מיועד לתלמידי החטיבה העליונה
משך הפעילות: שעה וחצי
הפעילות החינוכית שלפניכם בוחנת את ימי השחרור הראשונים ואת תחילת חייהם החדשים של ניצולי השואה. אמנם מרבית הניצולים הצליחו לשקם את חייהם לאחר המלחמה, אך בעבור חלק מהניצולים, הטראומה של השואה גברה על היכולת ליצור חיים חדשים. תחושות האבדן, הייאוש והריקנות לא הותירו מקום לדבר. בחינת ההיבטים השונים של השחרור מלמדת עד כמה עמוקה הייתה התהום שהפרידה בין השואה לבין התקומה, בין כאב השחרור לבין החזרה לחיים. מרבית הניצולים היו היחידים ששרדו ממשפחותיהם ולעתים אף מקהילותיהם. עם השחרור עמדו הניצולים על הגודל ועל העצמה של האסון שפקד אותם. הם היו בודדים בעולם ונאלצו לבנות מחדש את חייהם.
בפעילות זו אנו מבקשים לעקוב אחר המסע המופלא שעשו ניצולי השואה מהרגע בו התבשרו על סיום המלחמה והם משוחררים, דרך הצעדים הראשונים שעשו בתקווה למצוא את משפחתם וביתם ועד ההכרה שהעולם שהכירו אינו קיים עוד ועליהם למצוא משמעות חדשה לחייהם. בפעילות אנו מתעמקים בשאלות ובמשמעויות השונות העולות מהעדויות. לסיכום הפעילות אנו מעלים לפני התלמידים שאלה על מהותה של אותה חזרה לחיים של ניצולי השואה: הפעילות הראתה שסיום מלחמת העולם השנייה היה רק תחילתה של מלחמה אחרת על החיים; כיצד תרם המפגש שלכם עם ההתנסויות ועם התחושות של השרידים של יהודי אירופה להבנת המסע של ניצולי השואה מאז השחרור?
הערה מתודית
הפעילות עוקבת אחרי ארבע תחנות חשובות שעברו מרבית ניצולי השואה עם סיום המלחמה:
-
הימים הראשונים לשחרור - מפגש הניצולים עם החיילים המשחררים
"אחד מעיר, שניים ממשפחה" - הבדידות והחיפוש אחר משמעות חדשה לחיים
"לחיות חיים נורמליים" - מחנות העקורים
"אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור" - בית חדש מעבר לים
בכל תחנה עדויות הקשורות לנושא מסוים תוך התמקדות בקולם של הניצולים. אנו ממליצים לעבור בכל אחת מארבע התחנות כדי לאפשר לתלמידים ללוות את ניצולי השואה ולהבין את התחושות שחשו במסע מהעולם שהותירו אחריהם, אל העולם שיצרו לעצמם אחרי השחרור. בידי המורה הבחירה אם לעשות שימוש בכל העדויות או בחלק מהן, על פי רמתם הרגשית והקוגניטיבית של תלמידיו.
ימי השחרור הראשונים
ימי השחרור הראשונים
ימי השחרור הראשונים, מתוך מערך השיעור "כאב השחרור והחזרה לחיים"
ניצולים מבוכנוואלד לאחר השחרור
ניצול ממחנה דכאו
חיילים אמריקאים בשחרור בבוכנוולד
אסירים בעת השחרור בוכנוולד
אסירות בצריף בברגן-בלזן בעת השחרור, גרמניה
האכלת ניצולים לאחר השחרור בבוכנוואלד
הימים הראשונים לשחרור - מפגש הניצולים עם החיילים המשחררים
בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1945, שחררו חיילים סובייטים, בריטים ואמריקנים (בעלות הברית) את השרידים של יהודי אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה.
בשבועות הראשונים של השחרור סבלו הניצולים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה ירוד.
שאלות פתיחה
- מה מקור הפער בין שמחת השחרור לבין הכאב הנורא שהביא עמו השחרור? האם אפשר לדעתך לגשר בהכרח על פער גדול כל כך?
- חשבו: מדוע אנו נוטים לחפש דווקא את התגובות החיוביות ומלאות החיוניות של ניצולי השואה? מה ההשפעה של תגובות כגון כאב, ריקנות וייאוש שחוו ניצולי שואה לאחר השחרור על חיינו שלנו?
