ב-1942, במהלך אקציה ביבוז'נו שבפולין, גורשו ישראל ואידה רובין ובנם טולק אל מותם באושוויץ. שנה אחר כך, בקיץ 1943, גורשו בנותיהם של ישראל ואידה, מילה, ברוניה, רותקה ומציה מגטו סוסנובייץ לאושוויץ. רותקה ומציה נרצחו בתאי הגז עם הגעתן. מילה וברוניה עברו סלקציה ונכלאו במחנה ולאחר כמה חודשים נרצחה גם מילה. ברוניה שרדה את אושוויץ ומחנות נוספים. אחיה מנדק שרד אף הוא.
שמותיהם של ישראל, אידה, מילה, טולק, רותקה ומציה מופיעים במיצג ספר השמות, שישה מתוך 4,800,000 שמות קורבנות השואה שנאספו ביד ושם והונצחו בשנת 2022 בספר השמות. זהו סיפורם.
ברוניה רובין נולדה ב-1931 ביבוז'נו, בתם הרביעית של אידה (לבית מנדלבאום) וישראל רובין. היו לה חמישה אחים ואחיות, מילה (נ. 1923), מנדק (נ. 1924), נפתלי-טולק (נ. 1929), רותקה (נ. 1933) ומציה (נ. 1938).
ברוניה הייתה בת שמונה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בניסיון להגן על המשפחה, שלח ישראל את אידה וחמישה מילדיהם לקרובים בעיירה מיילץ (Mielec) ונשאר עם בנו הבכור מנדק ביבוז'נו כדי לטפל בחנות המשפחתית. "בלילה הראשון, כשהגרמנים צעדו לתוך מיילץ, שמענו את הקולות הרועמים והמאיימים שלהם - רק לשמוע את הקולות האלה גרם לדמך לקפוא. לאחר הפלישה, ידענו שהחיים לא יהיו אותו הדבר", סיפרה ברוניה.
ברוניה זוכרת את השנאה והאנטישמיות שהם חוו, את העלבונות וההשמצות שהגרמנים הטיחו ביהודי מיילץ ואת היחס האכזרי לו זכו. "כשהגרמנים צעדו לתוך מיילץ הם פרצו לבתי היהודים וגרמו לנו לצאת בכותנות הלילה שלנו", סיפרה ברוניה. "באותו לילה, רבים מהגברים הוצעדו לבית הכנסת ונשרפו חיים". לאחר זמן מה חזרו אידה והילדים ליבוז'נו. "בשלב זה, למרות שהייתי עדיין רק ילדה, הייתי צריכה להתבגר מהר מאוד", סיפרה.
בתחילה נשארו בביתם. החנות שבבעלות המשפחה הוחרמה יחד עם כל כספם. כדי לקנות מצרכים בסיסיים, הבריחה ברוניה סחורות ואביה מכר אותן בשוק השחור. סיפרה ברוניה:
כיסיתי את סרט הזרוע "היהודי" שלי בצעיף גדול והלכתי למשימה שלי. בכל פעם שיצאתי, הייתי בטוחה שלא אחזור הביתה. אפשר היה לירות בי, אבל לא לפני שיענו אותי כדי לחשוף את שמות אנשי הקשר שלי ברשת [המבריחים].
בתחילת המלחמה חיי היומיום היו קשים, כי אף פעם לא ידענו מה עומד לקרות. לעתים קרובות צריך היה לקבל החלטות בשבריר שנייה. לא תמיד בחרנו נכון. לא יכולנו להתכונן לאתגרים שיבואו.
