ב-15 במרס 1943 יצאה הראשונה מבין 19 רכבות גירוש של יהודים מסלוניקי לאושוויץ. האחרונה עזבה את סלוניקי ב-10 באוגוסט והגיעה לאושוויץ לאחר שמונה ימים. יותר מ-48,500 יהודים שולחו באותם חודשים מסלוניקי. ביניהם היו האלמנה דליסיה צרפתי, בתה איבון ובניה אהרון ואברהם. דליסיה ואברהם נרצחו בתאי הגז עם הגעתם. איבון ואהרון עברו סלקציה ונכלאו במחנה, ולאחר כמה חודשים נרצחה גם איבון. אהרון שרד את אושוויץ ומחנות נוספים. מרבית בני משפחתו המורחבת נרצחו באושוויץ. ב-1945 עלה אהרון לארץ ישראל.
שמותיהם של דליסיה, איבון ואברהם צרפתי מופיעים במיצג ספר השמות, שלושה מתוך 4,800,000 שמות קורבנות השואה שנאספו ביד ושם והונצחו בשנת 2022 בספר השמות. זהו סיפורם.
דליסיה-עליזה לבית בלול ואליהו צרפתי חיו בסלוניקי. נולדו להם שישה ילדים: יוסף שנפטר בינקותו, יעקב, איבון (נ. 1922), מאיר שמת ממחלה לפני המלחמה, אהרון (נ. 1926) ואברהם (נ. 1930). אליהו עבד במחסן קמח ופרנס את המשפחה בכבוד. המשפחה גרה בשכונת רז'י ורדר (Regie Vardar) וניהלה אורח חיים יהודי מסורתי. ב-1936 נפטר אליהו ופרנסת המשפחה נפגעה. דליסיה עבדה במשק בית ואיבון ואהרון סייעו בפרנסת המשפחה. איבון עבדה בחנות כובעים ואהרון עבד מגיל 12 בבית מסחר לעורות ומכר סיגריות ברחוב.
ב-1937 נישא יעקב בנישואין פיקטיביים לבעלת סרטיפיקט, אשרת כניסה לארץ ישראל, וכך עלה ארצה. האישה אותה נשא חזרה לאחר כמה חודשים ליוון, ולימים נרצחה בשואה. דליסיה נסעה עם בנה הצעיר אברהם לארץ ישראל, לביקור אצל בנה וקרובים נוספים, ולאחר כמה חודשים חזרה לסלוניקי. איבון היתה אמורה לעלות בעקבות יעקב באמצעות נישואין פיקטיביים לבעל סרטיפיקט, אך נשארה בסלוניקי. בפברואר 1939 חגג אהרון בר מצווה בבית כנסת בסלוניקי ובחגיגה צנועה בבית. את הכסף להוצאות החגיגה שלח להם יעקב.
באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי. בשלבים הראשונים של הכיבוש הונהגו חוקי הגזע ביוון, ומצבם של יהודי סלוניקי החמיר. בחורף 1942-1941 מתו מאות בני אדם ברעב ובמגפות שפרצו ברובע היהודי. דליסיה וילדיה התפרנסו בדוחק ממכירת ממתקים אותם הכינו משומשום, דבש חרובים ותאנים. דליסיה רקחה את הממתקים ואהרון ואברהם מכרו אותם ברחוב. "בתקופת הכיבוש הגרמני הלכתי לא פעם לישון רעב", סיפר אהרון.
אלפי צעירים יהודים מסלוניקי נלקחו במהלך הכיבוש הגרמני לעבודות כפייה ברחבי יוון. בסוף פברואר 1943 רוכזו יהודי סלוניקי ברבעים מיוחדים לקראת שילוחם לאושוויץ. על היהודים הוטל לענוד טלאי צהוב, הוטל עליהם עוצר לילה, נאסר עליהם להיכנס לרחובות הראשיים ולהשתמש בתחבורה הציבורית ובטלפונים, והם חויבו לסמן בגרמנית וביוונית את עסקיהם ואת בתי המגורים שבבעלותם. ב-1 במרס 1943 נדרשו להגיש דוח מפורט על רכושם.
