פרופסור צבי בכרך נולד בהנאו, גרמניה. עד לעליית הנאצים לשלטון, צבי ומשפחתו חיו חיי נוחות. הם שמרו על המסורת היהודית, ובמקביל היו גאים באזרחותם הגרמנית. אמו חבבה שירה גרמנית ונהגה לצוטט קטעים משיריהם של היינריך היינה וגתה. אביו של צבי שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ועסק בבנקאות ומאוחר יותר במסחר. הם חשו יהודים וגרמנים כאחד.
צבי נזכר:
"אנחנו לא היינו דתיים חרדים, היינו מסורתיים - שמרנו שבת וחגים. עד 1933 אני לא זוכר שהיתה לי ילדות חריגה. באותה תקופה, עד שהנאצים עלו לשלטון, היו לי הרבה חברים גרמנים. גם להורים שלי היו הרבה חברים גרמנים. חלק מהיהודים היו אמידים מאוד והתבוללו. אמי הרגישה גרמנייה ויהודייה כאחד - היא היתה מודעת לזהות היהודית שלה ולהיותנו יהודים אבל לתרבות הגרמנית היה חלק מהותי בזהותה. אבי נלחם כחייל במלחמת העולם הראשונה ואני זכיתי במדליות שקיבל לאות הוקרה על השתתפותו במלחמה. היינו משפחה יהודית-גרמנית טיפוסית - מודעים לדתנו אבל חושבים במונחים של התרבות הגרמנית".
בשנים 1933-1937 חלה החמרה הדרגתית בחיי היהודים בגרמניה. סדרת חוקים ותקנות, שהגיעו לשיאם בשלילת אזרחותם של היהודים בחוקי נירנברג, הגבילו את חיי היהודים בגרמניה בתחומים שונים והוציאו אותם ממעגלי החברה והכלכלה. לא רק חוקים ותקנות הביאו לדחיקת היהודים מהחברה אלא גם נטייתם של גרמנים רבים להתנכר אליהם, כתוצאה מאנטישמיות, או למען טובות הנאה שהפיקו כתוצאה מנישול היהודים. בשנת 1938 הגיעה גרמניה הנאצית לשיאים במדיניותה האנטי-יהודית: לא עוד פעולות של חקיקה, ביטול זכויות אזרחיות וכפיית הגירה, אלא אלימות והתחלתו של איום קיומי על יהודי גרמניה.
צבי נזכר:
"למדתי בבית ספר יסודי בהמבורג, המשכתי ללמוד שם עד "ליל הבדולח" ב-1938. הורי, כמו רבים אחרים, לא הבינו את המתרחש סביבם. אחי ואני היינו בבית ספר יהודי וכל יום, בדרך חזרה הביתה, חטפנו מכות מילדי ההיטלר יוגנד, שיצאו באותה שעה מבית הספר הלא-יהודי הסמוך. היינו מגיעים הביתה פצועים. בסופו של דבר הצלחנו הורי, אחי ואני לעזוב להולנד, שם חיינו עד שנתפסנו על ידי הנאצים ב-1942".
כילד, נאלץ צבי לצאת לרחוב כשטלאי צהוב מוצמד לבגדיו. הוא מתאר את תחושותיו שבלבישת הטלאי:
צבי נזכר:
"אני אפילו לא אומר שזה היה מעליב; זה היה מביך משום שכולם נהגו לנעוץ בך עיניים. אני משווה את התחושה לזו שהיתה לי בבר מצווה, כשהייתי צריך לחבוש כובע גדול לבית הכנסת. כשהכובע היה לראשי כולם נעצו בי עיניים, וכך היה גם עם הטלאי. הרגשתי מבודד. שמצביעים עלי. זו היתה תחושה נוראית, אבל לא ניתנת להשוואה למה שקרה אחר כך"
באיטליה כמעט ולא היתה אנטישמיות עד 1936. בספטמבר 1938, התחייבה הממשלה האיטלקית למדינות ה"ציר" ובדומה לחוקי נירנברג בגרמניה, נחקקו חוקים אנטי יהודיים. יהודי גרמניה נאלצו להתמודד עם הקשיים הרבים שהציבה המציאות החדשה. רובה של הקהילה היהודית נאלצה למצוא מסתור. מעל ששת אלפים ושמונה מאות מיהודי איטליה נפלו לידיהם של הנאצים וגורשו לאושוויץ - בירקנאו, שם נרצחו.
