מערך שיעור על עדותו של פרימו לוי

"לא תיארתי לעצמי" - הקורבן מול מציאות המחנה

במערך זה נבחן את העדות כאחד מן האמצעים החשובים בקרב למען הזיכרון ובמאבק בניסיונות ההכחשה של הרוצחים.

נושא העדות יידון במערך בעיקר באמצעות כתביו של פרימו לוי, שיציגו את המורכבות שבמסירתם ובהעברתם של סיפורם של הניצולים לדורות הבאים. מורכבות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בקושי של הניצולים להפנים את האירועים בזמן התרחשותם, ובקשיים שעולים לאחר מכן, בעת שהניצולים מנסים לספר לאנשים שלא חוו את השואה על בשרם את אשר אירע להם. למעשה לא רק לנו, כחברה וכבודדים שחיים לאחר השואה, קשה להבין שמדובר בסיפור אנושי שהתרחש במאה העשרים. הקורבנות עצמם חשו כבר אז, בתוך התופת, את התחושה הזאת. עליזה ברוך גורשה ב-9 באפריל 1943 בטרנספורט השני שנשלח מסלוניקי לאושוויץ. על הגעתה למחנה היא מספרת:

"לא עבר זמן רב וכבר נכנסנו בשערי אושוויץ. מיד בהיכנסי לשטח המחנה הבחנתי בעשרות אנשים לבושים בבגדים מפוספסים, כמו אלה שראיתי ברמפה [רציף]. אף שלראשם היה כובע מפוספס, הבחנתי שכולם היו גזוזי שיער, כמעט קרחים. לתומי חשבתי שזהו בית חולים לחולי נפש, ושאנחנו הבנות הובאנו לכאן כאחיות האמורות לטפל במשוגעים הללו. לרגע לא תיארתי לעצמי שתוך זמן קצר איראה כמותם".3

פרימו לוי, ניצול אושוויץ כותב:

"קרה, בעיקר אצל אסירים שלא הבינו גרמנית, שלא ידעו אפילו באיזה נקודה באירופה נמצא המחנה שהם שוהים בו, לאחר שהגיעו אליו במסע עינויים מייגע ללא נשוא ובקרונות חתומים. הם לא ידעו על קיומם של מחנות אחרים, אפשר אפילו במרחק של קילומטרים מעטים בלבד [...] בקצרה, הוא [האסיר] חש נשלט בידי מבנה של אלימות ואיום, אבל לא יכול לצייר בעיני רוחו המחשה של מבנה זה, כי צרכי השעה כבלו את עיניו לקרקע..."4

שאלות לדיון:

• באילו דימויים משתמשת עליזה בתיאור הגעתה לאושוויץ?
• על פי הקטעים שקראתם, מה מקשה על העדים לתאר את המקום שבו הם נמצאים?

עליזה ברוך בוחנת את המציאות החדשה שנקלעה אליה באמצעות מושגים השאובים מהעולם הנורמטיבי שממנו הגיעה. התודעה האנושית לא יכולה היתה אז, והיא מתקשה בכך גם היום, לדמיין מציאות כמו מציאות המחנות, לא כל שכן להפנים אותה. נוסף על חוסר ההתמצאות הקוגניטיבי והרגשי של היחיד, המציאות במחנות נבנתה מלכתחילה ובכוונת מכוון של הגרמנים כמציאות מפורקת, מרסקת, שלא ניתן להבינה. פרימו לוי כותב בספרו "הזהו אדם?", שאחד המשפטים החיוניים להישרדות במחנה היה: "לא לנסות להבין", מאחר שניסיון זה נשען על החיים שקדמו למחנה והיה חסר תוחלת לחלוטין בעולם המחנות.

• 3. 3
• 4. 4

"כמה דברים עלי לספר!" - העדות כתקווה והחשש מ"אילמות" העדות

פרימו לוי מתאר בספרו "הזהו אדם?" חלום/חיזיון שלו שיקרה בעתיד:

"כאן נמצאת אחותי וכמה חברים, לא ברור לי מי מהם בדיוק, ורבים אחרים. כולם מקשיבים. אני מספר על הצפירה: שלושה צלילים, המיטה הקשה, השכן שאני מנסה להזיז אבל מפחד פן יתעורר, משום שהוא חזק ממני. אני מספר גם על הרעב המציק לנו כאן ועל ביקורת הכינמת, ועל הקאפו שהיכה אותי על האף ואחר כך שלח אותי לרחוץ את הפנים בגלל הדם. נהנה הנאה רבה להיות בבית, בין ידידים, הנאה גופנית, שאין להביעה במילים. כמה דברים עלי לספר! אבל אני מבחין שאין מאזינים בתשומת לב. אדרבא, הם ממש אדישים: משוחחים ביניהם על נושאים אחרים כאילו אינני ביניהם. אחותי מתבוננת בי, קמה ומסתלקת בלי אומר.

