• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מערך שיעור בנושא גטו וילנה

  1. רוז'קה קורצ'אק, להבות באפר, מרחביה: מורשת וספרית הפועלים, 1965, עמו' 108 – 109.
  2. גרגורי שור, רשימות מגטו וילנה, תל אביב: הוצאת איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל, עמו' 51 – 52.
  3. מיומנו של הרמן קרוק, עמ' 360 - 361.
  4. יחזקאל קרמרמן, מוילנא "ירושלים דליטא" עד חיפה, תל אביב: הוצאת איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל, תשס"ב, עמו' 113.
  5. קורצ'אק, להבות באפר, עמ' 34.

     

היחידה המובאת כאן היא מדגם קטן מתוך ערכה בנושא גטו וילנה המתבססת על כרזות שנוצרו בגטו ומיועדת לתלמידי החטיבה העליונה.

מטרת יחידה זו הנה להפגיש את התלמיד עם מושגים שונים המרכיבים את המושג 'גטו' ולעמוד על חלק מהמשמעויות של החיים בו. היחידה מתמקדת בכמה מההיבטים של חיי היום יום של היהודים בגטו, תוך שימת דגש על תגובות שונות לאירועים ומצבים ובחירות מגוונות שנעשו במציאות זו.

יחידה זו מתמקדת בגטו וילנה בליטא שבדומה לגטאות האחרים באזורי ברית-המועצות לשעבר, הוקם במקביל או לאחר תחילת הרציחות. מציאות זו הפכה את המוות לנוכח כבר בשלביו הראשונים של קיום הגטו. יחידה זו תתמקד במאבק לחיים של גטו וילנה ובמשמעות ה'קיום בצל המוות'.

במערך המובא כאן בחרנו בשתי כרזות רחוב מגטו וילנה מתוך תשע הכרזות הנדונות בערכה השלמה. הכרזות נבחרו מתוך עשרות כרזות כמדגם המנסה לייצג את ההיבטים השונים של הניסיון לקיים חיי שגרה במציאות של השמדה טוטלית. כרזות אלו וקטעי העדות המצורפים אליהם מעלים בפני התלמידים את הדילמות הקשות שהיו כרוכות בניסיון זה, ושבהן התלבטו יהודי הגטו. דילמות שמטבע המציאות שבה נוצרו מורכבות ואין להם תשובה פשוטה וחד משמעית. לפיכך אין לבקש מהתלמידים לפתור, כביכול, את הדילמה.

במקום זאת, אנו מציעים להעלות את הטיעונים השונים שהעלו יהודי הגטו עצמם ביחס לדילמות השונות ובצורה זו להבהיר, דרך נקודת מבטם, את מורכבות החיים בגטו. כך, אין להבין את הניסיון לקיום חיים תקין בשואה כדרך סלולה וידועה שהתנאי היחיד לקיומה הוא הנכונות של היהודים בגטו ללכת בדרך זו. למעשה, קיום שגרת חיים במציאות זו הייתה פריצת דרך חדשה שסלילתה לוותה בלבטים אישיים ובויכוחים ציבוריים.

פעילות: עבודה קבוצתית סביב כרזות רחוב מגטו וילנה.

לאחר שחרור וילנה, בשלהי הקיץ של 1944, חזרו להריסות הגטו קבוצת פרטיזנים יהודים שיצאו בזמן המלחמה מהגטו ליערות. בינות להררי אשפה ומקומות מחבוא שונים הם מצאו וחילצו חומר תיעודי יקר ערך על חיי הגטו, הכולל יותר מ 200 כרזות רחוב. כרזות אלו מהוות עדות לחיי התרבות והרוח בגטו וילנה. כבתמונת מראה, הם משקפים גם את הפרדוקסליות של החיים בגטו: טוב ורע, ייאוש ותקווה, הקרבה עצמית לצד מלחמת הישרדות. חיים אלו על כל מורכבותם התנהלו בצל המוות – במקביל לרצח המתמשך של עשרות אלפי יהודי הגטו בפונאר.

