• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מערך שיעור בנושא עדות וזיכרון השואה

  1. ראו גם: הדס גולדמן, עמוס גולדברג וחוי בן ששון, שנות ראינו רעה - פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה, כרך ב' , יד ושם, ירושלים 2003.
  2. מרכז המידע "אודות השואה". במקור מתוך: פלה שפס, בלב בערה השלהבת: יומנה של פלה שפס, מחנה העבודה גרינברג, יד ושם, ירושלים 2002.
  3. עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים, יחסי פולנים יהודים, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים 1994, עמ' 16-17.
  4. צבי שנר, שלמה דרך [עורכים], דפים לחקר השואה והמרד, סדרה שניה/מאסף א', בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 279.
  5. "עונג שבת" - הארכיון המחתרתי של עמנואל רינגלבלום בגטו וורשה, במאי: ראובן הקר.
  6. יהודית קליינמן (עריכה), אגרות "מאין-שם": אגרות אחרונות של יהודים מארצות השלטון הנאצי, יד ושם, ירושלים 1988 , עמ' 94.
  7. שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 299-300.

בתקופת השואה אלפי יהודים - זקנים, צעירים, ילדים שלחו ידם בכתיבה. אנשי אינטליגנציה הרגילים למשוך בעט ופשוטי העם שמעולם לא התנסו בכתיבה. הרצון להשאיר עדות, עקב התחושה כי העולם היהודי עומד בפני כליה וכי הם "היהודים האחרונים", היה לנחלת רבים.1

שאלה לדיון:

חשבו על כתיבת יומן אישי, מדוע חשוב לכותב להעלות על הכתב את מחשבותיו, חוויותיו ותחושותיו?

 פעולת הכתיבה מהווה עוגן להגדרה עצמית, ומפקיעה אותנו מערטילאיות. אנו מכניסים סדר בבליל המחשבות והתחושות השונות וקוראים תיגר על הזמן שעובר. הכתיבה חושפת רבדים שונים באישיותנו, והתיעוד מאפשר לחזור ולבחון תקופות ואירועים שונים בחיינו. בכתיבה יש מרכיב אישי מאוד של התבוננות פנימה והתמודדות עצמית.

הכתיבה כשלעצמה מפרה את דממת העצמיות שלעיתים אין לה קול ומילים. העלאת הדברים על הכתב מקדמת אותם למרחב הציבור. כתיבת היומן היא תמיד במרחב ביניים, בין האישי לכללי, ובין הנסתר לגלוי.

שאלות לדיון:

  • אם אתם כותבים יומן, האם אתם כותבים מתוך תודעה שהיומן עלול להיחשף יום אחד? האם יש לזה השפעה על האופן והתכנים שאתם כותבים?
  • האם לכתיבה של יהודים בתקופת השואה יש תפקידים נוספים או אחרים מאלו שהזכרנו?

פלה שפס כותבת בפסח - יום שני, 5 באפריל 1942

"מדברים כאן הרבה על כתיבת יומן. כל אחת סבורה שיש המון דברים שצריך לתעד, דברים שאינם מתרחשים כרגיל בחיים הנורמליים, דברים שבעצמנו לא היינו מאמינות שהם קיימים בעולם. דברים כאלה היו שייכים לזמנים שמכבר, או שהיו יצירי דמיונם הפורה של מחברי סיפורים. אני חושבת שכל אחת מאתנו שקראה סיפורים כאלה חשבה שאילו נפל בחלקה שלה לעבור את מה שעברו גיבורות הרומנים האומללות, העולם היה מתהפך, השמש והירח לא היו מאירים כרגיל, והיא עצמה ודאי לא היתה שורדת. אבל כאן הכול מתנהל כאילו כרגיל, למרות הדברים המוזרים מעט שמתרחשים כאן, והאירועים המוזרים האלה מתקבלים בהשלמה כאילו היו תופעות נורמליות. לאט לאט מסתגלים לתופעות שלא מן העולם הזה, ואין מה לרשום ביומן, הכול נראה כאילו טבעי. ואף-על-פי-כן, לא פעם מתחשק לקחת עיפרון ולעשות בו משהו, לרשום מקצת ממה שמונח במעמקי הלב, חותר בלי מנוח במעמקים ומתחת לסף ההכרה. כי לא פעם רק הלב במעמקיו מצפין רגש כלשהו של טינה כלפי אותו [...] ומחפש אחיזה כלשהי לבטא את כאבו שאין להגדיר אותו, ואולי העיפרון יאפשר לו אחיזה כזאת."2

שאלות לדיון:

  • קראו את הקטע מיומנה של פלה שפס, כיצד היא מתייחסת למציאות בה היא חיה?
  • מה אתם מבינים מהשניות ביחסה של פלה שפס לפעולת הכתיבה - שניות שבאה לידי ביטוי בכתיבה עצמה. מה מניע אותה לכתוב?

