• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מערך שיעור בנושא היחיד והיחד בסרטי "עדים וחינוך"

מיועד לתלמידי החטיבות העליונות
משך הפעילות
: כ-90 דקות

"עדים וחינוך" הנו פרויקט ייחודי של יד ושם, שבמסגרתו הופקו סרטים המהווים מסעות אוטוביוגרפיים חינוכיים של ניצולי שואה, החושפים באמצעותם זיכרונות חיים המתועדים בנופי עברם. הסרטים עוקבים אחר מסעם אל המקומות שבהם עברו את זוועות השואה, ומסתיימים במקומות שבהם מצאו, לאחר החורבן, את הכוחות לשוב ולחזור לחיים.

במהלך הצפייה בסרטים אנו נחשפים, בין היתר, לרוח הסולידריות היהודית, שאפיינה את החיים בקהילות לפני השואה, במהלכה ואחריה. הדאגה והאחריות ההדדית היו עבור הקורבנות עוגן של חמלה, שפיות ולעתים הצלה. ואולם, לעתים גבר ה"יחיד" על ה"יחד" במאבק להישרדות ויצר שאלות ודילמות ערכיות. במהלך שיעור זה אנו מבקשים ללוות את העדים, גיבורי הסרטים, מנקודת מבט זו, ולהעניק לתלמידים פרספקטיבה נוספת בלימוד השואה.

מטרות השיעור:

  1. היכרות עם העדים וסיפורם האישי.
  2. הקדשת תשומת לב לערכים כערבות יהודית במהלך המסע של העדים, מימי ילדותם ועד לשחרור, באמצעות מקרים יחידים המהווים יחד חלק ממארג אנושי, יהודי, שביקש להיאחז בחיים ובמשמעותם גם בתקופות השחונות והאפלות ביותר של המין האנושי.
  3. ניסיון להבין את משמעות ה"יחד" במהלך תקופת ההתפרקות של הקהילה היהודית והמשפחה בתוכה. במהלך הלימוד ייבחנו המושגים בכלים שאינם שיפוטיים, מתוך הבנה שסוגיית "היחד" היתה, לעתים קרובות, משקל כבד מנשוא עבור היחיד, בייחוד במציאות של השמדה.

בשיעור זה תמצא מבחר גדול של נושאים לדיון על היחיד והיחד בתקופת השואה (הנושאים מודגשים בטקסט). אנו ממליצים לבחור כמה נושאים בכל תקופה כדי לאפשר דיון מעמיק ורציני בנושא.
על מנת להקל על המורה, מצוינות תשובות מתומצתות לצד חלק מהשאלות.

רקע היסטורי על המושגים "יחיד" ו"יחד" בעולם היהודי:

קודם הצפייה בסרטים ראוי לבדוק מהם מושגי ה"יחיד" וה"יחד" בהקשרם הקהילתי יהודי. נראה כי ככל שהיהדות דאגה להגן על הקהילה ועל הציבור, היא ביקשה גם לגונן על מקומו של היחיד בתוך הכלל. במאות השנים שבהן התקיימה הקהילה המסורתית, מראשית תקופת הגלות ועד שלהי ימי הביניים, שימר הציבור היהודי את אמונתו ואת אורחות חייו על מנת להגן על קיומו. מעבר לשמירת מצוות ולקיום הטקסיות היהודית שנעשו בציבור (כגון תפילות), קיימה הקהילה מוסדות ציבור, ושירתו בה נושאי תפקידים שסיפקו את כל מחסורה והגנו על שלמותה, החל ממקוות טהרה ומחברה קדישא, מגמ"חים ומארגונים על-קהילתיים ("ועד ארבע הארצות"), וכלה ברב הקהילה ובבית הדין, במוהל ובמלמד. אולם מקומו של היחיד נשמר באדיקות, וחוקים חברתיים, כלכליים ודתיים גוננו עליו.

