בבוקר 2 בספטמבר 1940 נישאו אלזה הירש ומשה-ולטר שלזינגר בעיר ברנו שבצ'כיה הכבושה בידי גרמניה הנאצית. היה זה יום הולדתו ה-26 של משה. עוד באותו יום עזב משה את ברנו בדרכו לארץ ישראל. אלזה היתה אמורה לצאת בעקבותיו כשבועיים אחר כך. בני הזוג האמינו שבזכות נישואיהם תקבל אלזה אישור יציאה ותוכל להצטרף לבעלה בארץ ישראל.
משה-ולטר שלזינגר נולד ב-1914 בברנו לוולרי (לבית וייסמן) ואוטו שלזינגר. היו לו שני אחים צעירים ממנו, חנן (אלחנן)-הנס (נ. 1920) ואהרון-רודי (נ. 1925). אוטו היה מנהל חשבונות בבנק למסחר ונפטר ב-1930. ולרי נישאה בשנית לדוד צוויקר.
ב-15 במרס 1939 כבשו הגרמנים את צ'כיה. למחרת הכריז היטלר שצ'כיה היא מדינת חסות (פרוטקטורט) של גרמניה, והגרמנים נתנו לצ'כיה את שמות חבליה בגרמנית - בוהמיה ומוראביה. כמה ימים אחרי כניסת הגרמנים לצ'כיה נאסרו כ-300 יהודים בברנו ושולחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן. פשיסטים מקומיים התנכלו ליהודים בחסות הגרמנים. היהודים נושלו מרכושם ומזכויותיהם ותנועתם הוגבלה. הם הודרו מחיי הכלכלה ומהמרחב הציבורי ונשלחו לסלילת כבישים, לעבודות בחקלאות וביערות ולעבודות לא מקצועיות אחרות. משה נשלח למחנה עבודה ועבד במחצבה. הפגיעה הקשה ביהודים הובילה את משה ואחיו לפעול למען יציאתם מצ'כיה הכבושה ועלייתם לארץ ישראל.
ביום חתונתו יצא משה מברנו יחד עם שני אחיו, חנן שהיה חבר בית"ר ואהרון שיצא במסגרת עליית הנוער, בדרכם לארץ ישראל. לא היו ברשותם סרטיפיקטים (אשרות כניסה לארץ ישראל). ביומן שכתב מרגע צאתו סיפר משה:
2 בספטמבר [1940]
איפה אתחיל? אלה הימים המרגשים ביותר של חיי. יום הולדת, יום חתונה והגירה... ברבע לשמונה בבוקר עשינו אלזה ואני הכנות לקראת החתונה. באחת עשרה לפני הצהריים התחתנו במשרד הרישום. מהמשרד הלכנו ישר הביתה. ארזנו במהירות, בשתיים עשרה הייתי צריך להיות בתחנת הרכבת. הפרידה מאלזה היא הדבר הקשה ביותר שאי פעם קרה לי...
3 בספטמבר
אני סופר את השעות והדקות מאז החתונה שלי והלב מתכווץ לי, אבל לפחות אני יודע שיש לי משהו שכדאי להילחם בשבילו.
משה, חנן ואהרון עלו על אניית המעפילים מילוס שיצאה מנמל טולצ'ה (Tulcea) שברומניה ועליה כ-700 מעפילים מצ'כיה הכבושה ומווינה. במכתב ששלחה ולרי לבניה מברנו ב-28 בספטמבר 1940, בעת שהיו בדרכם לארץ ישראל, כתבה:
ילדי האהובים. אני מחכה יום יום לידיעה מכם ... ולטינקו [ולטר-משה], המכנסיים הבהירים שלך נשארו פה והנסל [הנס-חנן], גם הנעליים שלך וגם מכנסיים חמים. הכל הלך יותר מדי מהר וזה פשוט יותר מדי בשבילי. ... הישארו בריאים, תנסו לכתוב. מנשקת ומברכת אתכם מכל הלב, אמא שלכם.
ב-4 בנובמבר 1940 הגיעה מילוס לחיפה ונעצרה על ידי הבריטים. מעפילי מילוס היו מיועדים לגירוש לאי מאוריציוס והועלו יחד עם מעפילים נוספים על האנייה פאטריה. כדי למנוע את הגירוש חיבלו אנשי ההגנה באנייה. תוצאות הפיצוץ היו קשות מהצפוי. בשל מצבה הרעוע של האנייה נפער בה חור גדול. מים רבים חדרו לתוכה וב-25 בנובמבר טבעה האנייה. כ-200 מכ-1,800 המעפילים על סיפונה יחד עם כ-50 ימאים ושוטרים בריטים טבעו. משה, חנן ואהרון הצליחו להגיע לחוף ונשלחו למעצר בעתלית.