חנה וייס (לבית קוגלר), גדלה בעיר הנמל פיומה שבאיטליה. היא היתה חברה בקהילה היהודית שמנתה כאלפיים איש. רבים מהם, כמו אביה של חנה, היגרו מהקיסרות האוסטרו הונגרית לשעבר. חנה ומשפחתה התמזגו בקהילתם, כיהודים וכאיטלקים נאמנים, ובהתאם לאופייה הבינלאומי של עירם דיברו שפות רבות, ביניהן: הונגרית, גרמנית ואיטלקית. לחנה, אחיה ושתי אחיותיה היתה ילדות מאושרת עד לשנת 1938, השנה בה נחקקו חוקים אנטי יהודיים באיטליה.
חנה נזכרת:
"הייתי הילדה היהודייה היחידה בכיתה, ולעולם לא הרגשתי לא נוח עם זה. התקרית האנטישמית היחידה שאני זוכרת התרחשה כשטיילתי עם האומנת הקתולית שלי. ילד, מהאזור העני של העיר, הלך לקראתנו, וכעבר לידנו קרא 'צ'פוטי' - יהודייה!. האישה הנוצרייה שהיתה לידי שאלה אותו "אתה יודע מה ישו היה? - ישו היה יהודי - אז מספיק עם ה 'צ'יפוטי'!". אני אפילו הייתי בתנועת נוער פשיסטית - עד שגירשו אותי ממנה ב-1938.
ב-1938, לאחר שהתקבלו החוקים האנטי יהודיים באיטליה, יהודים רבים גורשו למדינות מהן היגרו לאיטליה שנים רבות קודם לכן. רבים מיהודי איטליה איבדו כך פתאום את אזרחותם.
חנה נזכרת:
"החלו הגירושים. יהודים שהיגרו מהונגרים קיבלו צווי גירוש וחויבו לחזור להונגריה. אני זוכרת שהיינו מאוד קשורים לשכנים שלנו, תמיד שיחקתי עם הילדים שלהם, שהיו חברים טובים שלי."
בנובמבר 1941, מחנות ההשמדה בחלמנו ובבלז'ץ' כבר היו בתהליכי הקמה. משפחתו של צבי בכרך שנמלטה מגרמניה הנאצית להולנד, גורשה למחנה מעבר, לגטו, ולבסוף למחנה ההשמדה. זוועות השואה נפרשו לפניהם במלוא אכזריותן.
צבי נזכר:
"ב- 29 בינואר 1942, הגסטפו היו בביתנו - אני זוכר את זה בבירור כי שכבתי בבית עם חום גבוה, והם נתנו לנו, ואת זה אני זוכר בבירור, לא חמש, לא עשר, אלא שמונה דקות לעזוב את הבית ולהגיע לתחנה".
צבי ומשפחתו נשלחו לוסטרבורק, מחנה מעבר דרכו עברו רוב יהודי הולנד בדרכם למחנות ההשמדה במזרח אירופה.
שנה אחר כך, גורשה המשפחה לגטו טרזינשטאט. תנאי החיים שם היו קשים, אבל היתה נחמה בכך שהמשפחה היתה עדיין מאוחדת. גם פרק זה הסתיים באופן פתאומי.
צבי נזכר:
"...ביום כיפור של שנת 1943, אחי ואני היינו ברחוב והם אספו אותנו. הם העלו אותנו על משאית ונלקחנו לקרונות בהם היינו אמורים להישלח. אבי לא ראה אותנו, הוא היה בעבודה. אני ראיתי את אמי, אבל היא לא ראתה אותנו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים."
אחרי שהגרמנים פלשו לאיטליה, חנה, אמה, שתי אחיותיה והסבים שלה ניסו כולם לברוח לשוויץ. הם נתפסו ונכלאו בכלא 'סן ויטורה'. מאוחר יותר הם גורשו לאושוויץ בירקנאו, הגדול במחנות ההשמדה בפולין.
צבי ואחיו גורשו גם הם לאושוויץ- בירקנאו.
חנה וייס וצבי בכרך מתארים שניהם איך הנאצים השפילו אותם בגירוש למזרח.