גם לאחר התפרקות הקהילה המסורתית נותרו מוסדות הקהילה היהודית על כנם. אמנם היה להם ביטוי מודרני; את תפקידו של המלמד, לדוגמה, מילאו ה"חדרים" ולאחר מכן בתי הספר, ובמקום "ועד ארבע הארצות" נוסדו ארגונים על-קהילתיים כגון כי"ח והג'וינט. אולם יש לזכור כי בתקופה זו הושם דגש על היחיד; האינדיבידואל וצרכיו עמדו במרכז הנאורות וההשכלה. תהליכים אלו השפיעו גם על החברה היהודית, דבר שהוביל להיווסדות תנועות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות. החברה היהודית הפכה ליותר פלורליסטית ודמוקרטית, והיה בה מקום לזרמים שונים ולבחירתו של היחיד בדרך שבה יחיה את חייו. אולם הערבות היהודית נותרה ולבשה פנים מודרניות שקיבלו ביטוי, בין השאר, במפלגות פוליטיות, בארגונים חברתיים, במוסדות חינוך יהודיים ובמוסדות קהילתיים.

חלק א: ערבות יהודית קודם השואה – "גם אלה יהודים":

חנה בר ישע, ניצולה מהונגריה, מצביעה בסרטה היא היתה שם והיא סיפרה לי על מגוון יהודי שהתקיים בהונגריה. כבת למשפחה אורתודוקסית, הלכה לבקר עם הוריה בבית הכנסת הנאולוגי בבודפשט בימי החופשה. אביה ראה בביקור זה שיעור חשוב עבור בתו, כדי שתחווה את עושר הזרמים השונים שביהדות ותדע לקבל אותו.

בסרטו לודז' שלי אינה קיימת מוביל יוסף נויהאוז אותנו, הצופים, אל מחוזות ילדותו, אל רחובותיה היהודיים של לודז'. כל אדם שלישי בלודז' היה יהודי. יהודים על זרמיהם השונים היגרו לערים הגדולות בשלב מוקדם של התפתחות העיר, בשל ההבטחה הכלכלית המצויה בה. תופעה זו אפיינה יהודים בכלל, ומספרם היחסי בערים הגדולות היה גבוה. כך גם בורשה, עיר הבירה של פולין – שליש מאוכלוסיית העיר היו יהודים. גם במסגרת העירונית התקיימו חיים יהודיים קהילתיים, כפי שמעיד יוסף. הוא מסביר כי הקהילה הייתה מורכבת מקבוצות שונות והיה בה מקום לכולם.

לעומתם, עובדיה ברוך נולד בסלוניקי, והיה בן לקהילה יהודית חמה ועוטפת. בשלב מסוים סלוניקי נחשבה לעיר יהודית, משום שיהודים היוו את רוב תושביה. רבים מיהודי סלוניקי עבדו בענפים שונים בנמל העיר, ובמשך שנים רבות הוא נותר סגור בשבת בשל אופיו היהודי. בסרטו יהי זכרך אהבה עולים הקשרים הבלתי אמצעיים בין עובדיה, בנו של פועל פשוט, ובין רב הקהילה. נוסף על כך, כבר בילדותו ניכרו בעובדיה יכולות הנתינה והאהבה שהרעיף על הסביבה, בדאגה שהראה כלפי הסובבים אותו, בני משפחה ואחרים.

סיפורו של אברהם אביאל יוצא דופן. הוא נולד בבלרוסיה בכפר חקלאי קטן, דוגאלישוק שמו, בו חיו שתים-עשרה משפחות, בהן תשע יהודיות. צורת חיים זו ייחודית, ואינה אופיינית ליהודים שחיו בעת ההיא באירופה. ילדי המשפחה נשלחו ללמוד ב"חדר" ובישיבה קטנה בעיירה ראדון הסמוכה, עיירתו של ה"חפץ חיים". מארג החיים היהודיים של אזורי הספר מתגלה לאורך הסרט החפץ בחיים, ומלמד על הערבות היהודית שהתקיימה בין קהילות גדולות לקהילות קטנות, ולעתים אף בינן לבין משפחות יחידות שחיו בסביבותיהן.

