בית הילדים באוטבוצק
"אוטבוצק [...] הייתה תחנה מאד חשובה. היא החזירה אותו למעשה למסלול החיים, פחות או יותר הנורמליים. אמנם לא עם הורים, לא בבית, אבל 'היחד' הזה ואותה ההרגשה הזו שכל אחד הרגיש, היא עשתה טוב על הנשמה"
יאנק מלוטק, מתוך: "'עת לרפוא' – סיפורו של בית הילדים באוטבוצק, פולין", תערוכה מקוונת אתר יד ושם.
מספר הילדים ששרדו לאחר השואה מוערך בעשרות אלפים. חלקם הסתתרו ומצאו מקלט בכל מקום אפשרי, פחדו כל העת פן יחשפו והיו תלויים בזרים שלעיתים גילו כלפיהם רצון טוב. אחרים שרדו על ידי הסתרת זהותם והתמודדו גם הם כל העת עם פחד וסכנה, כיוון שדי היה במילה שגויה להביא לחשיפתם ולמותם. מציאות חיים זו גזלה מילדים אלו את ילדותם - במקום לחוות שמחה, אהבה, לימוד, והגנה מצד המבוגרים, הם נחשפו באותן שנים למציאות קשה של רעב, מחלות, השפלה, ביזוי ומוות. אל מול עיניהם התמוטט העולם המוכר והם צפו בחוסר האונים של מי שהיו בעבר המגוננים הטבעיים עליהם והמתווכים בינם לבין העולם – המבוגרים. האמנה החברתית הבלתי כתובה, לפיה על המבוגרים להגן על הילדים ועל החזק להגן על חסר הישע, כבר לא הייתה בעלת תוקף במציאות שכזו. לעתים קרובות נאלצו הילדים להתבגר מהר מהצפוי, לקבל על עצמם אחריות כבדת משקל לגורלם ולגורל משפחתם ואף לסייע בנטל המצוקות שכפתה המלחמה.
שיעור זה מתבסס על התערוכה המקוונת "עת לרפוא"
עם השחרור נותרו רוב הילדים ללא כל בית או קרוב משפחה לחזור אליו. בעקבות כך הוקמו ברחבי פולין בתי ילדים כדי לקלוט ולטפל באלו שנשארו יחידים בעולם. אחד מבתי הילדים האלה הוקם באוטבוצק, אליו הגיעו בעיקר ילדים שהסתתרו בצד הארי, וכבר ביוני 1945 שהו בו כ- 130 ילדים ניצולי שואה. רוב המורים ואנשי הצוות בבית הילדים היו אף הם ניצולי שואה, אשר מצאו בעבודתם בבית הילדים ייעוד ושליחות, יחד עם מרפא לתחושות האובדן שחוו, כפי שנראה בהמשך. תהליך ההגעה והקליטה בבית הילדים באוטבוצק היה קשה ומורכב, בעיקר בגלל שהילדים שהגיעו אליו היו במצב גופני ונפשי ירוד ביותר, לאחר החוויות שעברו, כפי שקראנו. ילדים אלו היו צריכים כעת להסתגל שוב לחיות בחברה מתוקנת ונורמלית, לחוות ילדות רגילה. לבית ילדים זה ואחרים שכמותו הייתה חשיבות עצומה עבור אותם ילדים ניצולים ובו הם עברו תהליך של ריפוי ושיקום.
קראו את שתי העדויות הבאות:
"כי פתאום את ראית ילדים במצב שלך. שכולם עם קרחות, כולם עם סיפורים ואני חושבת שזה מה שעיצב אותנו במידה מסוימת, ושאנחנו שפויים במידה מסוימת זה עצם העובדה שהיינו בבית ילדים וסיפרנו אז בזמנו אחד לשני בדיוק מה שעברנו
1 "
"[...] אלה היו בעצם החברים הראשונים שלנו. כל המלחמה לא היו לנו חברים כמעט. לפחות לא היינו חופשיים לשחק. אפילו אם שיחקנו עם איזה שהם ילדים תמיד זה היה מתוך פחד שאנחנו וצריכים להסתיר משהו, שאנחנו לא יכולים להיות גלויים ופה פעם ראשונה שפתאום היו ילדים שיכלו להיות חברים. ומיד נוצרה איזו שהיא קבוצה מאד מאד כזאת הומוגנית הייתי אומרת. נוצרו קשרים מאד מאד חזקים בין הילדים, מיד מההתחלה"
2
שאלות לדיון
- מהי המשמעות, לדעתכם, של חיים במסתור? כיצד הדבר בא לידי ביטוי בעדויות שקראתם?