הפעילות סביב הכרזות מתמקדת בנושאים הבאים:

כרזה 5 - תחרויות ספורט:

הקמת מגרש הספורט בגטו עוררה תגובות שונות: היו שראו בכך הנצחה עצמית של יצר החיים בגטו וכלי להעלאת המורל והרצון לאחוז בחיים על אף הכל. אולם, מצד שני היו שטענו שדווקא פעילות ספורטיבית מחלישה את יכולת ההתנגדות בכך שהיא משכיחה את המציאות האמיתית של סכנת ההשמדה.

כרזה 25 - תפילת יום כיפור:

הדיון בקיום המצוות היומיומיות, כגון תפילה וחגים, נעשית תוך עיסוק בשאלה מה השתמר ומה השתנה ביחס לתקופה שלפני השואה, ומה משמעות הדבר.

 עיינו בכרזה, בכמה ענפי ספורט מתקיימים תחרויות? על מה מעיד דבר זה?

ביולי 1942 מנתה מחלקת הספורט בגטו 28 קבוצות בהתעמלות, אגרוף וענפי ספורט נוספים. מספר הספורטאים בגטו היה יותר מ- 1000 איש, מתוך כ- 20,000 תושבי הגטו. ספורטאים אלה ארגנו תחרויות בכדורגל, טניס, כדורסל, אגרוף, קפיצה לרוחק ותחרויות ריצה ברחובות הגטו הצרים.

בקיץ התאמנו הספורטאים במגרש הספורט שברחוב שטראסון 6, מגרש זה היה ממוקם בין הספרייה לבין בית הכלא בגטו שממנו נשלחו האסירים למותם בפונאר.

הוקם בגטו אפילו מגרש ספורט. הפועלים השקיעו בו הרבה יגיעה. ניקו, סידו, הרחיבו את המגרש, על ידי פירוק בניינים שנפסלו לשימוש [...] והנה נתבשרנו שלמחרת היום תתקיים פתיחה חגיגית של מגרש הספורט – הכניסה לפי הזמנות.
באותו טקס חגיגי, שבו השתתפו באי כוח היודנראט והמשטרה, נאמו דסלר [איש המשטרה היהודית] ומושקט [סגן ראש היודנראט]. האחרון אמר: "אם אחרי שנים יבקש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא יהיה בנמצא מסמך כלשהו, שיעיד עליהם, הרי ישמש מגרש זה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נכנעת ויצר החיים ללא מצרים הפועם בנו..."
[...] ואכן, החלו עוסקים בגטו בספורט. על פני המגרש היו מתכנסים המוני נוער, ואפילו התכוננו למרוץ מסביב לגטו...
תיאטרון, אלגאנטיות, ספורט, ובעקבותיהם גוברת האופטימיות ומתרבים הקולות הנשמעים, לעתים, התוכפים והולכים: ואף על פי כן נבלה את האויב ונזכה...1

רוז'קה קורצ'אק: (1921 – 1988). לוחמת מחתרת ופרטיזנית. עד פרוץ המלחמה חייתה בפלוצק, לאחר מכן הגיעה לוילנה והצטרפה להנהגת ה"שומר הצעיר" שם. לאחר יציאת המחתרת ליער, הפכה לפרטיזנית. בדצמבר 1944 עלתה לארץ ישראל, שם מסרה למנהיגי היישוב דו"ח על השואה ותנועת המחתרת היהודית. הייתה חברת קיבוץ עין החורש, פעילה בהנהגת ה"קיבוץ הארצי" ובמפעלי חינוך להנצחת השואה.

על פי עדותה של רוז'קה, מה חשיבותה של הפעילות הספורטיבית בגטו?