נוכח אירועים כה קיצוניים של דה-הומניזציה שאפיינו את תקופת השואה, יש בעצם פעולת הכתיבה - מקום בו אין לכובש דריסת רגל - קריאת תיגר והתרסה של האנושי והעצמי כנגד הניסיון של הגרמנים למחוק את האינדיווידואל.

תיעוד כללי - ארכיון "עונג שבת"

מלבד הכתיבה כמפלט למרחב אישי של מבע לתחושות ורגשות, אנו יודעים כיום כי בתקופת השואה הוקמו בגטאות השונים מפעלי תיעוד, רשמיים ומחתרתיים כאחד: הכרוניקה של גטו לודז', שהוקמה ביוזמת היודנראט, הארכיון בגטו ביאליסטוק ועוד. אנו נתמקד באחד הארכיונים הגדולים שהוקמו בתקופת השואה, הוא ארכיון "עונג שבת".

את הארכיון המחתרתי "עונג שבת" הקים בגטו ורשה ההיסטוריון ואיש הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. בזמן  המרד בגטו החביאו רינגלבלום וחבריו את החומר שאספו על החיים ועל האירועים בו בארגזים ובכדי חלב והטמינו אותם באדמה. מלאכת האיסוף, הכתיבה וההסתרה של החומרים נעשתה תוך סיכון חייהם. מטרתם של חברי הארכיון היתה להבטיח את זכרם של יהודי ורשה. לאחר המלחמה נמצא רוב החומר, והוא משמש אותנו רבות בלימוד על גורלם של אותם יהודים ומהווה מקור מרכזי בחקר השואה.

עמנואל רינגלבלום על ארכיון עונג שבת:

"העובדים הקבועים שלנו, שמספרם הגיע לכמה עשרות, באו ברובם המכריע מקרב האינטליגנציה העממית, רובם אנשי המפלגות הפרולטריות [ מפלגות פועלים בעלות אוריינטציה סוציאליסטית]. בכוונה נמנענו מלגייס לעבודה עיתונאים מקצועיים. רצינו למנוע עבודה שבלונית, שאפנו לכך שהמאורעות העוברים על עיירה, חוויותיו של יהודי - והרי במלחמה הנוכחית כל יהודי הנו עולם בפני עצמו - יתוארו בצורה פשוטה ונאמנה ביותר. מלה מיותרת, תוספת צבע או ייפוי ספרותי היו משאירים טעם טפל וצורמים את האוזן. כה עשירים בטרגדיות הם חיי היהודים במלחמה, שכל המוסיף גורע."3

שאלות לדיון:

  • כיצד העובדה שעמנואל רינגלבלום היסטוריון באה לידי ביטוי בדבריו? מה הם העקרונות המנחים אותו בעבודתו?
  • מה ההבדל בין מטרות שבכתיבה פרטית כמו זו של פלה שפס לבין אלו שביצירת ארכיון כמו "עונג שבת"?

תיעוד אישי - יומנים וצוואות

את חלקו הראשון של ארכיון "עונג שבת" הטמינו באדמת הגטו בשלהי 1942, ימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה, שלושה אנשים מן הצוות הטכני של עובדי הארכיון: דוד גרובר, ישראל ליכטנשטיין ונחום גז'יוואץ'. הם הטמינו את צוואותיהם בכדים שהכילו את מסמכי הארכיון. השלושה ניספו, ובידנו נותרו צוואתם של נחום גז'יוואץ', חברו דוד גרובר וצוואתו של מורם ישראל ליכטנשטיין.

בימי הגירוש הגדול של יהודי גטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה בשלהי יולי 1942 כתב נחום גז'יוואץ':

"הנני רואה: רצים. אני יורד מהר אל הרחוב. עתה נודע לי, כי הז'נדארמריה הטילה מצור גם על הרחובות סמוצ'ה - החל בדזילנה ועד גאנשה. הורי גרים ברחוב פאביה 41. אני שואל מהר: 'מה נשמע שם?' ועונים לי, כי גם הרחוב ההוא חסום. אינני יודע מה גורל הורי, והנני מצפה להזדמנות להגיע אליהם במהירות. מה עם הורי? - אני שומע צעקה. הולכים. כבר הנני בחצר. [נתקפתי] בפחד. הנה אני כבר בתוך הבניין, ועתה אני הולך אל הורי לראות, מה שלומם. ואינני יודע מה יעלה בגורלי ואם אוכל לספר לכם את הקורות בהמשך הימים.