- אילו תחושות עלו לדעתכם אצל אותם ילדים עקב הצורך התמידי להסתתר?
- עם הפרידה מבני המשפחה, אילו משמעויות חדשות מקבל המושג 'בית'?
- לפי העדויות שקראתם, מה לדעתכם היה הדבר הראשוני שחיפשו הילדים במסגרת של בית הילדים? מדוע?
עם השחרור גילו רוב הילדים, כמו שאר הניצולים, שהם יתומים ובודדים בעולם, בלי אף קרוב משפחה. יחידים בעולם. הצורך שלהם להשתייך ולמצוא מקום שיוכלו לקרוא לו בית היה בסיסי וחזק. אם בתקופת המלחמה, נאלצו הילדים האלו לחוות בהתפרקות התא המשפחתי ולהיות אחראים על עצמם ועל גורלם לבדם, הרי שכעת ל"יחד" הזה, בבית הילדים באוטבוצק הייתה משמעות רבה עבורם, בנוסף לעובדה שכעת נמצאו בחברת ילדים ואנשי צוות, שחוו חוויות דומות ויכלו להבין את שעבר עליהם.
- יהודית, מתוך: "'עת לרפוא' – סיפורו של בית הילדים באוטבוצק, פולין", תערוכה מקוונת אתר יד ושם.
- ויקטוריה בלום, שם.
החוויות הקשות ויוצאות הדופן הללו בתקופת המלחמה השפיעו מאד על עיצוב עולמם ותפיסת מושגים בסיסיים של ילדים אלה. כך פגש אותם הצוות החינוכי בבית היתומים באוטבוצק, אשר, כאמור, עבר בעצמו חוויות קשות בתקופת השואה ובין עובדיו היו רבים שאיבדו אף הם את בני משפחתם.
"העובדים בבית הילדים היו אנשים שאיבדו את המשפחות שלהם, קרוב לוודאי גם את הילדים שלהם, חלק מהם בלי משפחה, בלי ילדים. המחנכים של המוסד... זה יותר משהעגל רצה לינוק, הפרה רצתה להניק... היה ניסיון שלהם אינטנסיבי, בכל מחיר, להחזיר אותנו לדפוסים נורמליים לחלוטין, באורח החיים ובחשיבה ובהתנהגות. במסירות רבה... זה מאד היה מבריא ואנחנו תוך תקופה קצרה, באורח החיים, בחשיבה, בכל מה שהיה, כמו של ילדים אחרים – העיסוקים שלנו והספורט והתעמלות וספרות וערבים כאלה [...]"
3
"לפני השינה תמיד המחנכת הייתה מספרת סיפור והייתה מדברת עם כל ילד ומלטפת [...] גם היחס, אני חושבת, של המחנכות, שהן עברו את המלחמה ואיבדו משפחות ונשארו נשים גלמודות, הן גם כן העבירו את כל האהבה שלהם לילדים שהיו שם[...]ואני חושבת שבעיקר מה שעזר להם זה האווירה הזאת של העבודה ושל היצירה ושל פעילות ושל איזו שהיא תקווה לעתיד ושל חברות [...] אח"כ היו גם בעיות בלימודים, והשתדלו לעזור להם להדביק את הפער בלימודים וללמד אותם בכלל ללמוד, כי ילדים שלא היו להם שום הרגלי למידה או בכלל הרגלי עבודה. אז כל העבודה החינוכית שמה זו בעצם היתה עבודה של פסיכולוג. כולם שם עבדו יד ביד בעניין הזה"
4
שאלות לדיון
- לפי העדויות שלפניכם, על אלו דברים שמו המדריכים את הדגש על מנת להחזיר את הילדים למסגרת של ילדות נורמלית ככל שאפשר?
- איזה תהליך לדעתכם עברו המדריכים בתקופה זו? כיצד השפיע אובדנם הפרטי על עבודתם בבית הילדים?
