בפברואר 1942 שלחה נסיה צ'ובוטרו מבקאו (Bacău) שברומניה כרטיס ברכה מאולתר, מאויר בפרחים, לבעלה שעיה שהיה במחנה לעבודות כפייה ברומניה, לרגל יום הולדתו ה-36. נסיה ושעיה שרדו. שניים מילדיהם מתו בשואה.
ב-1928 נישאו נסיה גרינברג ושעיה-ישעיהו צ'ובוטרו (Ciobotaru) וחיו בכפר גרללה-גזריה (GărleleGăzărie-) שבמחוז בקאו ברומניה. ב-1930 נמנו 179 יהודים בכפר. מרביתם התפרנסו מבתי הזיקוק לנפט במקום. שעיה היה סוחר מוצרי מזון. לו ולנסיה נולדו שמונה ילדים: משה (מת בינקותו), דוד (נ. 1931), בלימה (מתה בינקותה), פרידה-שולמית (נ. 1934), חנוך, גולדה-זהבה, חיים ורבקה (נ. 1939). המשפחה ניהלה אורח חיים מסורתי והיתה ציונית.
תחת שלטונו של הרודן יון אנטונסקו היתה רומניה בעלת ברית של גרמניה הנאצית בשנים 1940 - 1944 והיהודים חיו תחת משטר לאומני אנטישמי שרדף יהודים והנהיג טרור נגדם. ב-1940 נאסר על יהודי הכפר לעסוק במסחר ופרנסת המשפחה נפגעה. ביוני 1941, עם הצטרפות רומניה למלחמה נגד ברית המועצות, גורשו תוך שעתיים כל יהודי גזריה, 92 במספר, למוינשט (Moinesti) הסמוכה. הם יכלו לקחת אתם רק את מה שניתן להעמיס על עגלות. רוב רכושם נותר בכפר. סיפרה שולמית שהיתה אז בת שש:
לילה אחד התעוררנו לקול צעקות וצרחות הז'נדרמים המנסים לפרוץ את שער הברזל של החצר. נביחות הכלבים החרידו את שנתנו וצרמו את האוזניים. כשהתעוררתי ראיתי את אבא עטוף בטלית ותפילין, ואמא אוחזת את "ספר התחינות" [סידור תפילה ביידיש לנשים] ומתפללת לקדוש ברוך הוא שיציל אותנו. הז'נדרמים צעקו עלינו שיקלפו לנו את העור. ... עם עלות השחר ניגש מושל האזור לאבא ואמר לו שיקח את מטלטליו ויסתלק. "מספיק טינפתם את גזריה", אמר.
שעיה השיג עבור המשפחה חדר במוינשט, אצל משפחה יהודית אותה הכיר, ומעט מזון. ב-15 ביולי, לאחר שהיה של כשלושה שבועות במוינשט, קיבלו כל היהודים הוראה לעזוב ולעבור לעיר המחוז בקאו. הם יכלו לקחת אתם רהיטים, סחורות וכדומה, או למכור אותם. בפועל, בגלל ההיצע הרב, היו המחירים נמוכים מאוד והתמורה לרכושם היתה זעומה. בבקאו לא היה מקום ריכוז ליהודים והיה עליהם להסתדר בכוחות עצמם ולענוד את הטלאי הצהוב. הקהילה היהודית בבקאו עשתה כמיטב יכולתה לעזור למגורשים. שעיה נלקח לעבודות כפיה ונסיה וששת ילדיה, שהגדול ביניהם היה בן עשר, הצטופפו יחד עם יהודים נוספים בבית הכנסת. קרובי משפחה מבקאו דאגו להם למעט מזון. נסיה חלתה בדלקת ריאות חמורה ואושפזה בבית חולים. הילדים נותרו לבד. דוד ושולמית טיפלו באחיהם הקטנים עד שחזרה האם מבית החולים. מבית הכנסת עברה המשפחה לאורווה בחצר ביתו של גבאי בית הכנסת, יחד עם משפחות נוספות.
כל אותו זמן הועסק שעיה בכפייה בהנחת מסילות ברזל באוצ'יאה דה ז'וס (Ucea de jos) התחתית, במחוז פגרש (Făgăraș). כ-300 גברים יהודים מבקאו נלקחו לשם באוגוסט 1941, לבושים בבגדי קיץ קלים, ובאותם בגדים, שבינתיים התבלו, עבדו בחורף באזור הררי וקר. הסיוע של הקהילה היהודית מבקאו לא הספיק והיו מגורשים שמתו מרעב וקור. ליום הולדתו ה-36 של שעיה שלחה לו נסיה ברכה, אותה איירה בפרחים:
בעלי היקר והאהוב, חברי לחיים
רעייתך הנאמנה והאוהבת מאחלת לך יום הולדת [במקור: iom oledet]
שנהיה יחדיו 120 שנים מאושרות
עד 120 [במקור: ad meia ve esrim]
באהבה גדולה
נסיה צ'ובוטרו
(מרומנית: יהודית קליימן)
בעת שהותם בבקאו סבלו נסיה והילדים מרעב ומתנאים סניטרים ירודים. שעיה שוחרר מעבודת הכפייה וחזר לבקאו. "יום אחד שיחקנו בחצר ופתאום ראינו אדם מגודל שיער וזקן, אדם מפחיד לבוש בלואי סחבות, שנכנס לחצר שלנו", סיפרה שולמית, "התחבאנו אני והאחים שלי וצעקנו: 'אמא! אמא!' והיא יצאה וקראה: 'שעיה, שעיה!' לא האמנו שזה אבא שלנו". רבקה בת השנתיים וחצי חלתה ומתה וחודשיים אחריה היה זה גם גורלו העצוב של חיים בן הארבע.
בקיץ 1944 השתלט הצבא האדום על בקאו. שליחים מארץ ישראל הגיעו למקום ולקחו את שולמית וזהבה לבית יתומים בעיר ארד (Arad). שולמית לא הצליחה לעמוד בגעגועים להוריה וחזרה לבקאו. לאחר זמן מה נודע לשעיה שילדי בית היתומים מארד אמורים לעלות לארץ ישראל, והוא שכנע את שולמית לחזור לארד. בדצמבר 1947 עלו שולמית וזהבה לארץ ישראל באונית המעפילים פאן יורק. האוניה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה הובלו למחנות מעצר של הבריטים בקפריסין. ב-1948 עלו השתיים בשנית מקפריסין לישראל והגיעו לכפר בתיה במסגרת עליית הנוער. ב-1950 עלו גם נסיה ושעיה יחד עם דוד וחנוך.
ב-2011 מסרה שולמית קצבורג (פרידה צ'ובוטרו) ליד ושם דפי עד לזכר אחיה חיים ורבקה. ב-2017 נמסר, במסגרת המבצע הלאומי "לאסוף את השברים", כרטיס הברכה ששלחה נסיה לבעלה בתקופת המלחמה, כרטיס המוצג פה.