זכרו, שמי הוא נחום גז'יוואץ' ה-30 ביולי 1942".4

שאלות לדיון:

  • מה האווירה שמשתקפת מסגנון הכתיבה בקטע זה ברשימותיו של נחום גז'יוואץ'?
  • מהם ההבדלים בין כתיבתו לזו של פלה שפס? נסו לחשוב ממה הם נובעים.

הדחיפות שבאה לידי ביטוי בחוסר הבהירות, בשבירת רצף המשפטים ובכתיבה בזמן הווה נותנת את התחושה שהדברים נכתבים בזמן אמת, תוך כדי התרחשותם. המציאות האימתנית של הגירוש הגדול מתפשטת ופורצת גם את הגבול המטושטש של הפרטי והכללי. גז'יוואץ' אינו כותב מתוך הפנמה מנוסחת של המציאות, אלא מנסה להשיג את הזמן, ולמסור לנמען כלשהו את דבר קיומו.

הצוואה הבאה הוחבאה בארכיון "עונג שבת" ונמצאה אחרי המלחמה:

"הצוואה שלי"- געלע זקשטיין

מה אני יכולה ברגע זה לומר ולדרוש בעמדי על הגבול בין חיים ומוות, כשאני יותר בטוחה שלא אחיה מאשר כן אחיה. ברצוני להפרד מידידיי ומעבודותי. את עבודותי אני תורמת למוזיאון היהודי שיוקם בעתיד כדי לשקם את חיי התרבות היהודית מלפני המלחמה עד לשנת 39, ללמוד על הטרגדיה הנוראה של הקיבוץ היהודי בפולין בזמן המלחמה. עכשיו אני רגועה. גורלי להיהרג. אני מנסה להחביא חלק מעבודותי, אני רק רוצה זכר לשמי ולשם בתי המוכשרת מרגלית ליכטנשטיין. בארבעה בנובמבר ילדתי את בתי, זהו אושרי וגאוותי. היא מוצלחת, מוכשרת ויפה. הצער והכאב גדול. אם אשאר בחיים, יהיה זה למען בתי האהובה. היו בריאים חברים וידידים, היה בריא עם יהודי, אל תתנו שחורבן כזה יתרחש שוב.

געלע זקשטיין, 1 באוגוסט, 1942, היום ה-14 של אקציית היישוב מחדש.5

    שאלה לדיון:

    • שני הקטעים שהובאו כאן, הקטע מצוואתו של נחום גז'יוואץ' והקטע מצוואתה של געלע זקשטיין, נכתבו באותו גטו, נוכח אותן נסיבות של אימת הגירוש הגדול, בהפרש של יומיים. במה הם נבדלים האחד מן השני? כיצד אתם מסבירים זאת?

    געלע זקשטיין, כמו נחום גז'יוואץ', כתבה צוואה בצל הגירוש הגדול שגזרו הגרמנים על הגטו בקיץ 1942. הגירוש ארך כחודשיים וחצי, בהם גורשו בין 250,000 ל - 300,000 מתושבי הגטו. בדיעבד, אנו יודעים שרובם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו. הצוואה מנוסחת ברהיטות ונראה שאת דבריה כותבת געלע מתוך הפנמה והשלמה עם מציאות השוללת ממנה כל יכולת להשפיע או לשנות את גורלה - מציאות בה הדבר היחיד שעוד נותר בידיה הוא האופן בו היא רוצה להישאר בתודעתנו.

    לצפייה בסרט וידאו.

    קטעי היומן והצוואות שראינו עד עכשיו, נכתבו כולם בגטו. למרות החרדה והחשש, ולמרות חוסר הוודאות לגבי העתיד, קיימת עדיין תקווה - ולו הקטנה ביותר. כל עוד הגטו קיים, החיים ממשיכים.

    גם נוכח המוות, גם מתוך התופת של וודאות המוות אנו מוצאים שהיהודים המשיכו, אם רק יכלו, במשימת התיעוד. הצוואה הבאה נמצאה אחרי המלחמה במחנה ההשמדה חלמנו:

    אלה הם היהודים שעבדו בקולמהוף (חלם, קרי חלמנו), בין קולו לדבי במחנה המוות.