פאני ובטי, שתי האחיות למשפחת אישנהויזר, נולדו בפרנקפורט בגרמניה, ולאחר עליית הנאצים לשלטון היגרו בני משפחתן לאמסטרדם שבהולנד. בסרטן המשותף מאין יבוא עזרי מתארות האחיות את התבגרותן בעיר ואת השתלבותן בתנועת הנוער הציונית, שריככה את טראומת ההגירה והיתה לעוגן עבורן; בתנועה מצאו השתיים חברים, חוויות נעורים ואידיאלים. יש לציין כי באותה עת פרחו באירופה תנועות הנוער, וייצגו את הפלגים הפוליטיים השונים שהתקיימו במקביל ביהדות.

שאלות לדיון:

  • כיצד באה לידי ביטוי הערבות היהודית קודם השואה? כיצד היא מתבטאת בכל אחד מן הקטעים?
  • מהם כוחה ותפקידה של הסולידריות היהודית עבור היחיד בקהילה?

עם הכיבוש הגרמני חלה הרעה במצבם של הקהילה היהודית ומוסדותיה. היהודים נאלצו להתרגל לחיים תחת כיבוש אלים וטרור, ולקיים את חייהם נוכח הצווים והאווירה האנטי-יהודיים. היתה זו ראשיתו של השבר ושל תהליך ההתפוררות שליוו את הציבור היהודי במהלך השואה. בסרטו דָּבָר לי אֵלֶיךָ מתאר ישראל אבירם את המעבר מחיים נורמטיביים לחיים תחת כיבוש גרמני, ואת הניסיון לקיים חיי קהילה יהודיים ותפילות בציבור בבתים של יהודים בלודז' עירו, למרות האיסור ואווירת הטרור קודם הקמת הגטו בעיר.

חלק ב: היחיד והיחד בשנות השואה - "למזלנו אנחנו היינו משפחה"

תקופת הכיבוש הנאצי, ובתוכה עולם הגטאות, התאפיינו בניסיונות לשמור על ה"יחד" למרות המדיניות הנאצית, שביקשה לפורר את הסולידריות היהודית. נראה כי ממדי ה"היחד" הלכו והצטמצמו ככל שהטרור הלך ונעשה אגרסיבי יותר; אך למרות הקושי, מוסדות הקהילה התקיימו במתכונת מצומצמת, כל עוד ניתן היה לקיים אותם, וביניהם: בתי כנסת מאולתרים, מוסדות חינוך שפעלו בחשאי, תנועות נוער שהיו ערֵבות לחניכיהן, קיום חיי תרבות ופנאי בחוגים ובתיאטראות ועוד. מוסדות אלה שינו פעמים רבות, מכורח המציאות, צורה ומהות, ואף קמו להם מוסדות חלופיים ספונטניים.

בשעה שהוקמו הגטאות, גורשו אליהם יהודי הערים, ובהמשך יהודים מעיירות ומכפרים בסביבה. כך  נאלצה משפחתו של אברהם אביאל לעבור לגטו שהוקם בראדון, הסמוכה לדוגאלישוק. אברהם מתאר, מחד, את הקושי של הפרידה מהמוכר, ואת המצוקה שהתקיימה במגורים משותפים של כמה משפחות החיות בצפיפות בבית אחד. מאידך, הוא מדגיש את הערבות ההדדית שהתגלתה בגטו.

שאלה לדיון:

  • מתוך עדותו של אביאל ניתן ללמוד על כמה סוגים של עזרה ואחריות של הציבור כלפי היחיד שהתגלו בגטו. מהם? מה ייחודי לכל אחד מהם? (יודנראט – מתוקף תפקידו אחראי למצוא בתים, לעומת מטבח ציבורי - עזרה קהילתית ספונטנית).