צער אין סופי מתפשט בגופי. כך אני זוכר את הכאבים מילדותי הרחוקה: כאבים שכיחים של ילד שאין בהם תחושות צדדיות של אדם מבוגר בעל נסיונות מרובים; כאב טהור שבגללו ילדים בוכים. מוטב לי לחזור למציאות: והפעם אני פוקח את עיני כדי להיות בטוח שאמנם אני ער. החלום עודנו ניצב מול עיני, ממשי, ואף שאני כבר ער, ממשיך לחוש בגללו חרדה עמוקה: זה איננו חלום סתם: מאז באתי למחנה כבר חלמתי אותו פעמים הרבה, במעט שינויים בלבד. כעת, במלוא הכרתי, אני נזכר שכבר סיפרתי לאלברטו על חלומי, ולהפתעתי השיב שזהו גם חלומו וגם חלומם של רבים אחרים, אולי של כולם. מדוע? למה היסורים היומיומיים נהפכים בנפש כולנו לאותו חזיון עצמו? לאמור: אנו מספרים על חיינו כאן, ואיש אינו רוצה לשמוע".5

המפלט היחיד ממציאות המחנה היה הנסיגה אל העולם הפנימי, אל חלומות בהקיץ, שינה וחלום, וגם אלה לא היו מובנים מאליהם כמו בעולם הנורמטיבי. אנו מוצאים שתלאות המחנה ממשיכים ללוות את פרימו לוי גם בשנתו. כשהוא מצליח להירדם ולהתנתק לכאורה מן המציאות, הופך החלום לסיוט. לוי חרד שגם אם הוא וחלק מחבריו ישרדו, לא ניתן יהיה למסור ולהעביר את מציאות המחנה אל מחוץ לעולם המחנות. מדבריו עולה כי הדבר היחיד שעשוי לגאול את אסירי המחנה, מעבר לשחרור, הוא מעשה העדות. העדות מנכיחה את האירוע וממקמת אותו בזיכרון, היא הדבר שייתן בעתיד תוקף לחוויותיהם של האסירים בהווה, ובכך היא נותנת להן משמעות. העדות, שהתנאי הבסיסי לקיומה הוא הישארותם של האסירים בחיים היא גם ניצחון - אף שזוהי "שמחת עניים", בשל המיליונים שנרצחו - היא הכלי הטוב ביותר במלחמה בניסיונם של הגרמנים לטשטש את הזיכרון.

שאלות לדיון:

• מה הדבר שגרם לפרימו לוי סבל רב כל כך, שממנו הוא מנסה להימלט בחזרה למציאות המחנה?
• האם חשש זה מופרך? ממה נובעת ה"אילמות" של דבריו?
• מה עלול להוות חיץ בין העד לשומעים?

שני הקטעים שלהלן מבהירים את הקשיים שבהעברת העדות:

גדעון האוזנר, התובע מטעם מדינת ישראל במשפט אייכמן, מספר על המפגש עם העדים:

"הפגישות עם העדים העלו מיד בעיות ללא תקדים. תגובת אחדים היתה: 'אולי תמצא מישהו אחר? חוששני שלא אעמוד בזה' [...] אחדים חששו פן לא יאמינו להם. 'כשהתחבאתי אחרי דיכוי מרד ורשה חשבתי שאני היחיד שנשאר בחיים ממליוני היהודים בפולין ושאני חייב לחיות כדי לספר לעולם מה קרה' אמר לי עד. וכאשר הגיחו הוא ושרידים אחרים ממסתרי מחבואים, מיערות וממחנות, חשו דחף עצום לספר. אך כשהחלו לשפוך ליבם, היו הסיפורים כה מבעיתים עד שהמאזין נראה כמבטא ספק באמיתותם לפרטיהם".6

ז'אן אמרי, בספרו "מעבר לאשמה ולכפרה", כותב:

"העינויים, שבהם הופך אותנו האחר לגוף, מוחקים את הסתירה שבמוות ומניחים לנו לחוות את מותנו שלנו [...] הכאב היה מה שהיה. מעבר לכך אין מה לומר. איכויותיהן של תחושות אינן ניתנות להשוואה כשם שאינן ניתנות לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות שפה".7

אותו קושי בהפנמה שחוו אלו שהגיעו למחנה, עולה מן הסתם גם אצל מי ששומע על האירועים האלה דרך העדים, ולא חווה אותם בגופו הוא. כשהעד מעביר את החוויה מהניסיון לשפה, ומנכיח אותה בהווה של השומעים הוא נתקל בקושי: השפה היא דרך אמצעי התקשורת העיקרי שלנו, בני האדם, אך משמעותן של מילים איננה, ולא יכולה להיות, זהה בעולם הנורמטיבי ובעולם המחנות.