בשנות המלחמה נאלצו הילדים ללמוד לשקר, להתחבא, לא לסמוך על המבוגרים ולא לתת אמון כמעט באף אחד, וכל זאת על מנת לשרוד. כעת, עם תום המלחמה, היה עליהם לבנות מחדש מערכת יחסים של אמון, הערכה ואהבה, עם עולם המבוגרים, עם ילדים אחרים, עם העולם האנושי באשר הוא. חשוב לזכור בנוסף כי רבים מילדים אלו היו חסרי השכלה, ונעדרו סדר יום וכללי משחק בחברה. כעת היה על המדריכים ללמד אותם כיצד לכבד לוח זמנים ולהסכין לשגרה היומיומית. לראשונה מזה שנים לא נאלצו להיאבק על מזון ולהיאבק על מנת לשרוד. כעת יכלו לאכול בחופשיות ולשחק כילדים נורמאליים, לגבש חברויות ויחסים עם הילדים האחרים בבית הילדים ובעצם פשוט איך להיות ילדים.
תהליך למידה וריפוי זה היה משותף למדריכים ולילדים ותרם רבות לשיקומו של הצוות החינוכי עצמו. המדריכים, כאמור, היו בעצמם ניצולי שואה, ונשאו על ליבם צלקות של טראומות ואובדן, חוו את התהליך החינוכי שהקנו לילדים כחוויה מתקנת גם עבורם. סיפור חוויותיהם לאנשי הצוות באוטבוצק שימש כדרך להתעמת עם מה שעברו ולהתחיל בתהליך הממושך של הריפוי, של הילדים והמדריכים כאחד.
- דאנק מלוטק, שם.
- ויקטוריה בלום, שם.
כאמור, חלק מהילדים שרדו תחת זהויות נוצריות בדויות, ועל מנת לשמור על אמינות נדרשו לקיים בגלוי את מנהגי האמונה הנוצרית. לאחר המלחמה החלו הילדים להשיל מעליהם את זהויותיהם הנוצריות הבדויות וללמוד לחיות שוב כיהודים. עבור רבים מילדי בית הילדים באוטבוצק, החזרה לשורשיהם היהודיים הייתה תהליך מורכב ומסובך. בבית הילדים נחשפו הילדים לחגים ולמנהגים היהודיים, וקיבלו עידוד לחיות בגלוי כיהודים הגאים במורשתם.
"זה היה המקום הראשון שפתאום אנחנו גם יכולנו לזקוף ראש, גם לחזור ליהדות, אנחנו שוב פעם יהודים. אנחנו לא צריכים לפחד, אנחנו יכולים להגיד כל מה שאנחנו רוצים ופתאום יש לנו ידידים ופתאום אנחנו יכולים לשחק ובעצם הילדות נגזלה מאיתנו, אנחנו, אפשר להגיד, לא הייתה לנו ילדות, כי ב-1945 אנחנו כבר היינו אנשים בוגרים, על אף שהיינו ילדים. אבל בכל זאת, התחילו איזו שהם חיים נורמאליים, איזו שהיא שגרה נורמלית של חיים"
5
שאלות לדיון
- מהם האלמנטים לדעתכם המרכיבים את זהותנו?
- מה נדרש לדעתכם מילד על מנת לחיות בזהות בדויה?
סיפורם של ילדי מסתור וזהות שאולה בתקופת המלחמה הינו מורכב. יש להסב את תשומת לבם של התלמידים לכל אותם דברים הבונים את זהותנו: האם, האב, החברים, המשפחה, בית הספר, כלי התקשורת, הלבוש, האוכל, השכונה, העיר, הדת, האמונה, החוקים ולכך שבעצם אחד הסממנים של חיים מסוג זה חייב את הילדים למחוק את כל אותם דברים ולהתמסר לזהות החדשה שבנו לעצמם בעמל רב. לפנינו תהליך שיש להתעכב עליו בעת השיחות עם התלמידים, כדי שיוכלו להבין את משמעות החזרה לחיים ואת העובדה שעבור ילדים שחיו בזהות שאולה, החזרה לעיתים כמעט בלתי אפשרית.
- שם, שם.