על הרגעים הראשונים לשחרור מספרת בלה ברוור שהייתה אסירה באושוויץ-בירקנאו ושוחררה בצ'כוסלובקיה:
"שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: אתם חופשיים ויכולים לצאת. נעלמו כל השומרים עם הכלבים שנהגו לעמוד בפינה – הכל נעלם כלא היה. זה היה אחד הניסים! הרוסים נכנסו – ואנחנו היינו במצב כזה שאף אחד לא זז, אף אחד לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים – ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאד שזה המחנה הראשון שהוא מוצא בו אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא. הוא בכה ואנחנו לא".
1
בלה ברוור מתארת את ההתרגשות שאחזה בחיילים המשחררים ואת האדישות והקיפאון שחשו האסירים. גם פרימו לוי, שהיה אסיר בבונה-מונוביץ (אושוויץ III), מספר על הרגעים הראשונים לשחרור. בתיאורו בולט הפער בין המשחררים לבין האסירים – פער שנוצר בשנות השואה ושאי אפשר לאחות גם לאחר שנים של חופש. כך הוא כותב:
"היו אלה ארבעה חיילים צעירים רכובים על סוסים, שהתקדמו דרוכים לאורך הדרך שגבלה במחנה, חובקים תת מקלעים. כשהגיעו לגדרות נעצרו להביט והחליפו ביניהם מילים קצרות ומבוישות. הם העיפו מבטים מלאי מבוכה משונה על הגוויות המפוזרות, על הצריפים המטים לנפול ועלינו, המעטים שנותרו בחיים. הם נראו בעינינו בעלי גוף ומציאותיים להקסים, תלויים כך על סוסיהם העצומים, בין אפרוריות השלג שעל הארץ ואפרוריות השמיים מעל, אינם נעים ואינם זעים מול משבי הרוח המאיימת בהפשרה".
2
- מה לדעתך מביע הצירוף "מבוכה משונה"?
- שים לב שפרימו לוי מציין שני גופים של בני אדם: הגוויות של אסירי המחנה והחיילים המשחררים בעלי הגוף. איזו משמעות יש לעובדה שאת עצמו ואת האסירים האחרים הוא מתאר רק במילים "המעטים שנותרו בחיים"?
מעניין לבחון כיצד נתפסו רגעי השחרור בעיני המשחררים. שחרור המחנות נחרת בזיכרונם של חיילי בעלות הברית. רבים מהם תיארו את ההלם שליווה את רגעי השחרור.
קולונל לואיס היה חייל בצבא ארצות הברית והשתתף בשחרור המחנות. הוא מספר:
"שמענו מיני שמועות וסיפורים [על המחנות], אך הם היו נוראים כל כך, שקשה לתארם במילים. לא יכולנו להאמין להם. הרגשתי אשמה גדולה כשנודע לי מה התרחש במחנות הללו. נהגנו לאמוד את מספר הנרצחים באלפים, אך עתה מדברים במונחים של שישה מליון [...] נרצחים [יהודים]. מובן שהייתי המום".
3
להלם שמתאר קולונל לואיס שותף גם האב אדוארד פ' דוייל שהיה כומר בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה והשתתף בשחרור מחנה נוֹרְדְהָאוּזֶן. הוא מספר:
"הייתי שם. הייתי נוכח. ראיתי את המראות. לעולם לא אוכל לשכוח. שמעתם את הסיפור פעמים רבות בעבר. בלילה של 11 באפריל, 1945 החטיבה שלי שבה שירתי בתפקיד כומר קתולי כבשה את העיר נורדהאוזן. בבוקר שאחרי כן, עם שחר, מצאנו את מחנה הריכוז. מיד יצאה הפקודה לצוות הרפואי שיגיע למחנה. בבוקר ההוא בנורדהאוזן ידעתי לָמה אני שם. גיליתי את התכלית להיותי שם – *חוסר האנושיות של האדם לזולתו. מה קרה לאותו דיבר יפה מעשרת הדיברות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ?"
4
דברי האב אדוארד מבטאים את החשיבות המוסרית של העיקרון "ואהבת לרעך כמוך", חשיבות שאינה נופלת מהמשמעות המוסרית העליונה של עשרת הדברות.