לצד ההנהגה הרשמית בגטו, היודנראט, התקיימה הנהגה אלטרנטיבית, שאחד מביטויה היה בתנועות הנוער. בגטאות הגדולים פעלו תנועות נוער רבות, שייצגו את המפלגות הפוליטיות השונות שהמשיכו להתקיים, גם אם במתכונת מצומצמת, בתוך הגטו. תנועות הנוער שיקמו את הסניפים, פתחו את שעריהם לילדים חדשים, שמרו על קשרים בין הסניפים שבגטאות השונים, ולא אחת היוו מסגרת חינוכית ומילאו את החלל שנותר לאחר סגירת בתי הספר. בעדותו של ישראל אבירם עולה חשיבותה של התנועה בחייו כנער מתבגר בגטו, כמו גם הדאגה שגילתה התנועה בשעה שאחד מחניכיה היה במצוקה.

ברבים מהגטאות שררו רעב, מחלות ומגפות. יוסף נויהאוז מתאר את הרעב שחוותה משפחתו, את  הניסיון להתמודד עם מציאות זו, ואת חיי החברה שהתקיימו בגטו, למרות הרעב.

שאלות לדיון:

  • מדוע טוען יוסף נויהאוז כי 'למזלם הם היו משפחה'? מה מלמדת אמירה זו? (ה"יחד" נותר במסגרת המשפחתית).
  • מה ניתן ללמוד מתוך השקופיות שבראשית הסרטון על אחריות היודנראט בגטו לודז'? (קונצפט העבודה).
  • כדאי לשים לב למשמעות קבלת מתנה בגטו – מתנה, טריוויאלית לכאורה, ליום הולדת, היה בה אלמנט של הקרבה (מנת הלחם האישית שלך בגטו אינה עניין של מה בכך).

בהמשך מסע העדות של יוסף נויהאוז הוא חוזר שוב ושוב על תפקידה של המשפחה בגטו; נראה כי  ל"יחד" המשפחתי היתה משמעות רבה עבור היחיד, בגלל יכולתו של התא המשפחתי לגונן על היחיד ולהקל את ההתמודדות עם קשיי החיים בגטו (הרעב, לדוגמה), ובייחוד נוכח ראשית הגירושים אל הלא נודע. בעדות זו ניתן להבחין כיצד ה"יחד" הקהילתי התפורר נוכח הצורך להגן על בני המשפחה הפרטית.

שאלה לדיון:

  • באילו אופנים עולה חשיבות המשפחה עבור היחיד בעדות זו? (מלבד הדאגה לבני המשפחה בגירושים, מתאר את הניסיון של האם להקל על ילדיה בטיגון לביבות מקליפות תפוחי אדמה).

אברהם אביאל מתאר את רגע השיבה הביתה לאחר האקציה שבה נרצחו אמו ואחיו הקטן. מאחר  שראדון היתה בשטחי ברית-המועצות לשעבר, נורו יהודי הגטו בקרבת מקום. אברהם, שראה את אחיו הגדול צועד עם קבוצת עבודה אל מחוץ לשטח בורות המוות, מיהר להצטרף אליו תוך סיכון חייו ושב עמו לגטו. בעדות זו הוא מתאר את החידלון ואת השממה שנותרו בגטו לאחר רצח תושביו, אולם יחד עם זאת, עולה ה"יחד" שנותר בין האחים, כמו גם הרצון להצטרף ליהודים אחרים שברחו ליערות במטרה לשרוד.

חלק ג: בדידות בבריחה ובמסתור – "לי זה נראה כמו כל החיים שלי"

לא אחת ההחלטה לברוח או לשהות במסתור פירקה את המשפחה הגרעינית. אופי הפעולה דרש פעמים רבות חלוקה ליחידים בשל הקושי להסתיר משפחות שלמות, או בשל הסכנות שעשויות היו להתגלות בבריחה של קבוצות. לעתים נמצא מחבוא לילדים קטנים ולפעוטות בלבד, אולם לפעמים דווקא הם היוו מכשול למשפחה כולה, ולכן היה צורך בפרידה כואבת. פרידות אלו טמנו בחובן כאב בלתי נסבל, ולא אחת לוו ברגשות אשם רבים.