כחלק מרשת של בתי ילדים שנוסדה על ידי הארגון המרכזי של יהודי פולין, בית הילדים באוטבוצק שאף לחנך את הילדים להיות יהודים גאים באותה מידה בה הם היו אזרחים פולנים פטריוטים. לובה בייליצקה בלום, מנהלת בית הילדים, הייתה ממנהיגי ה'בונד', מפלגה יהודית-פולנית אשר חתרה להטמיע בילדים אהבה לתרבות היידית בד בבד עם החזון של עתיד יהודי בפולין. עם זאת, לבית הילדים החלו לחדור מסרים ציוניים, לפיהם העתיד היחידי המובטח לעם היהודי הינו בארץ ישראל, ותנועות נוער ציוניות החלו לפעול בבית הילדים בחשאי. הנהלת בית הילדים ניסתה לבלום נטייה זו, אך האנטישמיות שחוו הילדים בעת שהותם בבתי הספר הפולניים ומגעם עם הסביבה, סייעו לחזק את הרגשות הציוניים בקרב רבים מהילדים. חלק מהילדים המבוגרים יותר ברחו מבית הילדים ונכנסו לבתים שנוהלו על ידי התנועות הציוניות, שם החלו את מסעם הארוך ורב התלאות לארץ ישראל.
"היו תקופות אחרי קיילצה באמת, שהאדמה בערה מתחת לרגלינו. למרות כל הטוב של בית הילדים שהיה ולמרות כל האפשרויות באמת הרגשנו שזה לא המקום שלנו. היו כאלה שבאמת בחרו בדרך לנסוע לארצות הברית על ידי קרובים ששלחו ניירות והיו כאלה שבאמת הצטרפו לתנועות הציוניות"
6
"אני זוכרת את אחת הפגישות עם המנהלת שלנו, גברת בלום, שהיא הייתה מאנשי הבונד והיא אמרה אז בדבריה הקצרים ש'הציונים צומחים לנו פה כמו פטריות אחרי הגשם'. וזה נורא קומם אותי כי אני חשבתי שאנחנו בדרך הנכונה ושהיא כיהודייה שבעצמה עברה את השואה [...] חשבתי שאין לה למעשה זכות מוסרית להגיד לנו את זה אחרי שידענו מה שנעשה סביבנו".
7
שאלה לדיון
- מה הייתה לדעתכם משמעות ההצטרפות לתנועות נוער ציוניות ולהחלטה לעלות לארץ ישראל עבור הילדים ?
תהליך קבלת ההחלטה של כל ילד, לאן להגיע והיכן לבנות חיים חדשים, היה שונה והושפע מגורמים שונים כגון החינוך בבית טרם המלחמה, שנתפס לעיתים כצוואה עבור הילדים, תחושה של קרבה לציונות בעקבות האנטישמיות, חיפוש אחר קרובי משפחה, נסיבות שהובילו את הילדים להצטרף לקבוצה שהתכוננה לעלייה לארץ ועוד. לפיכך גם המשמעויות של העלייה היו שונות: הרפתקה, מימוש שאיפות ציוניות, מימוש הצו המשפחתי, חיפוש אחר ביטחון ועוד.
- אירקה מלוטק, שם.
- שם, שם.
ואני חושבת שבעיקר מה שעזר להם זה האווירה הזאת של העבודה ושל היצירה ושל פעילות ושל איזו שהיא תקווה לעתיד ושל חברות"
8
הילדים בבית הילדים באוטבוצק למדו בעזרת אהבתם והדרכתם המסורה של אנשי הצוות לצחוק, לשחק, ליצור, לתת אמון, ובסופו של דבר, לקוות לחיים טובים יותר, ויעידו על כך הסרטים והתצלומים, הסיפורים והעדויות המוצגים בתערוכה.
המכתבים הרבים והתמונות ששלחו הילדים לאנשי הצוות במשך כל חייהם, מהווים עדות לקשרים החזקים שהתגבשו בין אנשי הצוות והילדים. הילדים ראו את אנשי הצוות כבני משפחה, ולעתים קרובות שלחו להם תמונות מארועים מרכזיים בחייהם. החברויות שנוצרו בבית הילדים, הן בין הילדים ואנשי הצוות והן בין הילדים עצמם, נותרו זמן רב לאחר שהילדים עזבו את בית הילדים והחלו בשלב הבא בחייהם.
- ויקטוריה בלום, שם.
