בסתיו 1941 גרשו הרומנים את בני משפחת שטיינבוק מגטו צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. במרס 1942 מתו מטיפוס אם המשפחה פאני ובתה הנשואה אנה, בהפרש של שלושה שבועות זו מזו, בלוזוביאה (Lozove), ונקברו בקבר אחים בשרגורוד. נחום שטיינבוק, בעלה של פאני, ובנותיהם סאלי ופרידה שרדו בטרנסניסטריה. בנם דוד שרד בבוקרשט. בעלה של אנה שרד בשורות הצבא האדום.
שמותיהן של פאני ואנה מופיעים במיצג ספר השמות, שניים מתוך 4,800,000 שמות קורבנות השואה שנאספו ביד ושם והונצחו בשנת 2022 בספר השמות. זהו סיפורן.
נחום-נורברט שטיינבוק ופאני לבית פיקר נישאו ב-1910 בצ'רנוביץ שבבוקובינה (האימפריה האוסטרו-הונגרית, לימים רומניה, כיום אוקראינה). ב-1911 נולד בנם דוד ושנתיים אחריו – בתם אנה-חנה'לה. במלחמת העולם הראשונה גויס נחום לצבא האוסטרו-הונגרי. צ'רנוביץ נכבשה לסירוגין על ידי הרוסים והאוסטרים, ופאני נשארה לבדה עם הילדים. לפרנסתה בישלה לאחרים ומכרה מוצרים שסרגה. לאחר זמן מה עזבה את הבית עם ילדיה והגיעה לעיירה במורביה (מערב האימפריה האוסטרו-הונגרית, לימים צ'כיה), ליד המחנה הצבאי בו שירת נחום. נחום ארגן עבורם דירה ותמך בהם ממשכורתו הצבאית.
לאחר המלחמה השתחרר נחום מהשרות בצבא וחזר עם פאני והילדים לצ'רנוביץ. שם נולדו להם עוד שתי בנות – סאלי-שרה (נ. 1919) ופרידה (נ. 1927). נחום היה סנדלר. בית המלאכה שלו היה בחזית דירת מגוריהם. פאני עזרה בפרנסת המשפחה, וכך עשו גם הילדים, אחרי שסיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי בגיל 12. אנה התמחתה בתפירה ורקמה. דוד התגייס לצבא הרומני ובתום שירותו הצבאי עבר לבוקרשט. המשפחה ניהלה אורח חיים יהודי מסורתי והיתה ציונית. ילדי המשפחה היו חברים ב"גורדוניה". נחום היה פעיל בציונים הכלליים. "אני זוכרת את אבא", סיפרה פרידה, "הולך בערב, בכל מזג אוויר, בגשם, בסערה, בשלג ובקור, אם היתה ישיבה". ב-1937 קיבל נחום סרטיפיקט, רישיון עלייה לארץ ישראל. המשפחה התקשתה לעמוד בהוצאות הנסיעה, ונחום מסר את הסרטיפיקט למשפחה אחרת ונשאר עם משפחתו בצ'רנוביץ.
ביוני 1940 סיפחה ברית המועצות את צ'רנוביץ. הסובייטים סגרו את החנויות ובתי החרושת שהיו בבעלות פרטית, החרימו סחורות, הלאימו את הרכוש הפרטי ולא אפשרו פעילות חינוך ותרבות בעברית. כ-10,000 יהודים בעלי ממון, ציונים, פעילי הבונד ועוד, הוגלו לסיביר. הסנדלרייה של נחום שגשגה ובין לקוחותיו היו קצינים וחיילים רוסים רבים. אנה, הבת הבכורה, נישאה ביולי 1940 לחברה מזה 13 שנה, איציק גלס (Gelles). החתונה נערכה בבית משפחת החתן.
ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים והרומנים לשטחי ברית המועצות, הסובייטים נסוגו מצ'רנוביץ וגייסו אלפי צעירים יהודים לצבא האדום. בין המגויסים היה איציק גלס, בעלה של אנה, והיא חזרה לבית הוריה. ב-5 ביולי השתלטו הרומנים על צ'רנוביץ ומיד החלה פגיעה ביהודים. יחידות צבא ומשטרה רומניות יחד עם תושבים מקומיים, בעיקר אוקראינים, החלו בשוד בתים וחנויות של יהודים ובמעשי אונס ורצח. בסוף יולי הוטלו על היהודים גזרות: סימון בטלאי צהוב, הגבלת תנועה, איסור התקהלות, אפליה באספקת המזון וחטיפה לעבודות כפייה בשירות הצבא הרומני. באוגוסט הוחרפו הצעדים נגד היהודים ובספטמבר 1941 הוחרם רוב רכושם.
באוקטובר 1941 החליטו הרומנים לגרש את יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. עד הגירוש ריכזו אותם בגטו סגור. סיפרה פרידה:
ביום בהיר אחד הודיעו לנו שבו ביום על כל יהודי צ'רנוביץ להתקבץ ולעבור לגטו... מה לוקחים? ההורים לקחו קודם כל את התמונות של המשפחה וקשרו אותם על גופי... ארזנו כמה בגדים... והגענו לבית הדודה של אבא, שביתה היה בשטח שיועד לגטו. הצטופפנו בביתה, כל הקרובים. הגטו היה סגור ושמרו עליו חיילים רומנים... התנאים היו קשים... ישנו בצפיפות איומה. לא היה מקום לכולם לישון. ישנו על הרצפה. חיינו בדוחק ובדלות. היינו רעבים.
