למורה:
לפניכם מספר שורות משירו של המשורר הפולני ולדיסלאב שלנגל. מילות השיר יהיו הציר המרכזי של הטקס, ובכל שלב יוקראו עוד ועוד שורות מהשיר. אנו מציעים לתת לכך גם ביטוי חזותי, לדוגמה:
- להקרין קטעים מהשיר בשקף, ובכל פעם שמקריאים עוד קטע מהשיר, להוסיף אותו בשקף.
- במצגת ממוחשבת להקרין את השיר כולו כבר בהתחלה, אך בכל פעם שמקריאים בית, להאיר או לשנות את צבעו של הבית.
- ניתן להקרין על מסך את דף העד על יצחק רודאשבסקי בעת הקראת הקטע מיומנו
כמו כן, כדי להדגיש כי מדובר ביצירה אחת, כדאי שתלמיד אחד יקרא את הקטעים משירו של שלנגל בכל הטקס.
נוסף על כך אפשר לקרוא את שירו של שלנגל במלואו בתחילת הטקס או בסופו.
בעיירות קטנות ונשכחות [...]
בשחר אפור ובכייני שכזה
כין יהודי שק של נדודים.
בשק רוצה היה לקחת
יומיומיותו הישנה".
אנה פרנק נולדה בגרמניה בשנת 1929. בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון עקרו בני משפחתה מגרמניה לאמסטרדם שבהולנד. מיולי 1942 הסתתרו בני משפחת פרנק עם ארבעה יהודים אחרים בעליית גג. ב-4 באוגוסט 1944 הלשינו עליהם לגסטפו שכניהם ההולנדיים. בני המשפחה והיהודים האחרים שהיו אתם גורשו למחנה אושוויץ-בירקנאו. אדית, אמה של אנה פרנק, נספתה באושוויץ. אנה ואחותה מרגוט נספו בברגן-בלזן ב-1945. האב אוטו פרנק נשאר בחיים והקדיש את חייו להנצחת זכרה של אנה באמצעות יומנה.
"מרגוט ואני התחלנו לארוז בילקוט של בית ספר את החפצים הנחוצים ביותר. הדבר הראשון שארזתי היה יומני, זו המחברת עטופת-הקרטון, ואחריה [...] ספרי לימוד, מסרק, מכתבים ישנים; את הדברים האוויליים ביותר הכנסתי לילקוט. אך אין אני מצטערת על כך; זכרונות חשובים לי משמלות".
"אני מקווה שאוכל לגלות לפניך את כל לבי כאשר עוד לא יכולתי לגלותו לאיש. ואני מקווה שתהיה לי למשען נאמן. [...] מצאתי בך עד כה משען נאמן, וגם בקיטי אשר לה אני כותבת בקביעות. אופן זה של כתיבה ביומני נראה לי הרבה יותר מוצלח ואני מחכה בקוצר רוח שיהיה לי פנאי לכתוב בך. אני כה שמחה שלקחתיך אתי!"
יצחק רודאשבסקי נולד בוילנה ב-1928 לאלי ולרוזה. בתקופת המלחמה הוא היה בגטו וילנה. יצחק נרצח בפונאר.
"יצא הצו שהאוכלוסיה היהודית בוילנה חייבת ללבוש טלאים לפנים ומאחור – עיגול צהוב ובתוכו האות י'. עכשיו לפנות בוקר. אני מביט דרך החלון. אני מגלה את היהודים הוילנאים הראשונים עם הטלאים. ראיתי בכאב, איך הביטו אחריהם. צרבה אותי פיסת הבד הצהובה שעל שכמם. זמן רב לא יכולתי לשאת את הטלאי. הרגשתי כאילו יש לי גיבנת, כאילו יש לי שני צפרדעים עלי. התביישתי להיראות ברחוב. לא מפני שיגלו, כי אני יהודי, אלא מפני שהדבר כאב לי. כאב לי מפני שלא ראיתי כל מוצא".