בעבור חלק מאסירי המחנות הגיע השחרור מאוחר מדי: אסירים רבים נפטרו בשבועות הראשונים שלאחר השחרור, והאסירים ששרדו לא ראו עוד בעצמם צלם אדם. פרימו לוי מתאר את החודשים האחרונים שלפני שחרור המחנה שגם בהם לא הייתה הקלה לאסירים. הוא מתאר את ההוצאה להורג שנערכה בפומבי, לעיני האסירים:
"האדם שימות היום לעינינו השתתף במרד [מרד הזונדרקומנדו באוושויץ-בירקנאו באוקטובר 1944] בצורה כלשהי [...] הגרמנים לא יבינו שמותו, מות האדם שגזרו עליו, לא רק שלא ייחשב למות נבל, אלא למות גיבור יהיה.
[...] כולם שמעו את קולו של הנידון [...] חברים, אני האחרון!
הלוואי שהייתי יכול לספר לכם שעלה מקרבנו, עדר בזוי, ולו גם קול יחידי, או אפילו רק רחש של אהדה והסכמה. אך מאומה לא התרחש. עמדנו דום, כפופים ואפורים, ראשינו מורכנים. [...] לרגלי עמוד התלייה הסתכלו בנו חיילי הס"ס באדישות: מפעלם הושלם. היטב הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא: אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו; האחרון תלוי מעל ראשינו. [...] הרוסים יכולים לבוא: לא ימצאו אלא אותנו – שברי אדם כנועים, ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו.
קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו: הדבר לא היה קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם. [...] חזרנו לצריף. לא יכולנו להביט איש בפני רעהו. האדם ההוא, שנתלה, היה עז נפש [...] אנחנו שבורים ומנוצחים: גם אם השכלנו להסתגל, גם אם למדנו למצוא מזון, לא להתמוטט מאפיסת כוחות, לא לקפוא מקור. גם אם נחזור הביתה".5
בצד חוסר התכלית וחוסר המשמעות בחיים שלאחר השואה, על פי דבריו של פרימו לוי, ניצולים רבים אחרים מעידים על הרצון העז שהניע אותם למצוא משמעות חדשה לחייהם. על הניסיונות הללו נקרא בפרק הבא.
- יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 15.
- פרימו לוי, ההפוגה, ספריית פועלים, תל אביב תשל"ט, 9.
- Chamberlin Brewster and Feldman Marcia, The Liberation of the Nazi Concentration Camps 1945: Eyewitness Accounts of the Liberators, United States Holocaust Memorial Council, Washington D.C., 1987, pp. 75-76.
- Chamberlin Brewster and Feldman Marcia, The Liberation of the Nazi Concentration Camps 1945: Eyewitness Accounts of the Liberators, United States Holocaust Memorial Council, Washington D.C., 1987, p. 103.
- פרימו לוי, הזהו אדם?, עם עובד, תל אביב 1989, עמ' 161- 162.
התמודדות ושיקום
התמודדות ושיקום
ניצולה מברגן-בלזן, גרמניה, לאחר השחרור, אפריל 1945
ניצול יושב לבדו בברגן-בלזן לאחר השחרור, אפריל 1945
ניצול יושב מחוץ לצריף בברגן-בלזן, גרמניה, אפריל 1945
אסיר בברגן-בלזן ליד צריפי המחנה, גרמניה, 1945
אסירים תשושים לאחר השחרור בדכאו
שתי ניצולות בברגן-בלזן לאחר השחרור, אפריל 1945
"אחד מעיר, שניים ממשפחה" - הבדידות והחיפוש אחר משמעות חדשה לחיים
לשרידים של יהודי אירופה, ההתמודדות העיקשת עם חיי היום-יום והניסיון להישאר בחיים לא הותירו כמעט מקום למחשבה על גורל בני המשפחה ועל החיים שלפני המלחמה. השחרור הביא עמו תגובות מעורבות: לשמחה שחשו הניצולים על סיום המלחמה ועל סופו של שלטון האימים הנאצי התלוותה תחושה קשה של אבדן, ולעתים אף תחושת אשמה על שהם שרדו ואילו בני משפחותיהם נרצחו. משוחררים מעריצות הנאצים וחופשיים לשוב לביתם, גילו רבים מהם שמשפחותיהם נרצחו ואין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו. ניסיונם של הניצולים לשוב אל המקומות שחיו בהם ערב המלחמה לא תמיד עלה יפה. היחס של התושבים המקומיים, בעיקר במזרח אירופה, אל הניצולים היה פעמים רבות אנטישמי, והם ראו בהם אורחים בלתי רצויים. גם במערב אירופה - שם יכלו בדרך כלל הניצולים למצוא את בתיהם עומדים על תִלם - הם התאכזבו לעתים קרובות מדי מיחסם של שכניהם ושל הגופים הביורוקרטיים שטיפלו בעניינם. בעבור ניצולי השואה ששבו מהמלחמה חסרי כול, נגע האיסוף של "כל מה שאין" בנימי נפשם. בסופו של דבר היה עליהם לגשש את דרכם לחיים בכוחות עצמם.