צבי נזכר:
"ברגע שנכנסנו לקרונות הרכבת החלה ההשפלה. וסטרבורק וטרזינשטאט היו מבזים ומשפילים, אבל שלילת האנושיות החלה ברגע שעלינו על קרונות הבקר. התייחסו אלינו כמו אל בהמות. מאה וחמישים איש בקרון אחד, אי אפשר היה לשבת. במשך שני ימים ושני לילות היינו באותו קרון, זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי פנים מול פנים עם המוות. היו אנשים מתים בקרון שלנו".
חנה נזכרת:
"הוכנסנו לקרון להובלת בקר. החלל הפנימי היה גדול וריק מלבד דלי ריק שעמד בקרון. אנשים טיפסו אל הקרון: קודם המבוגרים - שמיד התיישבו, משעינים את גבם אל דפנות הקרון. כמעט ולא היה מקום. 80 איש נדחסו לתוך הקרון בו הייתי.
היו ארבעה פתחים קטנים, מעין חלונות, אבל יכולנו להסתכל החוצה רק דרך אחד מהם. האחרים היו חסומים על ידי מוטות (קורות) כלשהם. זכורים לי בעיקר הרעב והצמא, לא היו מים לשתייה".
בהגיעם למחנה אושוויץ - בירקנאו, בצי וחנה נזכרים בזוועות אותם ראו:
חנה נזכרת:
"הדבר הראשון שראיתי כשפתחו את דלתות הקרון עם הגיענו לאושוויץ, היה אסיר במדים מפוספסים, צועק בגרמנית "מהר, מהר, מהר, כולם למטה!". הוא לא היה היחיד שצעק. עוד מאה אסירים, לבושים כמוהו צעקו בו זמנית לאורך הרמפה. בנוסף, נבחו כלבי הס"ס.... הרעש היה פשוט נורא.
כל מה שרצינו היה לרדת למטה, רק שיפסק הרעש הנורא הזה. היינו מבולבלים, מלוכלכים, מותשים רעבים. איפה היינו? לא ידעתי. רק רצינו לצאת מהקרונות. פתאום הייתי לבד - חיפשתי את המשפחה שלי, המשפחה שלי חיפשה אותי. הכל היה צעקה אחת גדולה. זה כאב לנו באוזניים ובטח לא עזר למצב הנפשי והרגשי הקשה בו היינו..."
לאחר מכן מספרת חנה על הפרידה האחרונה מבני משפחתה ב'סלקציה' הידועה לשמצה. כאן, בהינף אצבע היה מחליט חייל ס"ס מי נדון למוות מיידי ומי לחיי שיעבוד.
חנה מתארת:
"פתאום מצאתי עצמי מול קצין גרמני...הוא היה גדול ושמן, אלגנטי...עמדתי לפניו. הוא לא דיבר. הביט בי, הרים את אגרופו והרים את האגודל כלפי מעלה. הבנתי מזה שאני אמורה ללכת ימינה. הבטתי למעלה ודרך גדר התיל ראיתי כמה דמויות עומדות. הבנתי שאצטרף אליהם; תוך כדי הליכתי קדימה, סובבתי ראשי לאחור וראיתי את אחותי הגדולה מאחורי. שאלתי אותה "איפה אמא, מגדה וסבתא?"
התשובה לשאלתה של חנה נמצאת בספרי ההיסטוריה. אמה, אחותה הקטנה, סבה וסבתה של חנה נשלחו הישר לתאי הגאזים, שם נרצחו...זו היתה הפעם האחרונה שחנה ראתה אותם.
עם הגיעה למחנה עצמו, חנה נלקחה לחדר או משרד קטן, שם חיכו לה שתי נשים.
חנה מספרת:
"לא הרגשתי כשהבחורה השנייה לקחה את ידי ודקרה אותי במחט. היא הספיקה לקעקע שתי ספרות עד ששמתי לב למה שקורה. התחלתי לצעוק "מה את עושה לי?" היא הסבירה לי שמיום זה והלאה עלי לזכור את המספר ולדעת לומר אותו בגרמנית, כך שגם אם יעירו אותי באמצע הלילה, אדע לשנן אותו; שאדע לומר אותו בקול, שאדע לזהות אותו כשמקריאים אותו בקול....שמי, חנה, מי שהייתי פעם, נמחק. היא סיימה איתי, ונשלחתי לחדר אחר, קטן מאוד, שם הושיבו אותי על כיסא. מישהו אחז בשערי, הרים אותו ותוך 2 דקות, הייתי קירחת. אחר כך העבירו אותי לחדר נוסף שם אישה פקדה עלי "תתפשטי". הבטתי בה. מה זאת אומרת "תתפשטי"? מעולם לא התפשטתי בפני אף אחד, מלבד עצמי במקלחת, וגם אז סובבתי את המפתח פעמיים במנעול. בסופו של דבר שלחו אותי אל מחוץ לחדר, ערומה, קירחת וממוספרת להצטרף לנשים האחרות, שכמוני, ישבו המומות באולם הגדול".