אברהם קופולביץ' נולד בלודז' ב-18 בפברואר 1930. בתקופת המלחמה הוא היה בגטו לודז', גורש למחנה ההשמדה אושוויץ ושם נרצח. אברהם השאיר אחריו מחברת שירים וציורים.
כשאגדל ואהיה בן עשרים,
אצא לראות את עולמנו המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע,
אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
אעוף, אשוט ואתנשא מעל עולם רחוק יפה.
אחלוף מעל נהרות וימים,
אל השמיים אתרומם ואפרח,
עננה אחות לי והרוח אח.
משאלות זיכרון: כיצד רצו היחידים שנזכור אותם?
ילדים ומבוגרים כתבו יומנים וצוואות בשואה ודנו בהם בנושא הזיכרון. כיצד רצו הנספים שנזכור אותם?
בשק היה רוצה לקחת
יומיומיותו הישנה,
הַצָּרוֹת ופיתולי הרחוב הקטן,
האפרוריות המאובקת של החנויות...
היה רוצה לקחת את עץ הערבה שלצד הדרך,
בית הכנסת השפוף שליד הנהר,
פיסת שמי גשם טובים...
בימי הגירוש הגדול של יהודי גטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה בשלהי יולי 1942 כתב נחום גז'יוואץ' את רשימותיו. הרשימות נשתמרו ונמצאו לאחר המלחמה.
"הנני רואה: רצים. אני יורד מהר אל הרחוב. [...] הורי גרים ברחוב פ' 41. אני שואל מהר: 'מה נשמע שם?' ועונים לי, כי גם הרחוב ההוא חסום. אינני יודע מה גורל הורי, והנני מצפה להזדמנות להגיע אליהם במהירות. מה עם הורי? – אני שומע צעקה. הולכים. כבר הנני בחצר. [...] [נתקפתי] בפחד. הנה אני כבר בתוך הבניין, ועתה אני הולך אל הורי לראות, מה שלומם. ואינני יודע מה יעלה בגורלי ואם אוכל לספר לכם את הקורות בהמשך הימים. זכרו, שמי הוא נחום גז'יוואץ' ה-30 ביולי 1942".
את הארכיון המחתרתי "עונג שבת" הקים בגטו ורשה ההיסטוריון ואיש הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. בזמן המרד בגטו החביאו רינגלבלום וחבריו את כל החומר שאספו על החיים ועל האירועים בו בארגזים ובכדי חלב וטמנו אותם באדמה. האיסוף, הכתיבה וההסתרה של החומרים נעשו תוך סיכון חייהם. חברי הארכיון עשו זאת כדי שזכרם של יהודי ורשה לא יישכח וכדי שיהיה אפשר לספר את סיפורם. לאחר המלחמה נמצא רוב החומר, והוא משמש אותנו רבות בלימוד על גורלם.
"ארכיון גטו ורשה, הידוע כארכיון 'עונג שבת', הוא גדול הארכיונים המחתרתיים היהודיים והוא היווה השראה למפעלי תיעוד נוספים. הארכיון הוקם ביוזמתו של ההיסטוריון ואיש הציבור, ד"ר עמנואל רינגלבלום, והתנהל בהכוונתו ובפיקוחו. האנשים, שנרתמו למפעל זה, חשו כי הם חיים בזמן חריג וחסר תקדים מבחינה היסטורית, ועליהם לעשות למען הנצחתו לדורות הבאים. שם הארכיון, 'עונג שבת', נובע מכך שפעיליו נהגו להתכנס בימי שבת למפגשים, והוא שימש כשם שהסווה את פעולתם המרכזית."
ב-15 בפברואר 1944 כתב יהודי - סרול שעיה ק' – מכתב פרידה. המכתב נכתב כעשרה חודשים אחרי מרד גטו ורשה על גבי כרטיס עבודה מיוחד ליהודים ששימש אותו בתקופת הגטו. המכתב נכתב בפולנית וביידיש. את המכתב מצא ב-1965 בין חורבות הגטו לזר לווין, והוא הועבר לניו יורק ושם נשמר כל השנים.