החיפוש אחר הדרך החדשה היה כרוך בדרך כלל בתחושת בדידות איומה. מספר על כך יצחק (אנטק) צוקרמן שהיה ממפקדי מרד גטו ורשה:
"נדמה לי, שמעולם לא היה אבל גדול יותר משביום שמחה זה... היום הזה [...] היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות, לא משמחה אלא מיגון. [...] הטנקיסטים המתנשקים, הפרחים המועפים לעברם, שמחת ההמונים, הרגשת החופש והפדות ואנו [...] עומדים בין ההמון בודדים, מיותמים, אחרונים, ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי. איזו שמחה יכלה להיות?"
6
גם אווה ב., שהייתה אסירה באושוויץ-בירקנאו, מתארת את הבדידות ואת הספקות בדבר איחוד מחודש עם המשפחה:
"כל תקופת המלחמה התפללנו לשחרור והנה זה בא לפתע. את חופשייה! אך אחרי שעיכלתי את עניין החופש הבינותי שכל הזמן בעצם קיוויתי לראות את אבי, ואף העזתי לקוות שאולי בכל זאת אראה גם את אימי. ידעתי בלבי שזה כמעט בלתי מציאותי, אך את אבי הייתי בטוחה שעוד אזכה לראות. אבל החלו לקנן בלבי ספקות והתחלתי להבין שאולי זה לא יתגשם. [...] מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאד. הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?"
7
- אנטק צוקרמן אמר: "אנו עומדים בין ההמון בודדים, מיותמים, אחרונים, ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי". אווה אומרת: "הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו". מדבריה של אווה ניכר שהיא יודעת שעליה מוטל לדאוג לעצמה, שכן לא נותר אף לא אחד אחר שיעשה זאת. אך היא גם רואה בעצמה חלק מישות גדולה יותר. חשבו: האם הייתה משמעות ייחודית ל"יחד" שמצאו ניצולי השואה לאחר המלחמה? כיצד באה משמעות זו לידי ביטוי?
לתחושת הבדידות התלוו לעתים קרובות כאב, אשמה ובושה, כפי שמספר פרימו לוי:
"וכך, גם עבורנו צלצל פעמון השחרור רציני ומסוגר, ומילא את נשמותינו בשמחה ובתחושת בושה מכאיבה כאחת. משום כך רצינו למחוק מן ההכרה ומהזיכרון את הכיעור ששכן שם: והיה זה גם צלצול פעמון הייסורים, כיוון שחשנו כאילו השחרור הוא אשליה, שכן מאומה, לא יוכל לעולם להיות כה טוב וטהור כדי מחיקת העבר".
8
רות בונדי, ילידת פראג וניצולת אושוויץ, והמשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה מציגות מבט אחר על תחושת האשמה:
"איך שורדים? במחקרים, בסיפורים, בשירים, חוזר מוטיב תחושת האשמה הרובצת על ניצולי השואה כל ימי חייהם, על ששרדו אחרי שכל עולמם חרב. כל כמה שאני מנסה לצלול למעמקי-השחור של ניסיון השואה, אינני מוצאת בו תחושת אשמה על שנשארתי בחיים. פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו – אבל לא אשמה".
כל מקרה / ויסלבה שימבורסקה
תרגום: רפי וייכרט
[...]
ניצלת, כי היית ראשון
ניצלת, כי היית אחרון,
כי לבד, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם. כי נפל צל.
כי שרר מזג אויר שמשי.
מזל שהיה שם יער.
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם.
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.
מזל שתער צף על המים.
בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי.
מה היו אילו יד, רגל,
בפסע, כחוט השערה
מצרוף המקרים.
[...]