המדהים מכל היה מגרש הספורט. מחצר הבית ברחוב שטראסון 6 סולקו כל הדוכנים לממכר בשר, יישרו את הקרקע, הציבו עמודים עם רשתות, והחצר העתיקה נהפכה לרחבת משחקים גדולה ומטופחת. צעירים ערכו שם מדי יום תרגילי התעמלות והתחרו בענפי ספורט שונים. קשה היה להאמין למראה העיניים. רצית לצעוק: "מה זה – חלום או מציאות?" לא ידעת אם לשמוח או לבכות לנוכח הפרדוקס הזה. אולי צודקים אלה שחיים כך, כאילו לא קיימות הזוועות מסביב, ומסרבים לראות את החומות המקיפות אותנו. אולי שכחו שאוחזת בנו כף יד עשויה ברזל, אשר עלולה בכל רגע להיסגר ולמעוך את כולנו כמו זבובים.2

גרגורי שור: (1888 - 1945). עיתונאי ופעיל פוליטי. בתקופת הגטו עבד במיון מדי צבא עבור הגרמנים. תוך כדי עבודתו ובמשך שהותו בגטו ניהל יומן בהיחבא שבו תיאר את קורות הגטו. אונה (אנה) שימייטבה, ליטאית שהתנגדה לנאצים, הייתה נכנסת לגטו בחשאי ומבריחה החוצה את רשימותיו, אותם החביאה מתחת לרצפת האוניברסיטה של וילנה, שם עבדה. לאחר המלחמה הצליחה בתו של שור להבריח העתק של היומן כתוב על נייר סיגריות דק בכתב סתרים משטחי ברית-המועצות הקומוניסטית. שור נרצח במחנה הריכוז שטוטהוף סמוך לשחרור.

איך מתייחס שור לפעילות הספורט בגטו? האם הוא רואה אותה בעין חיובית או שלילית? נמקו.

עיינו בכרזה ושימו לב לפסוק המשמש ככותרת, מה משמעות הפסוק? מדוע, לדעתכם, בחרו בו?

וילנה שימשה מרכז תורני-רוחני חשוב ביותר לפני השואה. תנאי הגטו הקשו מאד על האפשרות לשמור מצוות. כך, למשל שמירת השבת לא התאפשרה, בשל ההכרח לצאת לעבודה 7 ימים בשבוע. אולם נעשה ניסיון לשמר ככל האפשר את מה שניתן היה- בגטו פעלו שלושה בתי כנסת, שבחגים היו מלאים במתפללים, ובימות החול התקיימו בהם גם לימודים של בי"ס יסודי וישיבה. לקראת חג הפסח נאפו מצות, בחג הסוכות הוקמו מספר סוכות, ובשמחת-תורה נערכו הקפות.

חלפה שנה מאז 'אקציית יום הכיפורים' המפורסמת. אפילו כעת, בזוכרנו את אותו יום-כיפור, כל עצבינו רועדים [...] למעשה, זהו 'יום השנה' לסדרה שלמה של אקציות [...]
בשנה זו, ההכנות ליום כיפור נעשו תחת הרושם של אירועי השנה שעברה [...] [האירוע החשוב ביותר אמור היה להיות התפילה בהיכל התיאטרון [...] התפילה בהשתתפות החזן הגדול של בית הכנסת הגדול- יוסף אידלסון,בליווי מקהלה מיוחדת. הכניסה עם כרטיסים.
[...]
האווירה חגיגית. לאחר 'כל-נדרי' הודיע ד"ר [צמח] פלדשטיין שאדון גנס ינאם.
גנס אמר: הבה נתפלל לזכר אלו ששולחו. עברנו שנה קשה, הבה נתפלל לאלוהים לשנה קלה יותר. עלינו להיות חזקים, ממושמעים וחרוצים.
כאשר החל גנס לדבר, פרצו זעקות-שבר. פונאר, מוות, אובדן הילדים, הנשים והבעלים היו
באוויר. גנס עצמו היה מרוגש מאד.3

אקציית יום הכיפורים: ביום כיפור, ה-1 באוקטובר 1941, נערכו במפתיע אקציות בשני הגטאות בוילנה. בצהריי היום, כאשר בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, פרצו לגטו הקטן גרמנים וליטאים, והחלו לעצור אנשים. האקציה באה כהפתעה לתושבי הגטו ולכן הצליחו הגרמנים והליטאים לאסוף ללא קושי מאות רבות של אנשים מבתי הכנסת, מהבתים ומהרחובות. אחר הצהרים החל מצוד נוסף על אנשי הגטו, שנמשך עד שעות הערב. הנלקחים באקציה זו, 1,700 איש, נשלחו לבית הסוהר לוקישקי ומשם לפונאר. באותו יום אחרי הצהריים בוצעה אקציה גם בגטו הגדול ו-2,200 יהודים נשלחו מהגטו ללוקישקי.