מבין העדים שתועדו בסרטי המסע, היו מי שמצאו מחסה אצל שכנים, בני האוכלוסייה המקומית, שמסרו את נפשם וסיכנו את חייהם על מנת להצילם. חלקם מצאו מחסה בעיר, חלקם בכפר, והיה מי שמצא מסתור ביער, בהצטרפו לקבוצת פרטיזנים.

בשעה שפאני ובעלה מצאו משפחה אומנת לבנם הפעוט אורי, והם עצמם שהו במחבוא אצל משפחה  בכפר, נותרה בטי עם אמה המבוגרת. לאחר שפאני הציעה להן להצטרף אליהם, בטי החליטה לוותר על פתח ההצלה, ובלבד שהאם לא תיוותר לבדה. היה זה ויתור הרה גורל, שהשפיע על חיי שתיהן.

בניגוד לסיפורן של האחיות, הרי שאברהם אביאל הצטרף לפרטיזנים והצליח לשרוד את המאבק  היומיומי ביער. קודם לכן פגשו האחים את האב לאחר ששאר בני משפחתם נרצחו. האב לימד את ילדיו כיצד להשיג אוכל, אולם קבע כי עליהם להיפרד.

שאלה לדיון:

  • מהו התהליך שעברה המשפחה היהודית בשעה שנאלצה להתחבא מפני המוות? מה אנו למדים על המאזן שבין ה"יחיד" וה"יחד" בתקופה זו?

לאחר שאמה ואחיה נרצחו, נותרו מלכה רוזנטל ואביה לבדם. בסרטה בשבילך ייפתחו השמיים מתוארת דרך המנוסה של האב והבת, כיצד חיו ביער תקופת מה, וכיצד חיפשו מקומות מסתור מאולתרים. בסופו של דבר הצטרף האב לפרטיזנים והותיר את מלכה אצל משפחת קוט, משפחת איכרים פשוטה, אשר סיכנה את חייה ועשתה כל שביכולתה על מנת שמלכה תישאר בחיים. מלכה חיה לבדה בתוך חבית ברפת במשך שנה וחצי, עד שנאלצו להוציא אותה מחשש לחייה.

שאלה לדיון:

  • כיצד שרדה מלכה לבדה במחבוא? (דמיון והיאחזות בחייה הקודמים מתוך תקווה שישובו).

חלק ד: מחנות – "המלחמה על הרגע, על החיים, על הרצון לחיות"

הגירוש למחנות היה ראשיתו של השבר הנורא והטרגי של היחיד. בני משפחות נקרעו זה מזה בשעת הסלקציה, ולרוב נותרו יחידים. במקרים שבהם נותרו יחדיו, פעמים רבות נפרדו במהלך שהותם במחנה, אם בשל אופיו ואם בשל מקרי המוות הרבים. רבות נכתב על התמודדות האסיר במחנה, על תנאי החיים, על הרעב והמחלות, על עבודת הפרך ועל עינויי הגוף והנפש. בפרק זה אנו מבקשים לגלות את הסיפור האחר, למצוא את גילויי האנושיות, את האחווה המעטה שעוד נותרה במחנה, אף על פי ולמרות האופל והרוע שנכחו בכל פינה. עוצמתם של הסיפורים הללו גדולה שבעתיים; אין זה עניין טריוויאלי שאסיר יושיט יד או יעניק פינה חמה לאסיר אחר, במציאות של מחנות הריכוז וההשמדה.