    1. הרשקוביץ יוסף מקוטנו
    2. פלוצקר מוישה מקוטנו
    3. פלוצקר פייבל מקוטנו
    4. שלמוביץ שעיה מגרבוב ליד לודז'
    5. רדקייביץ' נח-וולף מלודז'
    6. חרך חצקל מלצ'יצה
    7. ואכטל שמחה מלצ'יצה
    8. ואכטל שמחה מלצ'יצה
    9. יאסטז'בסקי בניק מלצ'יצה
    10. נוסבוים אהרון מסניקי
    11. שטראסבורג עוזר מלוטומירסק
    12. שטאייר גצל מטורקש

    אלה היהודים האחרונים שעבדו בשביל הגסטאפו בחלמנו הנמצאת בין דבי לקולו. אלה הימים האחרונים של חיינו ולכן אנו נותנים אות אולי יש עדיין קרובים או מכרים של אנשים אלה. כך שתדעו שכל היהודים שגורשו מליצמאנשטאט לודז' נהרגו באופן אכזרי מאוד, הם עונו ונשרפו. שלום, אם תינצלו אתם חייבים לנקום.6

    שאלות לדיון:

    • במה שונה צוואה זו מהצוואות האחרונות שראינו? למי היא מיועדת?
    • לאיזה סוג של נקמה התכוונו, לדעתכם, כותבי הצוואה?

    אנשים אלה, זמן מועט לפני מותם, ומתוך מודעות למצבם כותבים לעצמם מודעת אֶבל בעודם בחיים. ראינו שנחום גז'יוואץ', געלע זקשטיין ושנים-עשר היהודים מחלמנו, חוזרים ומדגישים את שמם ואת רצונם להמשיך לחיות בזיכרונו של מישהו. נוסף על פשעם העיקרי, רצח היהודים, ניסו הנאצים שלא להותיר כל זכר הן לפשעים שביצעו והן לקרבנות שניספו. הנאצים השקיעו מאמצים רבים בטשטוש עקבות הפשע: שרפת הקורבנות ופיזור אפרם, השמדה מאומצת של מסמכים שהעידו על מעשיהם, איסור מוחלט על הס"ס לספר על פשעיהם ועוד. בד בבד עסקו הנאצים בדה-הומניזציה מתמשכת של הקורבנות היהודיים וניסו למחוק את זהותם. המסמכים שהשאירו לנו הנספים מסייעים לנו בחילוץ דמותם ממצולות השכחה."

    סיכום

    שלום אילתי חותם את ספרו לחצות את הנהר במילים הבאות:

    "מביט אני לאחור ומתקשה להאמין - יותר מעשרים שנה של נסיונות כתיבה מאחורי, מאות דפים. הדף הראשון עסק בבלקה, הכלבה היהודייה, והוא תוקתק בלב נרגש, באצבע אחת, במכונת כתיבה ישנה. נראה לי כי עכשיו אני כבר מפויס יותר עם עצמי, מסוגל לקבל את מטען הזכרונות כמות שהוא, אולי גם בזכות כתיבה זו עצמה. לעיתים יש לי הרגשה כי ככל שרשימותי מתקדמות להשלמתן, כן הולכים הזכרונות המוכמנים כאן ומתמוססים בתוכי, נמוגים, לאחר שהשלימו את תפקידם"7

    שאלות לדיון:

    • מדוע, לדעתכם, כתיבת זיכרונותיו הוא תהליך כל כך ארוך?
    • באיזה דימוי משתמש שלום אילתי לתיאור זכרונותיו? כיצד הוא תופס את ההיסטוריה הפרטית שלו?
    • דונו ביחסו של אילתי לתהליך שהוא עובר תוך כדי הכתיבה.

    שלום אילתי מייחס לזכרונותיו יישות בעלת תכלית נפרדת, העומדת בפני עצמה. הוא נושא בעול האחריות לקיומה. במעשה הכתיבה זיכרונותיו מונצחים, מקבלים קיום עצמאי, ומשחררים אותו מאותה אחריות.
    כל קריאה של ספרי זיכרונות, עדויות וצוואות הופכת אותנו, הקוראים, לנשאי הזיכרון והופכת אותנו לחוליות בשרשרת ההנצחה. לסיכום, ניתן לדון עם התלמידים בשאלת התפקיד שלהם, הדור השלישי, בדרכי ההנצחה.