובר 1940:

במרכז חצתה את המחנה דרך ארוכה, שמימינה ומשמאלה היו גושי צריפים ("איים", îlots, בפי השלטונות). מחנה גירס הוקם על אדמת חמר, ומאחר שבאזור יורד גשם בשפע, בוססנו בבוץ ובזוהמה. ...

בגירס נמצאו גם נשים והן שוכנו בגושי צריפים נפרדים. היו שם יהודים רבים, משפחות שלמות מבאדן שבדרום גרמניה. זוגות ומשפחות הופרדו על פי המין וחולקו לגושים שונים. כך הם חיו באותו מחנה בלי שיכלו להיפגש.

מחנה גירס שרץ פשפשים, כינים ועכברושים. ... חולים, תשושים ואנשים שאיבדו את הרצון לחיות ממש נאכלו על ידי הכינים. לעתים נראו בגדים, מכנסיים למשל, תלויים על גדר התיל או לפני הצריפים ועליהם אשכולות-אשכולות של מיליוני כינים. ... מדי יום חויב כל אחד מדיירי הצריף להציג את בגדיו לביקורת, ואם נתגלו כינים או ביצי כינים, הושלך הבגד לתוך קופסת פח והורתח. ... כשנתמלאו דרגשי השינה פשפשים רבים מדי, היה הכרח לעתים לשרוף את כל הדרגש, אך שהיה קשה מאד לארגן עץ לדרגש חדש. ...

המחנה כולו, וכמובן גם הצריף שלנו, שרץ עכברושים. ... החיות הללו היו ערמומיות, אקרובטיות ובעלות חוש מיוחד המזהיר אותן מפני כל סכנה. לרוב נהגנו לישון כשהשמיכה משוכה על פנינו, כי העכברושים התרוצצו בלילה על גופנו ואף על פנינו.

הכפור הקפיא את המים. אנשים רבים לא התרחצו כלל, לא ניקו את כלי האוכל שלהם ואת לבושם ולבניהם לא כיבסו כלל. העצירים נחלשו בגופם וברוחם, ומדי יום מתו ברעב או קפאו למוות 15-10 איש בממוצע. אבל לא הנחנו לחורף להביס אותנו. אספנו כל חומר בעירה אפשרי, ופעמיים ביום הפשרנו את צינורות המים והתרחצנו, רחצנו את כלי האוכל והמשכנו כמקודם להרתיח את הכבסים שנדבקו בכינים.

החורף היה נורא. כנגד הקור, הרוח, הלחות, הזוהמה והתזונה הגרועה עמדו לנו רק רוחנו האופטימית, גילנו הצעיר (רוב הדיירים בצריפנו היו בני 35-16) והחברותא. ... ידענו שעבודה – כל עבודה – היא הדרך הטובה ביותר לשרוד. (מכה תחת מכה, ע' 71)

בנובמבר 1940 כבר היו במחנה גירס 13,000 יהודים.

התנאים במחנה היו קשים: סידורי התברואה היו פרימיטיביים, לא היו די מים, ובמחנה שרר רעב. מחקרים שבדקו את הדיווחים על חלוקת המזון בגירס מצאו שכל אדם קיבל 800 קלוריות ליום, אך הדיווחים הניחו שהמזון אכן חולק והגיע לאסירים במצב אכיל, בעוד שלמעשה מזון רב נגנב בדרך למחנה, וחלק ניכר ממנו חולק כשכבר היה רקוב, לעתים כיוון שכורסם בשדות על ידי העכברושים. בחורף 1941-1940 מתו כ-800 מאסירי גירס ממגפות טיפוס ודיזנטריה ועקב התנאים הקשים, למרות תרומת בגדים חמים ושמיכות שאותה השיג הג'וינט עבור אסירי המחנה, ותרומת מזון שחלק מאסירי גירס קיבלו ממיסיונרים קתולים. כמעט 1,200 אסירים נקברו בבית הקברות בגירס, כמעט כולם יהודים. באוגוסט 1942, כשהוכנו רשימות מגורשים למחנות במזרח, התעקש אחד הצעירים להיכלל ברשימות: "לבטח יהיה לי שם יותר מה לאכול ממה שיש לי כאן."