שאלה לדיון:

• כיצד ניתן להתגבר על המחסומים האלה?

• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7

"להקים גשר לעדים" - משפט אייכמן והסיפור האישי של ניצולי השואה

אחד מהאירועים הראשונים שסייעו לשבירת מחסום ה"אילמות", הוא משפט אייכמן, שנערך ב-1961. העידו בו כמאה ניצולי שואה, שכמה מהם נפגשו עם אייכמן או היו במגע ישיר או עקיף אתו, ורבים אחרים מסרו את עדותם על מנת לשפוך מעט אור על ממדיה של השואה.

במה יכול המעמד בבית משפט להקל על הניצולים בבואם למסור את סיפורם? מה במעמד זה איפשר לניצולים לדבר ולחברה להקשיב?

"כדי להביא להרשעת אייכמן די היה לתת את רשות הדיבור לארכיונים. אפילו חלק מהם הספיק להרשיעו עשרת מונים. אבל ידעתי שאנו זקוקים ליותר מכך. אני זקוקים לשחזור חי של אסון לאומי ואנושי בממדי ענק, גם אם השחזור יהיה רק הד קלוש למאורעות עצמם, לכן, לאחר התעמקות בדבר, החלטתי לקרוא עדים, פי שלושה ויותר מאלה שלשכת 06 הכינה כנספחים למסמכים. החלטתי שהמשפט יכון על שני עמודי תווך: ראיות בכתב ועדויות בעל פה".8

"כבר בפגישות הראשונות עם אנשים אלה עמדתי על כך שאין הם עדים רגילים המסוגלים לזכור פרטים, למסור בבית - המשפט שחזור סביר של אירוע, מזעזע ככל שיהיה. ..במשפט זה נדרשו העדים לחיות מחדש חבלה גופנית ונפשית ממושכת. בישיבת טרום-משפט היו אחדים חדלים להתבטא באורח רצוף ומתחילים לשוחח כמו מבעד לערפל. סיפורם, שהיה מדויק ובהיר עד שלב מסוים, נעשה מקוטע וסתום. קשה לתאר במונחים מוחשיים אירועים מעולם אחר. בכדי להקים גשר לעדים אלה ולהגיע אליהם יש לגבור תחילה על מכשולים רגשיים חריפים."9

משפט אייכמן הווה במידה רבה גשר ראשון למפגש בין סיפורו הפרטי של הניצול לבין הציבור. במידה מסוימת, באמצעות משפט זה הצליחו להתגבר על בעיית השפה, שכן המשפט נערך על ידי פרקליטים מקצועיים, במסגרת משפטית מובנית, שלה שפה וכללים ברורים. העדים הרגישו בטוחים יותר על דוכן העדים - שהעניק תוקף ואמינות לדבריהם. כל אלה גם אפשרו לחברה כולה להאזין בלב פתוח לתכנים הקשים שבסיפורי העדים.

• 8. 8
• 9. 9

פרימו לוי

הזהו אדם?10

בסיכום הפעילות, ראוי לדון בחשיבותה של העדות על אף ותוך התחשבות במוגבלות והמורכבות הכרוכות בה. 

שאלות לדיון:

• מהי חשיבותן של העדויות בהעברה ובמסירה של סיפור השואה?
• באילו מקומות התלמידים עצמם נחשפים לעדויות, ומהן תחושותיהם כלפי עדויות אלו?
• איזה תפקיד פרימו לוי מועיד לנו? אילו סכנות הוא רואה בשיכחה?

בשורות אלה מדגיש לוי שכל קריאה של ספרי זיכרונות, עדויות וצוואות הופכת אותנו, הקוראים, לנושאי הזיכרון ולחוליות בשרשרת ההנצחה. לאור זאת, כשאלה מסכמת, ניתן לדון עם התלמידים בשאלת התפקיד שלהם, הדור השלישי, בהנצחה. התפקיד שלהם, הדור השלישי, בהנצחת השואה, ובאילו דרכים הם יכולים לקיים אותו.

• 10. 10