ב-31 באוגוסט 1942 גורשה לאורה-יוהנה סטרק (Stark) מווינה אל מותה בבלרוס. באותו יום גורש ארפד בוגיאנסקי ממחנה הריכוז דרנסי שבצרפת לאושוויץ, שם נרצח. שנה וחצי אחר כך נתפסה אשתו סלין בוגיאנסקי-קורץ, שבנה פרידריך היה נשוי לאנה, בתה של לאורה, ונכלאה בדרנסי. ב-3 בפברואר 1944 גורשה גם סלין אל מותה באושוויץ. ילדיהן ונכדיהן של לאורה וסלין שרדו בזהות בדויה בצרפת.
שמותיהם של לאורה, ארפד וסלין מופיעים במיצג ספר השמות, שלושה מתוך 4,800,000 שמות קורבנות השואה שנאספו ביד ושם והונצחו בשנת 2022 בספר השמות. זהו סיפורם.
פרידריך קורץ ואנה סטרק נישאו ב-1930 בווינה. ב-1931 נולד בנם היינץ-הנרי. פרידריך היה סוציאליסט ובבעלותו היה בית דפוס בווינה, שם הודפסו מניפסטים נגד הממשלה. מחשש שייעצר, נמלט פרידריך ב-1934 לפריס. כמה חודשים אחר כך הצטרפו אליו אנה והיינץ. גם בפריס פתח בית דפוס.
אמו של פרידריך, סלין, הגיעה לצרפת מווינה ב-1938, יחד עם בעלה השני ארפד בוגיאנסקי. פרידריך רצה להביא לפריס גם את חמותו האלמנה לאורה סטרק, אך היא סירבה בסברה שלא יאונה לה כל רע באוסטריה. היא היתה בטוחה שלא יפגעו באנשים מבוגרים. ב-1939 נולדה בפריס בתם של פרידריך ואנה, סוזן.
ב-1940 התגייס פרידריך ללגיון הזרים הצרפתי והוצב בסידי-בל-עבאס באלג'יריה. לאחר פלישת הגרמנים לצרפת שהחלה במאי 1941, ברחה אנה לדרום צרפת והגיעה עם ילדיה לכפר דמזו (Damazan) בלוט-א-גרון (Lot-et-Garonne). על השהייה בכפר סיפר הנרי:
הגענו לדמזו. לא יודע למה דווקא לכפר הזה. הבית היה קטן וחשוך. היינו שם עם עוד אנשים בצפיפות והשתמשנו בעששיות נפט לתאורה. כל שבוע הגיע איש עם כלב וכלוב ללכוד את החולדות. בזמן ההפצצות רצנו למקלט והצצנו החוצה להביט בשמים האדומים והמאירים.
פרידריך שוחרר מהשירות בלגיון והגיע לדמזו. בקיץ 1941 חזרו בני המשפחה לפריס. פרידריך השיג עבורם מסמכים מזויפים והחליט שעליהם לעזוב את פריס ולחזור לאזור "משטר וישי" בדרום צרפת. הם התחלקו לכמה קבוצות. הנרי היה בקבוצה הראשונה עם אביו. "עברנו דרך היער עם האופניים", סיפר הנרי, "ירד גשם חזק. אבא הוריד ממני את הבגדים הרטובים ושפשף את גופי בנייר כדי לחמם אותי". פרידריך חזר ועשה את הדרך עוד כמה פעמים עד שכולם התאחדו בכפר מרטיזה (Martizay) במחוז אנדר (Indre). עם פרידריך, אנה וילדיהם היו אמו של פרידריך, סלין, בעלה השני ארפד בוגיאנסקי (Bogyansky) וקרובים נוספים. ארפד נתפס ונכלא במחנה הריכוז דרנסי. ב-25 באוגוסט 1942 כתב לסלין: "אהובה, תהיי רגועה. אצליח לעמוד בזה. תהיי בריאה ונשיקות לכולם, בוגי". היה זה סימן החיים האחרון ממנו. ב-31 באוגוסט, גורש ארפד מדרנסי אל מותו באושוויץ. סלין נשארה במרטיזה. שנה וחצי אחר כך נתפסה גם סלין וגורשה לאושוויץ.
בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים את אזור "משטר וישי" בדרום צרפת והסכנה לבני משפחת קורץ גברה. פרידריך חיפש מקום בטוח יותר. הם התיישבו בכפר הקטן בונסלן (Boncelin), בפאתי אקס-לה-בה (Aix-les-Bains), שם שכרו דירה בקומת קרקע. בקומה מעליהם גרו בעלת הבית ובתה. סיפר הנרי:
היתה לנו גינה קטנה ונחל קטן ליד, ובו צפרדעים ודגים... כדי להגיע לבית הספר היה עלי ללכת 4 ק"מ ברגל עד לתחנת הרכבת ומשם לנסוע ברכבת איטית עד בית הספר. אבא הרבה לנסוע אתי ובדרך פגש מכרים רבים. צחקנו ונהגנו לעשות את כל הדרך על מדרגות העלייה לרכבת כשאנחנו אוחזים במעקה המתכת. בקיץ עשינו את הדרך באופניים.
פרידריך עיבד את השדות של רופא הכפר וגידל ירקות. הילדים הלכו לבית הספר ובכל יום ראשון הלכו לכנסיה. פרידריך אימן את הצעירים המקומיים בכדורגל והנרי שר במקהלה. באחד הימים הגיעה קבוצת חיילים גרמנים לשדה בו עבדו פרידריך וילדיו וטיפלו בירקות שגידלו. "היה חם", סיפר הנרי, "ואבא ואני הורדנו את החולצות. אחד החיילים אמר לנו: 'רואים שאתם אריים, עורכם כל כך לבן'. אחרי שהחייל הלך, אבא אמר לי: 'מזל שלא נפלו לנו התחתונים'." גם לאחר שהגיעו גרמנים לאזור המשיכו בני משפחת קורץ בשגרת חייהם עד לשחרור. פחות משבוע לאחר השחרור חזרו לפריס וקיבלו בחזרה לידיהם את בית הדפוס. על הימים שלאחר השחרור סיפר הנרי:
אני כמעט מתבייש בעובדה שהיינו ביחד והיו לי חיים כמעט נורמליים של ילד בגיל הזה. כל המשפחה ביחד... סוזן היתה עצובה. צריך היה לספר לה שהיא לא קתולית אלא יהודיה. היא התחילה ללכת לבית הספר ואני התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים על שם וולטייר Lycée Voltaire)).
ב-1952 עלו פרידריך, אנה, הנרי וסוזן לישראל.
ב-2014 נמסרו לארכיון יד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים" תצלומים ומסמכים של משפחת קורץ, ביניהם הגלויה האחרונה של ארפד בוגיאנסקי. חלקם מוצגים פה.