ב-1942, במהלך אקציה ביבוז'נו, נלקחו ישראל, אידה, טולק וברוניה לחצר בית הכנסת לקראת גירושם. אחיה האחרים של ברוניה הצליחו להגיע למקומות מסתור. ברגע של ייאוש, אמה של ברוניה אמרה לה לברוח. "אם היו תופסים אותי בורחת היו יורים בי ממש מולה, אבל זה היה הסיכון שהיא לקחה", סיפרה ברוניה. במקום לברוח, החליטה ברוניה לצאת לאט מחצר בית הכנסת והגיעה לרפת, שם התחננה למסתור עד רדת הלילה. כשהבינו ברוניה ואחיותיה שהוריהן ואחיהן נלקחו ולא צפויים לחזור, החליטו לברוח לעיר הסמוכה סוסנובייץ, שבה שמעו שיש עדיין יהודים. "אף אחת מאתנו לא התאבלה על כך שההורים שלנו בטוח הולכים למות. אני חושבת שזה היה הרגע שבו משהו בתוכנו מת. לא יכולנו להתאבל כי אנחנו בעצמנו התמודדנו עם הלא נודע", סיפרה. בסוסנובייץ נשלחו לגטו. שם המשיכה ברוניה להבריח מזון. בקיץ 1943 החלו הגרמנים בחיסול גטו סוסנובייץ. התושבים רוכזו וגורשו משם לאושוויץ.
למרות המאמצים להסתתר, התגלו האחיות במהלך אחת האקציות וגורשו לאושוויץ. "ידענו שלוקחים אותנו כדי להרוג אותנו ואף אחד לא אמר מילה", סיפרה ברוניה על הנסיעה ברכבת. "שנל, מהר, מהר! כך קיבלו את פנינו עם הגעתנו לאושוויץ. אמרו לנו להשאיר את כל החפצים שלנו מאחור. היינו מבועתות וחסרות אונים." בסלקציה הופנתה מילה ימינה וברוניה ואחיותיה שמאלה. "בהחלטה של שבריר שנייה רצתי למקום שבו עמדה מילה".
ברוניה ומילה נכלאו במחנה, הופשטו, שיער ראשן וגופן גולח ועל זרועותיהן קועקעו מספרי האסיר שלהן. ברוניה קיבלה שמלת אסירה, זוג קבקבי עץ ורכוש יקר לא פחות, קערת פח קשורה בחבל. האחיות שובצו יחד באחד הצריפים. סיפרה ברוניה:
לא היה יום טיפוסי באושוויץ, אבל היום התחיל תמיד בכך שהעירו אותנו מוקדם מאוד בבוקר. במשך שנתיים באושוויץ לא ראיתי שעון, כך שאיני יכולה לומר בדיוק באיזו שעה. לאחר מכן נאלצנו לעמוד שעות על גבי שעות למפקד, בקור ובחום, עד שכולן נספרו. לאחר המסדר, הוצעדנו לעבודות כפייה. באושוויץ העבודה לא נועדה להיות פרודוקטיבית. העבודה נועדה להרוג.
על החיים במחנה, סיפרה ברוניה:
איך אפשר לתאר את היותי רעבה במשך שנתיים? מה שקיבלנו באושוויץ לא יכול להיחשב מזון. מה שאכלנו נועד להחזיק אותנו בחיים בקושי עוד יום. בנוסף לרעב המתמיד ופחד המוות נאלצנו להתמודד עם מכת הכינים. הגוף שלנו היה גלד אחד גדול עקב שריטות כל הזמן. כתוצאה מתנאי החיים התת-אנושיים השתוללה ברחבי המחנה מגפת הטיפוס.
מילה חלתה בטיפוס ונשלחה לצריף החולים. "זה העמיד אותי בפני דילמה ענקית. כולם במחנה ידעו שההליכה לצריפים האלה היא כרטיס בכיוון אחד לתאי הגזים. מצד אחד, ידעתי שאני לא צריכה ללכת עם מילה, אבל מצד שני, לא ידעתי איך אוכל להיפרד ממנה", סיפרה ברוניה. למרות הסיכון, בחרה ברוניה ללכת עם אחותה למרפאה.