הבושה על מעשים שעשו כדי לשרוד ועל שהיו היחידים ששרדו מתוך ההמונים חוזרת בעדויות של ניצולי שואה. המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה מתארת בשיר את השרירותיות שבהישרדות. דונו בגישות השונות שמציגים שלושת המקורות שלעיל.
נראה שכאב, אשמה ובושה המשיכו וממשיכים להיות חלק בחייהם של ניצולי השואה. עד כמה ניצולים שמצאו משמעות חדשה לחייהם והקימו משפחות אכן הותירו מאחוריהם את עולם המתים? על כך מספרת מרים שטיינר שהיתה אסירה במחנות אושוויץ ורוונסבריק:
"אז התחלנו לקלוט את האובדן הגדול. התחלנו להבין שאמנם סבא וסבתא וכמעט אף אחד מן הקרובים לא חזר, רק בן הדוד הזה וגם אבא שלו חזר אחר כך. אמרו שאנחנו לא יכולים לחכות להם, אבל למעשה האמת היא, שאנחנו חיכינו כל הזמן לאבא. ואני רוצה רק לספר, שלא פעם אני מסתכלת וכאילו מחפשת... לא את אבא – את אחי אני עד עכשיו כל הזמן מחפשת, ואני יודעת שזה לא מציאותי בכלל ואני לא בדיוק מחפשת, אני תרה בעיניים...".
11
- לעתים קרובות אנו נוטים לעסוק בשיקום הניצולים בלי לתת את הדעת על הדרך הארוכה ושאינה מובנת מאליה שעברו ניצולי השואה עד שהצליחו לחזור ולחיות. האם המונח "שיקום" קיבל בעיניכם משמעות אחרת בעקבות דבריה של מרים?
- יצחק (אנטק) צוקרמן, יציאת פולין, הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגטאות, תל אביב 1988, עמ' 15.
- יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 37.
- פרימו לוי, ההפוגה, ספריית פועלים, תל אביב תשל"ט, 10.
- רות בונדי, שברים שלמים, גוונים, תל אביב 1997, עמ' 44.
- ויסלבה שימבורסקה, בשבח החלומות, קשב לשירה, ישראל 2004, עמ' 73 מפולנית: וייכרט רפי.
- יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 38.
מחנות העקורים
מחנות העקורים
עיתונים יהודיים שהוצאו לאור במחנה העקורים, ברגן בלזן, גרמניה
ילד באמבטיה במחנה העקורים 'פרנץ ג'וזף קסרנה', זלצבורג, אוסטריה
חדר מגורים מקושט בסמלים ציוניים במחנה 'בית ביאליק', זלצבורג, אוסטריה
החתונה הראשונה במחנה העקורים בברגן בלזן, גרמניה
ההצגה הפודה בביצוע קבוצת התיאטרון במחנה העקורים בברגן בלזן, גרמניה
גן ילדים במחנה העקורים בברגן-בלזן, גרמניה, 1946
"לחיות חיים נורמליים" - מחנות העקורים
בסוף שנת 1945 ניצולים רבים ששרדו מהמחנות השונים ומצעדות המוות לא רצו או לא יכלו לחזור לביתם. לכן רבים מהניצולים הגיעו בדרכים שונות למחנות עקורים במרכז אירופה (בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה) שניהלו בעלות הברית. החיים במחנות העקורים היו כרוכים בקשיים רבים. מאחורי גדר תיל חיו ניצולים רעבים, לבושים בבלויי סחבות, והם סבלו מאי-ודאות מייאשת באשר לעתידם. תחושת התלישות הולידה לעתים אדישות וחוסר מעש. על אף זאת אנשים רבים במחנות אלו נישאו והולידו ילדים. הניצולים הקימו במחנות העקורים מוסדות חינוך, הוציאו לאור יותר משבעים עיתונים, יזמו מפעלי הנצחה וזיכרון ואפילו יסדו תיאטראות ותזמורות.
הסופר אהרון אפלפלד, ניצול שואה שעלה לארץ אחרי המלחמה, מספר:
"שנים חיינו בקירבתו הסמוכה ביותר של המוות, אך מעט מחשבה, אם מותר לומר כך, הוקדשה. אחרי המלחמה, כשהמוות הלך והתרחק, עממו התקוות. דווקא אז איימה העצבות ללכוד את האנשים... זכורים לי אנשים, שהעצבות גררה אותם בלחש אל התרדמה שממנה לא קמו עוד".