האימה והסיוט החלו עם הגירוש אל המחנות בקרונות בהמות בצפיפות מחרידה. נסיעה זו נמשכה  לעתים ימים ואפילו שבועות, ללא תנאים מינימליים, וחלק מהמגורשים מתו במהלכה. ישראל אבירם גורש מגטו לודז' יחד עם שאר בני משפחתו. בעלייתו לקרון הרכבת נתקל בשתיים מחניכותיו מתנועת הנוער. בתוך נוראות הקרון ישראל לא שכח את תפקידו ואת מחויבותו אל השתיים כמדריך בתנועה.

שאלה לדיון:

  • מה מלמדת התנהגותו של ישראל אבירם בקרון? (ערכי התנועה נותרו גם במצבי הקיצון).

בשעה שאחותה ובני משפחתה שהו במחבוא, כאמור, גורשו בטי ואמה למחנה המעבר וסטרבורק  שבהולנד. בטי, שהיתה אחות במקצועה, עבדה במחנה בצריף ששימש כמרפאה. בטי לקחה על עצמה תפקיד מסוכן למדיי, ולמעשה סיכנה את חייה למען אסירים אחרים. במהלך צילום הסרט נזכרה בטי ביום הולדתה שנחוג במחנה ובמתנה שהוענקה לה בהיותה בת 20.

חנה בר ישע גורשה לאושוויץ יחד עם אמה. היא מתארת את ההווי בצריף במחנה הנשים בבירקנאו  לאחר סיומו של יום עבודה מפרך.

שאלה לדיון:

  • במה נאחזו האסירות על מנת לשרוד במחנה? מה ניתן ללמוד על כך? (הישענות על זיכרונות העבר, שמירה על יחסים אנושיים נורמטיביים בעולם חרב).

כמו בסיפורה של חנה, גם עובדיה ברוך מעיד על הסולידריות שהתקיימה בין האסירים היוונים באושוויץ.  קבוצה זו התפרסמה בדאגה ההדדית של חבריה וביכולת המסחר שלה. תכונות אלו היו קריטיות בסביבת המחנה, ויכלו להוות מקור של הצלה עבור האסיר. עובדיה מתאר כיצד זכה לעבודה טובה במחנה, לאחר שחבר מסלוניקי ארגן לו מקום עבודה באחד המפעלים.

בהמשך מתוארת אחת הדילמות במחנה; מהם גבולות ה"יחד"? כיצד יש לנהוג כאשר דאגה לעצמך או   לחברך באה על חשבון אסירים אחרים? דילמות מעין אלו עלו שוב ושוב בקיום היומיומי במחנה, וככל שעבר הזמן היו מורכבות ובעלות משקל רב יותר. חלק מן הטרגדיה של הקיום האנושי בסביבת המחנה היה שמרחב הבחירה בפתירת הדילמות הלך והצטמצם לאינסטינקט הביולוגי הבסיסי של הקיום – ההישרדות. ההישרדות הפיזית ניהלה את האסיר במחנה וקבעה את מעשיו והחלטותיו. סיפורו של עובדיה ברוך יוצא דופן בשל היציאה מגבולות הקיום הפיזי על רקע נופו של המחנה.

בשלהי המלחמה חלה התפתחות בהשמדה – רצח באמצעות צעדות מוות. מאות אלפי אסירים הוצעדו  אלפי קילומטרים אל מחנות ריכוז בתחומי גרמניה. אחוזים גבוהים מקרב האסירים מתו במהלך הצעידה מירי, מרעב ומאפיסת כוחות. יוסף נויהאוז, ששהה עם אביו במחנה, מתאר את צעדת המוות אל מחנה רוונסברק. למרות מצבו הפיזי הירוד, התעקש יוסף לסחוב את אביו במשך שבועות, ובלבד שאביו לא יתמוטט.

שאלות לדיון:

  • מה משמעותם של חיי רוח במציאות של דה-הומניזציה?
  • מה היה כוחו של ה"יחד" עבור ה"יחיד" בחיים במחנה?
  • מה ניתן ללמוד על האופן שבו מתאר עובדיה את סיפור אהבתו לעליזה? (התעלות נפש, חוסן, כלי הישרדותי, יוצא דופן).
  • כיצד ניתן להסביר את המסירות של יוסף נויהאוז לאביו במסע הייסורים של צעדות המוות?