אלזה נשארה בברנו. היא לא הצליחה לקבל אישור יציאה. ב-2 במאי 1941 ילדה בן, פליקס גדעון. אלזה ואמו של משה, ולרי, המשיכו לשמור על קשר מכתבים עם משה באמצעות הצלב האדום. ב-9 באוקטובר 1941 שלחה ולרי כמה מילים מברנו לארץ ישראל: "כולם בריאים. אנחנו שמחים. פליקס שוקל 8 ק"ג. אלזה בריאה. אנחנו יחד כל יום. ... חושבים עליכם כל הזמן". בסוף אוקטובר 1941 שלחה אלזה אגרת קצרה למשה: "פליקס חמוד יותר מיום ליום. נתראה בקרוב, הרבה נשיקות, אלזה". בטיוטה שנשתמרה על פיסת נייר כתב משה לאשתו ובנו:
אני גאה בפליקס שלנו. עוקב אחרי ההתפתחות שלו בהשוואה לילדים של חבריי. נשיקות לאמא. ... לבד, בלעדייך אין תקווה. ... לא שוכח אותך ואת פליקס אפילו לא לשנייה אחת. נשיקות לך ולפליקס.
באוקטובר 1941, לאחר ששהו במעצר כשנה, שוחררו משה וחנן מעתלית. אהרון שוחרר כמה חודשים קודם לכן.
בספטמבר 1941 הוטל על יהודי צ'כיה הכבושה (הפרוטקטורט) לשאת את הטלאי הצהוב על בגדם ובאוקטובר החלו הגירושים ההמוניים למזרח ולגטו טרזין (כתחנת ביניים טרם שילוחם מזרחה). הגירוש הראשון מברנו יצא בנובמבר. ב-29 במרס 1942, יצאה רכבת גירוש מברנו לגטו טרזין. בין המגורשים היו ולרי ובעלה דוד. לאחר כחצי שנה, ב-15 באוקטובר 1942, שולחו השניים אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.
עוד לפני תום המלחמה ניסה משה לברר היכן אשתו ובנו. במכתב ששלח ללונדון ביולי 1944 כתב:
אם יש אפשרות לקבל מידע אודות אשתי אלזה שלזינגר לבית הירש, שנולדה ב-8 בפברואר 1908 בלדניצה (Lednice), צ'כיה, ובני פליקס גדעון – אהיה אסיר תודה. האם הם בבירקנאו, או במחנה ריכוז אחר. המכתב האחרון מאשתי הגיע בסוף מרס 1942. כתובתה - רחוב פרסבורגר מס' 61, ברנו, פרוטקטורט בוהמיה ומוראביה.
את האמת המרה גילה משה לאחר המלחמה. אשתו אלזה ובנם פליקס שולחו ב-31 במרס 1942 מברנו לגטו טרזין. ב-8 באוגוסט מת פליקס בגטו. בן שנה ושלושה חודשים היה במותו. ב-26 בינואר 1943 שולחה אלזה מטרזין לאושוויץ ונרצחה.
משה נישא בשנית והתיישב בקרית חיים. משם עבר לנהריה והיה חקלאי.
ב-1999 מסרה ליד ושם בתו של משה, אלישבע שפיר שלזינגר, דפי עד לזכר סבתה ולרי, אשתו הראשונה של אביה אלזה ובנם הפעוט פליקס-גדעון, וקרובים נוספים. ב-2012 וב-2014 נמסרו ליד ושם, במסגרת המפעל הלאומי "לאסוף את השברים", מכתבים, מסמכים ותצלומים המתעדים את גורלם של אלזה שלזינגר ובנה פליקס. חלקם מוצג כאן.
![טיוטת מכתב שכתב משה שלזינגר לאשתו אלזה ובנם פליקס: "אני לא שוכח אותך ואת פליקס אפילו לא לשנייה אחת."](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/3-00008.jpg "טיוטת מכתב שכתב משה שלזינגר לאשתו אלזה ובנם פליקס: "אני לא שוכח אותך ואת פליקס אפילו לא לשנייה אחת."")