12
לעומת ה"תרדמה" שאפלפלד מתאר, אליעזר אדלר שחי שלוש שנים במחנה עקורים מספר על חיוניות בלתי רגילה של חלק מהניצולים:
"... העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים התחתנו. היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חיית חיים אינטנסיביים.
כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם, הוצאנו לאור עיתון, הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה? למי היה ראש לזה... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה.
אני זוכר שהייתי אומר לצעירים: שיכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בתוך השיכחה יכולת ליצור חיים חדשים... איכשהו, יצר החיים היה כל-כך חזק שהוא החזיק אותנו בחיים".13
בקטע שלהלן אהרן אפלפלד מציג יצר קיום שונה מאין כמוהו מאותה עצבות שגררה את הניצולים ל"תרדמה" שממנה לא היה עוד מוצא. הוא מספר על להקות השחקנים שקמו במחנות העקורים:
"מיד לאחר המלחמה צצו להקות הבידור הראשונות: ערוב של קשישים וצעירים וביניהם שחקנים לשעבר, זמרות נוער שבגר בבונקרים, ומיני אנשים רזים שמצאו פורקן בפיזור דעת זה. להקות אלו קמו ספונטאנית ועברו ממחנה מעבר אל משנהו. הם שרו, דיקלמו, סיפרו בדיחות. [...] מה הביעו להקות אלו. קשה, כמובן, להכליל. מעיקרו היה זה רצונו הסמוי של יצר הקיום להחזיר אותנו אל מעגל החיים".
14
- האם היה השיקום בבחינת "יצר חיים" בלבד או שהוא הושפע גם מבחירה מודעת בחיים? הסתייעו בתשובתכם בשלושת הקטעים שלעיל.
אבא קובנר היה ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה. גם הוא מתאר את תהליך חזרתם לחיים של השרידים של יהודי אירופה:
"אותו ציבור, אותם אנשים [ניצולי השואה], יכלו גם להשתקע מתוך השלמה של אין-אונים ולנסות לשקם את הריסותיהם במקום שהיו. לא היה מופלא מדעתי, אילו אותו ציבור היה הופך לחבר שודדים וגנבים ורוצחים, ואז אולי הם היו גם הכי הומאניים והכי צודקים שיכולים להיות בעולם. הם באו רעבים, מרופטים, הרוסים, מובסים והדבר הראשון אצלם היה חיפוש אחרי דברים קיומיים - אחרי לחם, אחרי חדר, אחרי משרה, ואיכשהו כל זה יכול היה לשקוע בעליבות של חיים-כביכול-משוקמים".
15
- בעיני אבא קובנר, חזרתם לחיים של הניצולים אינה מובנת מאליה. כעת נסה לענות שוב על השאלה הקודמת. האם נשארה תשובתך כפי שהיא? האם השתנתה? מדוע?
- אהרן אפלפלד, מסות בגוף ראשון, הספריה הציונית, ירושלים 1979, עמ' 42-43.
- ארכיון יד ושם, O.3/5426.
- אהרן אפלפלד, שם, עמ' 44-45.
- אבא קובנר, משלו ועליו, מורשת וספריית פועלים, תל אביב 1988, עמ' 40 - 41.
בית חדש מעבר לים
בית חדש מעבר לים
תצלום קבוצתי לפני הנסיעה לארץ ישראל, לודז', פולין, 1947
תליית מודעות ציוניות במחנה פרש, זלצבורג, אוסטריה
שליח מארץ ישראל עם קבוצת עולים,פלדפינג, בבאריה, גרמניה
מהגרים בתחנת הרכבת בווינה, אוסטריה, בדרך לארץ-ישראל
"אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור" - בית חדש מעבר לים
ניצולי השואה במחנות העקורים באירופה ריכזו את מאמציהם בהגירה ממנה כדי לבנות חיים חדשים בארצות אחרות. שני שלישים מהניצולים היגרו לפלשתינה, לימים מדינת ישראל. האחרים היגרו לארצות הברית ולמדינות מערביות אחרות.