הרמן קרוק: (1897 - 1944), ממנהיגי ה'בונד' בפולין ומרושמי קורות העתים בגטו וילנה. ביומנו השאיר תיאור מפורט של חיי היום יום בגטו. קרוק ניהל את הספרייה בגטו ועבד עבור הגרמנים בעבודת כפייה של מיון אוצרות ספרות יהודיים שנמצאו בספריות בעיר. יחד עם חבריו הצליח להעביר לגטו כתבי יד וספרים חשובים ולמנוע את העברתם לגרמניה. עם חיסול הגטו נשלח למחנה קלוגה באסטוניה שם המשיך בכתיבת היומן עד יום לפני הירצחו ב- 18 בספטמבר 1944, ימים ספורים לפני השחרור.

אילו משמעויות חדשות קיבלה תפילת יום-כיפור בגטו בשנה זו?

סמוך לפסח נפתחה מאפייה של מצות מכונה בגיטו. באחד הערבים לקחתי את חמשת הקילוגרמים של הקמח, שאספנו כל החורף בציפה הלבנה התלויה ליד תנור הברזל שלנו [...] והלכתי למאפיה הפרטית, שם התאסף כבר תור [...]
בליל פסח התאספו בחדרנו רוב חברי "בני עקיבא" בגיטו [...] מצה היתה לנו ומרור לא חסר...
בפעם הראשונה מזה זמן רב שרנו. אמרנו "מה נשתנה" בניגון שהיה נהוג ב"קיבוץ הדתי" בארץ ישראל, ושכחנו קצת מהצרות. היה זה אחד הלילות הנעימים ביותר שידענו בכל הערבים השחורים והעצובים שעברו עלינו בגיטו. שירתנו בקעה מחלונות עליית הגג והתפשטה מעל גגות הגיטו [...] ה"סדר" בחדרנו נמשך עד ארבע לפנות בוקר. כדרכו בכל חג יהודי חתם אבא את ה"סדר" בברכה: "שיחזרו כל אלה שחסרים לנו פה..."
לא רצינו להשלים עם המחשבה שיקירינו הנעדרים לא יחזרו עוד, כי אין דרך חזרה מפונאר.
4

יחזקאל קרמרמן: נולד ב-1921 והוא הניצול היחיד של "הגטו הקטן" בוילנה. אביו, אמו אחותו ושני אחיו נרצחו בשואה. היומן שכתב בגטו אבד בזמן חיסולו, אך לאחר השואה שב וכתב מהזיכרון על האירועים שעבר. לאחר המלחמה היה פעיל בארגון העלייה ה"בלתי חוקית" לארץ ואף עלה בעצמו בסוף 1945.

מה בעדותו של יחזקאל קרמרמן על ליל הסדר בגטו-וילנה מתאר ליל סדר 'רגיל', ומה בעדות מלמד על המציאות השונה שבה התקיים ליל הסדר? איזה מאפיין מרכזי יותר בעיניכם בעדות- השימור או השינוי?

נסכם בדיון בדבריה של רוז'קה קורצ'אק:

אין בגטו מחר, אלא, חיי שעה. מדי בוקר מתעורר אדם משנתו הרגוזה: מחשבתו הראשונה היא: הלילה עבר, מי יודע מה ילד יום?5

כיצד ניתן ליישב את התחושה שעולה ממילותיה של רוז'קה קורצ'אק עם הווי החיים שמשתקף מתוך הכרזות והעדויות?