באוגוסט 1941 הוקם מחנה מעצר בעיר הקטנה דרנסי שבצפון-מזרח פריס. המחנה שכן במבנה ארוך, עשוי בטון, בעל ארבע קומות, מבנה שלפני המלחמה שימש את משטרת אזור פריס (הז'נדרמריה). תפוסת המחנה בשיאו היתה 4,500 אסירים. על העצורים שמרו שוטרים צרפתים.
התזונה במחנה היתה דלה מאוד. מנת מזון יומית לנפש היתה בת 800-600 קלוריות. מאות אסירים לקו בבצקת. מאוגוסט 1942 החלו אסירים לנהל את המחנה במקום הצרפתים. מנובמבר השתפר המצב בעזרת ארגונים יהודיים והצלב האדום, וכן בזכות חבילות מזון ששלחו משפחות העצורים. בתצלום מתועדת חלוקת לחם לאסירי דרנסי בדצמבר. בגב התצלום כתוב בגרמנית: "חלוקת לחם ליהודים".
ביולי 1943 החלו הגרמנים לנהל את המחנה. אלואיס ברונר, מפקדו החדש של המחנה, החל להרחיק בעלי תפקידים צרפתיים. תנאי החיים של האסירים הוחמרו. כמויות המזון שניתנו לאסירים פחתו. הגירושים למחנות ההשמדה במזרח אירופה התרבו.
למרות קשיי החיים התנהלו במחנה חיי תרבות ודת. נערכו קונצרטים וערבי ספרות, והעצורים קראו ספרים שהוברחו למחנה. הוקם בית ספר, וגם אחרי חיסולו הרשמי בינואר 1943 הוא הוסיף להתקיים בקבוצות קטנות וחשאיות. מאות השתתפו בתפילות שבת ובטקסים הדתיים, וחגגו את ראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת שהוקם כבר בספטמבר 1941. ביוני 1942 אסרו הגרמנים על קיום טקסים יהודיים אך בסתיו 1943 עדיין נחוגו החגים היהודיים הגדולים.
בין העצורים בדרנסי היו המשורר הצרפתי מקס ז'קוב, שמת במחנה ב-1944; פייר מאס, סנטור וחבר בממשלתו של ז'ורז' קלמנסו. מאס גורש בספטמבר 1942 לאושוויץ ושם נספה; רנה בלום, אחיו של ראש ממשלת צרפת בשנות השלושים ליאון בלום; הסופר טריסטן ברנאר; הממציא ואיש האווירונאוטיקה מרסל דאסו; סימון וייל, שלאחר מכן גורשה לאושוויץ ולימים היתה שרה בממשלות צרפת ונשיאת הפרלמנט האירופי; המשורר יצחק קצנלסון, שגורש באפריל 1944 לאושוויץ ונרצח; וכן ינק הנדלסמן ויוסף דורנבוס, שגורשו לאושוויץ ובאוקטובר 1944 היו ממארגני מרד הזונדרקומנדו באושוויץ.
41 פעמים ברחו אסירים מהמחנה. בספטמבר 1943 החלו שבעים אסירים לכרות מנהרה בעומק של ארבעה מטר מתחת לפני הקרקע, אל מחוץ למחנה. החפירה נחשפה בנובמבר 1943 ועצורים רבים נרצחו, בהם מפקד המחתרת במחנה, רובר בלום.
מיוני 1942 עד יולי 1944 גורשו מדרנסי למחנות ההשמדה במזרח אירופה כ-65,000 יהודים ב-64 משלוחים. יותר מ-20,000 מבין היהודים שנשלחו היו בעלי אזרחות צרפתית. כ-15,000 היו יהודים פולנים וכ-6,000 היו יהודים גרמנים. רוב המגורשים נשלחו לאושוויץ. שלושה שילוחים ובהם כ-3,300 יהודים יצאו אל מחנה ההשמדה סוביבור. במרס 1943 גורש וילי ארמן, יהודי גרמני, מדרנסי לאושוויץ. לאחר שלושה חודשים גורשו גם אשתו אלזה ובתו לילו מדרנסי לאושוויץ. השלושה נרצחו בשואה.
בתחילת אוגוסט 1944 הגיעו צבאות בעלות הברית לפריס. בליל 15 באוגוסט שרפו הגרמנים את מסמכי המחנה ולמחרת עזבו את מחנה דרנסי והשאירו בו כ-1,500 עצורים. ב-17 באוגוסט שוחרר מחנה דרנסי על ידי בעלות הברית. השילוח האחרון מדרנסי למחנות ההשמדה במזרח אירופה יצא פחות משלושה שבועות לפני כן, ב-31 ביולי 1944. בין המגורשים היו 79 תלמידים ו-12 מורים מבית הספר לוסיין הירש שבצפון פריס. הם נעצרו ב-24 ביולי 1944. עד ראיה שהיה ילד בעת הגירוש כתב ב-1987:
ראיתי את הילדים עולים לשתי משאיות גרמניות. לי נראה הדבר כמו ילדים שיוצאים לטיול, למרות שהמורה שלהם בכה. ... חייל עזר לילדים לעלות.
ב-21 ביולי 1944, באמצע הלילה, נעצרו איווט לוי בת ה-18 עם עוד כ-30 נערות בפנימייה האורתודוקסית שבה התגוררו ברחוב ווקלן בפריס. שוטרים במדים הכניסו בכוח את הילדות הלבושות בפיג'מות למשאית שלקחה אותן לדרנסי. בדרנסי טיפלה איווט בילדים הקטנים יותר, שרה להם ועודדה אותם. הם ישנו על קש בחדר אחד, בתנאים סניטריים מזעזעים ובלא פרטיות. ביום חם הועלו המגורשים לקרונות - 60 איש בכל קרון.
דניס הולשטיין בת ה-18, מבית הילדים באזור לובסיין שממערב לפריס, הייתה בקרון עם 48 ילדים ו-12 מבוגרים.
בלילה, כשניסינו להשכיב את הילדים ושררה חשכה גמורה, הם התחילו לבכות ואף אחד לא הצליח לישון אפילו דקה. הילדים סבלו מהחום ומהצמא; לא היה אוויר בכלל. אבל אנחנו שמרנו על מצב רוח מרומם. היינו חייבים לעשות זאת כי היינו אחראים על הילדים ולא היה מקום לבכי.
מעל 95% מכלל המגורשים מדרנסי נרצחו בשואה.
ארכיון התצלומים של יד ושם 5494/29