רצונם העז של הניצולים לבנות חיים חדשים גבר גם על הקשיים שהיו כרוכים בהגירה. רחל בן חיים עלתה לארץ ישראל בינואר 1946. היא מספרת:
"עברנו את הגבולות בתחבולות רבות, לפחות ארבעה-חמישה גבולות. פעמיים קיבלנו ניירות מזויפים. [...] גבול אחד עברנו ברגל. אני נָשָאתִי ילד של מישהו. גבול אחד ברכבת משא. הכניסו אותנו לקרון אחד או שניים וסגרו אותם. רכבת המשא הריקה עברה את הגבול כדי להביא סחורה, ואנחנו היינו בתוך הקרונות. [...] היינו מעל תשע-מאות מעפילים. ממש שפכו אותנו לתוך האוניה [...] האוניה עגנה בחופי הארץ והאנגלים גילו אותנו. [...] הקיפו אותנו אוניות מלחמה ואז היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים. עגנו והעלנו את דגל הלאום על התורן למעלה למעלה. אני חושבת שעגַנו בלב הים. הייתה לנו הרגשה שכל עם ישראל עומד על החוף בחיפה, כי המזח היה מלא [...] דבר כזה לא שוכחים ודבר כזה נתן לנו לעבור המון המון קשיים".
16
- רחל כמעט ואינה מתארת את תחושותיה במסעה הארוך לארץ ישראל. היא אומרת רק: "היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים". למה היא מתכוונת לדעתך?
שלמה כהן נולד ביוון בשנת 1920. הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו, והצבא הבריטי שחרר אותו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. הוא עלה ארצה בשנת 1946. שלמה מספר:
"...הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי..."
17
שלום (קפלן) אילתי נולד בשנת 1933 בקובנה שבליטא. במלחמה הוא נכלא בגטו והוברח למסתור. שלום עלה ארצה בשנת 1946. הוא מסביר את הסיבות לעלייתו לארץ:
"ובכל זאת, למה ארץ ישראל דווקא? [...] בסביבתי הקרובה השאלה מעולם לא התעוררה – היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל. צליל שקשוק הגלגלים היה חד-משמעי ונחרץ – אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור".
18
- שלמה אומר: "נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל", ושלום אומר: "היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל". בשתי העדויות הניצולים אומרים בבירור שאין עוד מקום לחיים במולדת המוכרת. מה, לדעתך, הניצולים מותירים אחריהם? מה משמעותה של עזיבת העולם שאבד לטובת ניסיון לחיים בעולם החדש? במה הדבר כרוך?
כאמור, שליש מניצולי השואה בחרו להגר לארצות אחרות ולא לישראל. הם היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמדינות מערביות אחרות.
דורותי פינגר נולדה בפולין בשנת 1929. הרוסים שחררו אותה, היא שהתה במחנות עקורים בגרמניה ולבסוף היגרה לארצות הברית. היא מספרת על בחירתה:
"חייתי במחנה עקורים בגרמניה, וחלמתי להיות חופשייה בארה"ב או בישראל. אחת ולתמיד החלטתי לעשות משהו לעתידי. כתבתי מכתב לדודי שחי בווילמינגטון [ארצות הברית] ובקשתי ממנו עזרה. הוא עשה כן. הוא שלח לי אפידיוויט [אישור הגירה]. [...] חיכיתי זמן רב ליום שבו אוכל להגיע לארץ חופשית, שבה אין חשיבות לגזעך או לדתך, שבה כל אחד חופשי ומאושר; שבה כל הילדים הולכים לבית ספר ונהנים מן החיים. חיכיתי זמן רב והשגתי מה שציפיתי לו כל כך הרבה. קיבלתי את הדרכון שלי ב-17 בנובמבר 1947..."
19
ריבה בינדר מתארת גם היא את נדודיה לאחר סיום המלחמה:
"...אחרי שהיינו ברומא שנתיים וחצי, הצלחנו להתנער מן הזהות של עקורים. ניסינו לעלות לארץ ישראל, ארץ חלומותיי מאז ומתמיד, אבל הבריטים שלטו שם ולא התירו לנו להיכנס. כאשר קרובים של בעלי בדרום אפריקה שלחו לנו ניירות הגירה, הגשנו בקשה, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1948 התירו לנו את הכניסה. וכך הגענו ליוהנסבורג".
20
- ריבה בינדר אומרת: "הצלחנו להתנער מן הזהות של עקורים". למה לדעתך התכוונה? מה לדעתך היו מניעיה?
- ארכיון יד ושם, O.3/6921.
- יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 43.
- שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 297.
- ארכיון יד ושם, O.69/203.
- ארכיון יד ושם, O.69/58.