אלפי צעירים יהודים מסלוניקי נלקחו במהלך הכיבוש הגרמני לעבודות כפייה ברחבי יוון. באמצע מרס 1943 החל גירושם של יהודי סלוניקי לאושוויץ. ערב הגירוש הראשון, ב-14 במרס, ביקרו הרב צבי קורץ, רבה האחרון של קהילת סלוניקי ויו"ר היודנראט, וז'ק אלבלה, ראש שירות הסדר היהודי, בגטו הברון הירש, בו רוכזו כ-16,000 יהודים. הרב קורץ הסביר לתושבים כי הרווקים יישלחו למחנות עבודה והוריהם יישארו בסלוניקי. בתגובה החל גל בהול של חתונות. רב ערך טקסי נישואים בקבוצות של עשרה זוגות. לקראת סוף מרס נישאו עד מאה זוגות ביום, בניסיון לסכל את גירוש הצעירים. איבון צרפתי היתה אחת הכלות בנישואין חפוזים אלו. ב-7 באפריל יצאה מסלוניקי רכבת הגירוש השמינית, עליה היו דליסיה צרפתי, ילדיה וחתנה. סיפר אהרון:
המשפחות היהודיות בסלוניקי היו מאוד מאוחדות. הקשרים בתוך המשפחה היו חזקים, ולכן כשהתחילו הטרנספורטים, צעירים מעטים בלבד ברחו לפרטיזנים. הייתי בן 17 – איך יכולתי לברוח ולתת לאמא שלי ללכת לבד לארץ זרה? לא הייתי עושה את זה לעולם – לברוח ולנטוש את המבוגרים במשפחה.
אמרו לנו להביא את כל הכסף שלנו ונתנו לנו במקומו צ'קים בזלוטי [המטבע הפולני]. אמרו שאנחנו הולכים לגור בקרקוב... אם היינו חושבים קצת, היינו מבינים שבתנאים האיומים בהם הובלנו לא נגיע למקום טוב... לפני שיצאנו היינו צריכים למסור את דברי הערך שלנו ולרוקן את הכיסים.
הרכבת הגיעה לאושוויץ ב-13 באפריל 1943. על פי כרוניקת אושוויץ (Auschwitz Chronicle) מאת ההיסטוריונית דנוטה צ'ך(Danuta Czech) , מ-2,800 המגורשים נבחרו 500 גברים ו-364 נשים, וזרועותיהם קועקעו במספרים. היהודים הנותרים נרצחו מיד בתאי הגזים. באותו יום נרצחו דליסיה צרפתי ובנה אברהם. בנה אהרון, בתה איבון וחתנה עברו סלקציה ונכלאו במחנה. אהרון הפך לאסיר מס' 114563. סיפר אהרון:
הורידו אותנו מהקרונות במכות והתחילו בסלקציה... את אחי הקטן ואת אמי שמו עם הזקנים, ואני רציתי ללכת עם האמא שלי, אז נתנו לי מכות וגרשו אותי שאני אלך עם הצעירים. יותר לא ראיתי אותם, או את אחותי. נשארתי עם גיסי.
אהרון נלקח לבית חולים באושוויץ והיה קורבן לניסויים רפואיים. הוא הוכשר בבית ספר לבניה (Mauererschule) באושוויץ ועבד כמה חודשים בהקמת מחסנים במחנה. באחת הסלקציות יועד להישלח לקרמטוריום, אך הצליח לצאת מקבוצת הנידונים למוות בעזרת שני אסירים יהודים פולנים אליהם חבר ואתם תיקשר בעברית.
בסוף 1943 עבד אהרון בעבודות כפייה שכללו העמדת עמודי טלגרף וחפירת תעלות ביוב, בקור העז במחנה מונוביץ-בונה (אושוויץ III). בינואר 1945, עם פינוי מחנות אושוויץ, הוצא אהרון בצעדת מוות לגלייביץ ומשם הוסעו האסירים לבוכנוולד במשך שבוע בקרונות רכבת פתוחים, בקור ושלג, ובלי אוכל ומים. רבים מתו בדרך. לאחר ימים ספורים הועבר אהרון שוב לעבודות כפייה. האסירים פוצצו סלעים במנהרה והניחו מסילות ברזל.
באפריל 1945 שוחרר אהרון בידי הצבא האדום. הוא חזר לסלוניקי ולא מצא איש מבני משפחתו. הוא הצטרף להכשרה ציונית ובנובמבר 1945 עלה לארץ ישראל דרך אתונה באניית המעפילים "ברל כצנלסון" והתאחד עם אחיו יעקב אותו לא ראה יותר משמונה שנים.
אהרון התנדב לפלמ"ח ונלחם בחטיבת הנגב. ב-1951 נשא לאישה את מרתה והקים את ביתו בתל אביב.
ב-1956 מסר אהרון צרפתי ליד ושם דפי עד לזכר אמו דליסיה-עליזה, אחיו אברהם ואחותו איבון. "רציתי להנציח גם את גיסי", סיפר אהרון, "אך לצערי שכחתי את שמו".