אחת מהאחיות במרפאה, בוזנקה, שכנעה את ברוניה לצאת מהמרפאה. "האחות ההיא סיכנה את חייה כדי להציל את שלי... קמתי ועזבתי את אחותי. אפילו לא נפרדתי ממנה. לא ידעתי איך להתמודד. אחר כך, הרגשתי כל כך אשמה שלא הלכתי יחד עם מילה, שהאמנתי שלא מגיע לי לחיות", סיפרה ברוניה. למחרת מילה נרצחה. האובדן שבר את ברוניה. עד מהרה חלתה גם ברוניה בטיפוס ובוזנקה טיפלה בה. במשך כחודש היתה ברוניה בתרדמת.
בינואר 1945 פונתה ברוניה יחד עם אסירי המחנה בצעדת המוות. היא היתה עדיין חלשה מטיפוס ונתמכה כל הדרך על ידי בוזנקה. יחד הגיעו השתיים למחנה רוונסבריק ומשם למחנה נוישטט-גלווה (Neustadt-Glewe), שם שוחררו על ידי הצבא האדום ב-2 במאי 1945. את השחרור זוכרת ברוניה כתקופה הגרועה בחייה. "לראשונה מזה חמש שנים היו לי ה'מותרות' לחשוב ולהרגיש, ולמיטב ידיעתי הייתי לבד בעולם", סיפרה.
ברוניה מצאה שאחיה מנדק שרד כנגד כל הסיכויים. ב-1950 היגרו השניים לארצות הברית. ברוניה נישאה לאפרים ברנדמן והם הקימו את ביתם בשכונת בורו פארק שבברוקלין. נולדו להם שתי בנות.
חמישים שנה שתקה ברוניה רובין-ברנדמן. היא לא דיברה על הסיוט שעברה במלחמה וסירבה לספר למשפחתה כמה סבלה בתקופת השואה. כל זה השתנה בשנות ה-90, כשהחלה להתנדב במוזיאון למורשת יהודית בניו יורק ואחד המבקרים במוזיאון הבחין בקעקוע שעל זרועה. לבסוף, לאחר חמישים שנות כאב ובדידות הסתיימה השתיקה. ברוניה החלה לספר את סיפורה הקשה - כיצד היא ואחיה הבכור, מנדק, הם היחידים ממשפחתה הקרובה ששרדו את האסון, מעשה ידי אדם, החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית. שלושים שנה אחר כך והיא בת 92, היא עדיין חזקה, מספרת את סיפורה לאלפי אנשים ופועלת ללא לאות כדי להבטיח שאנשים בכל העולם ידעו על זוועות השואה חסרות התקדים.
ב-2005 וב-2011 מסרה ברוניה ברנדמן ליד ושם 34 דפי עד המתעדים את שמות בני משפחתה האהובים שנרצחו בשואה. שמות המתועדים גם בספר השמות של יד ושם.
השואה נוגעת בי בצורה מאוד עמוקה, כי חייתי אותה. חמישים שנה לא דיברתי על החוויות שלי, ובמשך עשרים וחמש שנה לא יכולתי לצחוק. הנאצים השאירו אותי בלי דמעות; היקף ההרס, הרצח המכוון והמתוכנן של שישה מיליון חפים מפשע, ביניהם מיליון וחצי ילדים, היו יותר מדי מכדי לשאת. העובדה שיש ספר שמות של כל כך הרבה מהקורבנות הללו מבטיחה שכאשר שורד השואה האחרון ימות, הסיפור שלנו יישאר כדי שהאנושות תדע ותזכור. הספר ימשיך להוות עדות לחיינו כשורדים, כמו גם לקורבנות - שחיו ונשמו כמו הוריי, אחיי, דודותיי, דודיי ובני הדודים שלי. לכל אחד מהם היתה זהות ייחודית משלו, כישרונות, אתגרים וחלומות. כל אחד הוא עולם שלם, אבוד לנצח.
(ברוניה ברנדמן-רובין)