אסירי גירס ניסו להתעלות על מצבם הקשה. אסיר צעיר, הרב ליאו אנסבכר, הפעיל ועד סיוע שארגן חלוקת מצרכים ובגדים ופעל לשיפור הבטיחות ולמניעת מחלות. במחנה פעלו קבוצות תיאטרון ומחול, וקבוצות שירה, מקהלה ונגינה קיימו קונצרטים. מדענים ומשכילים מבין האסירים קיימו הרצאות ושיעורים בעברית, צרפתית ואנגלית, ובתולדות ישראל, מקרא ותלמוד. אלפי עצירים השתתפו בטקסי דת ובתפילות בחגים. החל ממרס 1941 הועסקו כ-120 צעירים בגירס ובמחנה רסבדו שממזרח לו בלימוד נגרות, סנדלרות וחייטות תחת חסותו של ארגון אורט. הכשרה זו סייעה לחלץ אנשים מהמחנות – למשל דולי שטיינדלינג, שעדותו מובאת למעלה - ולעתים היתה חשיבותה בעצם מציאת תעסוקה לעצירים. במהלך 1941 הוציא ארגון הסיוע אוז"ה למעלה ממאתיים ילדים ממחנות גירס וריבסאלט. אחד הילדים האלה היה אהוד לב בן השש, שהיה בין מגורשי אוקטובר 1940 מגרמניה לגירס. סבתו סופי נספתה בגירס שלושה שבועות לאחר הגעתם למחנה.

עזרתי בבניית שבילי אבנים בתוך הבוץ הטובעני – אני עם אמא והנשים שחיו איתנו בצריף הקר והרטוב.

מהרגע שהגעתי לגירס לא ראיתי את אבא. הוא היה באגף הגברים. הכל היה אפור וקר. גשם ירד ללא הפוגה ואני נאלצתי לישון על ערמת קש רטובה ששימשה כמיטה. אמא השיגה מעט צמר וסרגה כפפות, אותן החליפה תמורת מנות חלב קטנות עבורי. ...

חליתי, וכששכבתי על ערמת הקש הרטובה באו שני אנשים דוברי צרפתית ועמדו לידי עם אמא, שהיתה חיוורת מאד. אמא הרימה אותי, חיבקה אותי בכל הכוח שנותר בה ולחשה באזני: "לך איתם, הרברט. הם יקחו אותך למקום טוב. יטפלו בך ואחר כך אני אבוא." לפני שהספקתי להגיב, כבר הייתי בידי האיש שיצא במהירות מהצריף ורץ איתי אל הגדר. (נעמי מורגנשטרן, במסתור, ע' 15-10)

מנובמבר 1940 עד אוגוסט 1942 שוחררו כ-2,000 יהודים מגירס בסיוע היצ"ם והיגרו מצרפת. מעריכים שכאלף יהודים הצליחו להימלט מהמחנה בעזרת עובדי המחנה, תושבי הסביבה וארגון סימא"ד (CIMADE) - ארגון נוצרי שהורכב מתנועות נוער פרוטסטנטיות. העובדת הסוציאלית מדלן בארו (Barot) הצליחה להקים משרד בגירס:

מן הכומר הפרוטסטנטי של העיר הסמוכה, שהורשה להיכנס מתוקף היותו איש דת ... נודע לי שהיו במחנה כמה לידות. התייצבתי בשער המחנה ובידי חבילת חיתולים, וקיבלתי רשות לחלק אותם בעצמי. החלטנו ללכת לכפר שכן ולאט לאט לנסות להשיג דריסת רגל במחנה.

באחד מימי אוקטובר 1940 נודע לנו פתאום ש-7,000 יהודים מאזור פפאלץ ובאדן מגיעים לגורס. הוכינו בתדהמה. ... המקום עלה מיד על גדותיו. ... שוב לא היתה שאלה אם יש לנו אישור כניסה למחנה. כבר היינו חלק ממנו. ... החלטנו לחיות מאחורי גדרות התיל. עכשיו כבר היה מאוחר מדי לסלק אותנו. (לזר, 125)

בגירס פעלו עובדים סוציאליים נוספים וכן כמרים, והם יכלו להיכנס למחנה ולצאת ממנו באופן כמעט חופשי. התירוץ הפורמלי היה שסימא"ד מבקשת לסייע לפליטים הפרוטסטנטים שבמחנה זה. חלק מהפליטים הגדירו עצמם פרוטסטנטים, אך לפי חוקי נירנברג היו יהודים ולכן גורשו מגרמניה ונכלאו במחנה גירס, שם סייע סימא"ד להם - וכן ליהודים שהיו כלואים במחנה. האמצעים בתחילה היו דלים, ותנאי העבודה היו קשים. ראש הקבוצה שסייעה לאסירים במחנה גירס עשתה את הקניות בכפר הסמוך גירס בעזרת אופניים, עד שהאסירים מצאו לה חמור והתקינו עגלה פרימיטיבית. סיפרה ראש הקבוצה:

יום אחד פגשתי את הכומר הזקן של הכפר גירס. הוא היה עני ואביון, לבוש גלימה מצהיבה. הוא אמר לי: "הייתי מאד רוצה לעזור למסכנים האלה, אבל ראי, כל מה שיש לי זה קצת חמאה, טיפת שומן ושני נקניקים." ואז עלה בי הרעיון: "אדוני הכומר", אמרתי לו, "אין לך כסף אך יש לך השפעה וסמכות. אמור נא לבני קהילתך שיהיו קצת יותר נדיבים כשאני באה כדי להשיג מצרכים עבור המסכנים האלה." ביום ראשון שאחרי זה, הכומר נשא דרשה כה נוגעת ללב, שבאמת הוקל לי בקניותי בהמשך." (אשר כהן, תולדות השואה: צרפת, ע' 122)

בגירס פעלה גם קבוצה של "הצופים היהודים של צרפת" (Eclaireurs Israélites de France), וחבריה סייעו לכלואים במזון ובהכשרה חקלאית. הכמרים הקתולים פייר שאייה (Chaillet) ואלכסנדר גלסברג מחו על מאסרם של היהודים בגירס ופנו לקרדינל ז'רליה (Gerlier), הארכיבישוף של ליון, כדי שזה יפעל לשחרור היהודים.

כ-6,000 יהודים נשלחו מגירס דרך מחנה דרנסי לאושוויץ וסוביבור ושם נרצחו. המשלוח הראשון יצא מגירס ב-5 באוגוסט 1942 והאחרון - בסתיו 1943. עובדי ארגוני הסעד, נשים בעיקר, עשו כל שביכולתם כדי להציל אדם אחד או שניים, אך היה זה נתון שולי בתמונה הכוללת של הגירושים ההמוניים. יהודים שלזכותם עמדה פעולה כלשהי לטובת צרפת, שוחררו לעתים, אם היו מספיק מועמדים אחרים כדי למלא את מכסת הגירוש הנדרשת לאותו יום. למשל, אדם שהציל חיי חיילים צרפתיים בשיטפון, זכה להשתחרר. סיפרו כלואים בגירס ששרדו את השואה:

בין 1 ל-5 באוגוסט 1942 התקבל הרושם שענן מאיים מרחף מעל המחנה, ובכל זאת לא ידענו שום דבר מדויק. ליהודים מהמזרח היה, כרגיל, חוש לכל צרה שאורבת ליהודים.

נערכו רשימות בכל גוש מגורים. הנשים חשדו שמדובר בגירושים לפולין. סערת הרוחות היתה עצומה, אולם כולם ארזו את מיטלטליהם. שררה אווירה קשה. כולם פחדו מנסיעה לפולין. ערב לפני כן, גוש הצריפים נסגר לתנועה כבר משעה שש.

מהמשלוח הראשון הסתתרו רק 15 איש. לא ידענו שעמדנו להישלח לפולין. רק ידענו שאנו נשלחים על פי פקודות מהגרמנים. ... רק מספר ימים לאחר מכן, לאחר יציאתם של ידידי, נודע לי המצב לאשורו, על מלוא הטרגדיה שבו. ...

העבירו החולים על גבי אלונקות. עיוורים נסעו. אמות המידה לפיהן נערכו הרשימות היו בלתי מובנות לחלוטין. (כהן, 312-311)

בדצמבר 1943 נשארו בגירס 48 יהודים.

הפרק האכזרי, הלא אנושי ביותר, במדיניות האנטי יהודית של ראשית הכיבוש קשור במחנות הריכוז הצרפתיים. [מחנות אלה היו] מרכיב מרכזי בדיכוי המהגרים היהודים... וחוליה ראשונה בתהליך גירוש האוכלוסיה היהודית הזרה למחנות המוות. (כהן, 106)

מחנה גירס שוחרר באוגוסט 1944.

ארכיון התצלומים של יד ושם, 86GO5

נשים יהודיות מגרמניה במחנה גירס, 1941

הפניה לאתר החדש