גם צבי מתאר את הגעתו לאושוויץ בירקנאו.
צבי נזכר:
"הוּרדנו מהרכבות כאילו היינו בקר, הנשים הופרדו מהגברים. אחד מהגברים שעזרו לנו לרדת מהקרון הורה לי לומר שאני בן שמונה -עשרה. למעשה הייתי בן חמש עשרה. היינו צריכים להתפשט, ונתנו לנו את המדים המפוספסים וכפכפי עץ שהכאיבו מאוד לרגלנו. הכל נעשה בחופזה. הטרנספורט שלנו נועד להישלח לגרמניה לעבודות כפיה, וזה היה למזלנו, מאחר ולא קעקעו לנו מספר על היד".
צבי ממשיך ומתאר את החוויה היומיומית של מחסור וכאב מצטבר.
צבי נזכר:
"פעם ביום היינו מקבלים כלי עם מרק דליל, אותו היינו צריכים לחלק בין חמישה אנשים. לכן אני תמיד אומר שהכאב הקשה ביותר, חוץ מהגעגוע להורים, היה כאב הרעב. לצעירים לא היה פתרון, רק רעב. הרעב היה במחשבותינו כל הזמן. לפעמים היינו מקבלים חתיכת לחם לחלק בין חמשתנו. סביב חתיכת הלחם תמיד היו מריבות, ואנחנו, הצעירים, תמיד היינו מפסידים - לא היינו חזקים מספיק. אני לא יודע איך שרדתי. לא חיינו שם, היינו שם. רבים מתו. בבוקר, בכפור, כמעט קפואים למוות היינו נעמדים למסדר. אני לא יודע איך או לָמה המשכנו לחיות. זה היה עינוי מוחלט".
צבי ואחיו, כמו גם חנה ואחותה, הצליחו לשרוד את זוועות אושוויץ - בירקנאו. לרוב בני משפחותיהם, לא התמזל המזל. אמה, אחותה, וסביה של חנה נרצחו בתאי הגזים זמן קצר אחרי הגעתם לאושוויץ.
אביו של צבי נאסר עם שני בניו לתקופה קצרה. הוא סיפר להם על מות אימם ברכבת, ויותר לא הוציא מילה מפיו. הם נשלחו למחנה 'טולכה' שליד לייפציג, שם עבדו בתת תנאים, שמונה עשרה שעות ביממה, בבית חרושת לתחמושת.
במרץ 1945, כשכוחות בעלות הברית הלכו והתקדמו, הבינו הנאצים כי תבוסתם קרובה. את האסירים שעדיין היו במחנות שלחו הגרמנים לצעדות חסרות תכלית, צעדות המוות. בין אותם אסירים היו צבי, אחיו ואביו. אביו של צבי נורה למוות, בדרך, לעיניהם של שני בניו. צבי ואחיו הצליחו לשרוד ושוחררו לבסוף על ידי חיילים אמריקאים.
אחרי המלחמה, חזרה חנה לאיטליה שם פגשה שוב את אביה. היא למדה לימודי סיעוד ובסופו של דבר עלתה לישראל. חנה נישאה לניצול שואה מהונגריה, ונולדו להם שלושה ילדים.
צבי החליט לעלות לארץ לאחר המלחמה. הוא סיים את לימודיו והיה למורה להיסטוריה, ומאוחר יותר לפרופסור באוניברסיטה. לו ולאשתו שלושה ילדים ונכדים רבים.
הזיכרונות הפרטיים ששמענו עתה, של צבי ושל חנה, הם חלק ממאגר זיכרון עצום, של אנשים שעברו את השואה. אנו מחויבים לצבי, לחנה ולכל אותם אנשים שסיפרו לנו את סיפוריהם. אנו מחויבים שסיפורם יונצח ויסופר לדורות הבאים.