חלק ה: שחרור וחזרה לחיים – "אני בעצם עכשיו לבד"

לאחר השחרור מצאו עצמם רבים מהניצולים לבדם, ללא בני משפחה, ללא קהילה, ללא רכוש וללא בית. הם נאלצו להתחיל את חייהם מחדש, לחפש את קרוביהם, לשוב אל הבתים הריקים ולהחליט לאן פניהם מועדות. היו מי שהצליחו למצוא קרובים וחברים בעזרת רשימות שהתפרסמו בכל מקום שבו התרכזו יהודים, ומטבע הדברים היו אלה מפגשים מרגשים מעבר לכל דמיון. אולם רבים המקרים שבהם נאלצו הניצולים לשקם לבדם את חייהם ולהתחיל אותם מבראשית בעוד העבר הטראומתי מלווה אותם.

עם השחרור שב אברהם אביאל לראדון על מנת לאתר את השורדים היחידים מהקהילה. היו אלה ימים  נוראים, והניצולים המעטים שנותרו התכנסו יחדיו לתפילת יום הכיפורים. אברהם מתאר את התפילה המרגשת ואת הקושי הנפשי שבו מצא עצמו בשעה ששימש כשליח ציבור.

חנה בר ישע היתה נערה בת 13 בלבד בימי השחרור. במהלך צילום הסרט היא נזכרה ברגע שבו הבינה שהיא לבדה בעולם. היא מתארת את רגע ההכרה בבדידותה ובמחויבותה כלפי עתידה; היה עליה להחליט לאן תפנה והיכן תמשיך את חייה.

לאחר ששבו ללודז' לחפש את בנות המשפחה והתאכזבו, הגיעו ישראל אבירם ואביו לגרמניה, בדרכם  לארץ-ישראל. השניים לא נואשו עד שאיתרו ברשימות הקרובים את הניה, אחותו של ישראל. את רגע המפגש של ישראל ואחותו הם חלקו עם ניצולים נוספים שביקשו לקחת בו חלק.

לאחר שעלה ארצה, גויס יוסף נויהאוז לפלמ"ח ולחם במלחמת השחרור. יוסף מתאר את מחויבותו  לחבריו לקרב ואת מסירותו לתפקידו כחובש.

שאלות לדיון:

  • מתוך עדותו של ישראל אבירם נראה כי גבולות "היחיד" ו"היחד" טושטשו לאחר השחרור; דונו בעניין זה. (בדידות היחיד הובילה לאלתור בני משפחה, כמו גם ליצירת משפחות אלטרנטיביות ואפילו לשיתוף רגעים אינטימיים, משפחתיים לכאורה, עם זרים [טקסי נישואים המוניים במחנות העקורים]).
  • לאור השיעור שבו נידונו סוגיות של יחיד במאבק על שמירת היחד, כיצד התמודדו הניצולים עם הריק שנוצר בעקבות השואה?

סיכום

כפי שראינו, לאחר שנותרו יחידים, ניצולים רבים החלו לשקם את חייהם, חיפשו קרובים, מצאו בני זוג והקימו משפחות. יחידים אלו יצרו "יחד" חדש, בעוד שלרוב לא נותר מה"יחד" שקדם למלחמה אלא זיכרון בלבד. רבים מהם היו עסוקים בהנצחת אותו "יחד" שאבד - הנצחת הקהילה והמשפחות. בחייהם החדשים ביקשו להקים משפחות וקהילות חדשות, אך ניתן לומר כי הצורך ב"יחד" האבוד ההוא העניק לרבים מהם את הכח להילחם למען מטרה היוצאת מגבולות המשפחה והקהילה אל המרחב הציבורי של העם היהודי.