משפחת בעלה של אנה נשארה בצ'רנוביץ מחוץ לגטו, תמורת תשלום לשלטונות, והציעה לאנה להיות יחד אתם. אנה סירבה ולא הסכימה להיפרד מהוריה ואחיותיה. היא קיוותה שאחרי שישולחו לאוקראינה, תוכל לפגוש את בעלה.
ב-13 באוקטובר 1941 החל גירוש היהודים מצ'רנוביץ לטרנסניסטריה. כ-2,000 יהודים גורשו מדי יום. ב-15 בנובמבר יצא הגירוש האחרון. בין המגורשים באותם שבועות היו נחום, פאני, בנותיהם וקרובים נוספים. סיפרה פרידה:
הקרונות היו קרונות של בהמות... בכינו. דאגנו מאוד לאמא. אמא היתה אישה מבוגרת. היו לה רגליים נפוחות. לא היה איפה לשבת. הכל היה צפוף וקשה... התייחסו אלינו כמו אל בעלי חיים... היה חורף קר מאוד שהקשה עלינו מאוד... הגענו לגבול עם אוקראינה. הורידו אותנו מהרכבות ושם התנפלו עלינו מקומיים וניסו לחטוף את מה שנשאנו... חצינו את נהר הדניסטר בסירות... הגענו למוגילב [מוגילב-פודולסקי]. בתחילה העבירו אותנו לקסרקטין ריק ופרוץ... חיילים רומנים שמרו שלא נברח.
נחום שיחד את אחד החיילים. הוא ומשפחתו יצאו מהקסרקטין והצליחו להשיג חדר ללילה אצל אישה מקומית תמורת תשלום. למחרת הצטרפו לקרובי משפחה ששכרו דירה במוגילב. לאחר כמה שבועות גורשו ממוגילב והוצעדו ברגל יחד עם יהודים נוספים, תחת משמר של חיילים רומנים. סיפרה פרידה:
האדמה היתה מכוסה בשלג. בלילות לנו באורוות ורפתות ריקות. החיילים הרומנים דרבנו אותנו ללכת ואיימו עלינו בנשק... אבא ואני לקחנו את הדברים הכבדים. דאגנו מאוד לאמא ולאחותי אנה שהיו חולות וחלשות והתקשו בהליכה... לאחר שלושה ימים הפקירו אותנו החיילים ליד לוזוביאה [Lozove, מחוז ויניצה].
בלוזוביאה ציינה פרידה את יום הולדתה ה-15. סיפרה פרידה:
ב-16 בינואר [1942] קראה לי אחותי הגדולה אנה ואמרה לי, "פרידיקה, היום יש לך יום הולדת. אין לי מתנה גדולה, אבל יש לי בשבילך מכתב שכתבתי לך". היא נישקה אותי וחיבקה אותי ואמרה לי שהיא מאוד אוהבת אותי. היא כתבה:
היום חוזר יום הולדתך בפעם ה-15, והוא קשור בהרבה מאוד ימים קודרים. אבל פרידל, אל תתייאשי. הימים שלך עוד יהיו בהירים וצבעונים, ואז תזכרי בשמחה ובגאווה מה עברת בחייך ותזכרי שיכולת לעמוד בזה. מאחלת לך, בחיבה, אחותך אנה
בלוזוביאה פרצה מגפת טיפוס. פאני נדבקה בטיפוס וגם אנה חלתה. לא היו במקום אמצעים להצילן. מיום ליום הדרדר מצבן והן דעכו. ב-3 במרס 1942 מתה אנה בזרועותיה של פרידה. לאחר שלושה שבועות מתה גם אמה פאני. שתיהן נטמנו בקבר אחים בשרגורוד (Shargorod). נחום, סאלי ופרידה הכואבים נשארו בלוזוביאה תוך מאבק יומיומי ברעב, בקור, בכינים ובמחסור. סיפרה פרידה:
זה העסיק אותנו, האוכל. בלילות היינו יושבים, חושבים ומדברים רק על האוכל שאכלנו פעם, והריחות היו חוזרים אלינו... הרעב הציק... אני זוכרת שהחלומות הכי נעימים היו במחשבות על מאכלים שאכלנו בבית. זה היה סבל נוראי, הרעב. נורא הציק. מצוקה נוראית.
באפריל 1944 שוחררו נחום, סאלי ופרידה בידי הצבא האדום ושישה חודשים אחר כך חזרו לצ'רנוביץ. נחום נישא בשנית ופרידה חזרה ללימודים בבית ספר רוסי. ב-1946 עברו נחום, רעייתו השנייה ברתה, סאלי ופרידה לבוקרשט. שם הצטרפה פרידה לקיבוץ הכשרה של תנועת דרור הבונים. בהכשרה פגשה את יצחק בראונשטיין, יליד יאשי שברומניה, והשניים נישאו. בנובמבר 1946 עלו חברי ההכשרה על אניית המעפילים "כנסת ישראל" בדרכם לארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה הובלו למחנה מעצר בקפריסין, ביניהם פרידה ויצחק. לאחר תשעה חודשים הגיעו פרידה ויצחק לארץ ישראל ונקלטו בקיבוץ גבעת ברנר. ב-1950 עלו נחום, סאלי וברתה לישראל והתיישבו בחדרה. דוד עלה ב-1967.
ב-1955 מסרה פרידה בראונשטיין ליד ושם דפי עד לזכר אמה פאני, אחותה אנה וקרובים נוספים. ב-2017 נמסרו ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים", תצלומים ומסמכים השופכים אור על גורלה של משפחת שטיינבוק בשואה. חלקם מוצג פה.