"אני עדיין חי. נגר, גרתי בוורשה ברחוב ק.[קרוכמלנה] 14 דירה 40, יום 15.2.1944, עבדתי ברחוב ח. [חוצ'נסקה] 8. אני עדיין חי, מחר אינני יודע. אני כותב כאשר יהודים אינם קיימים עוד בוורשה. הייתי רוצה לראות את אישתי האהובה ושני ילדי האהובים וערשיק ויוֹרק. אני תוהה אם עוד אראה אותם. ימים קשים עוברים עלי. אני רוצה לחיות, אני מרגיש את הסוף...אם מישהו ימצא מה שכתבתי תפרסמו זאת בעיתון כדי שקרובי, שאולי נשארו בחיים, ידעו שבאותו הזמן הייתי בחיים. קאליעז'יק".
מכתב הפרידה של הרב משה ולד ושל בנו בנימין מלודז', יוני 1943
"למכובד [...] שימצא את שני המכתבים המצורפים בזה, הנני מבקש לשלוח את המכתבים לכתובת, היחידים ממשפחתנו הגרים בפלסטינה, אל שלמה ולד שגר בחיפה או במושבה בית יהושע בפלסטינה או לעליזה בירנשטוק שגרה גם היא שם.
במידה שהכתובת אינה מספיקה הנני מבקש להפנות את המכתב לאיזשהו מוסד בפלסטינה.
חשוב לנו מאוד להעביר את הידיעות למשפחתנו, היות שזה הסימן היחידי מחיינו.
אנו נמצאים עכשיו במצב מאוד מיוחד וגורלי, המחר שלנו – ואפילו הרגע הקרוב ביותר – אינו בטוח.
שנית הננו מבקשים לעשות לנו שירות, אולי האחרון, על ידי משלוח שני המכתבים הללו עם התמונות לכתובת הנזכרת למעלה.
בתודה על כך מראש,
מ. ולד ובניו
גרנו לפני המלחמה בלודז' רח' פולודניבה 21."
מכתב הפרידה של חולדה, בתם של רוזאלקה ושל מאנאק, מאפריל 1943 נמצא עם מכתביהם של הוריה לאחר חיסול יהודי העיירה הוסיאטין שבפולין.
"האהובים עלי מאד!
תקף את כולנו בולמוס של כתיבת מכתבים לפני המוות. אם למישהו מאתנו מכירים בחוץ לארץ – הריהו כותב ומאמין שמרצחינו יבואו פעם על עונשם. בשבילכם יהיה זה בלתי מובן – מכתב זה, מילים אלו והתמונות שהן מתארות, לא יחדרו להכרתכם. ואין זה מפליא אותי כלל, כי הרי גם אני, הנתונה במלוא הכרת הדברים האלה, אין ביכולתי להאמין באכזריות ממין זה. [...] הנני כותבת וכותבת, אך בכל זאת לא עלה בידי אפילו במעט מן המעט למסור את אשר עבר עלינו כל אותו הזמן. הן לא אוכל למנות את כל התכווצויות הלב לפני כל אקציה מתקרבת; לא אוכל גם לתאר את הפחד האיום אז, כשנכנסו הגרמנים למחסן שלנו, או כששברו את מקלטנו. אין באפשרותי לתאר לכם את התמונות במקלט, כאשר הם לעגו לגברים שלנו על שאינם מגינים על נשיהם וילדיהם [...] ובכל זאת הננו חיים עוד, לא נטרפה עדיין דעתנו, איננו בוכים ולא צורחים. הננו חיים... רוצה הייתי שתפרסמו בזמן ההכרעה מכתבים אלה (הם יהיו רבים...)
שלכם,
חולדה"
יוסף הגר כתב לילדיו מכתב פרידה בעת החיסול הסופי של יהודי איסטריק שבפולין.
6 בספטמבר 1942
אני מוכרח להתגבר על הקשיים ולכתוב לכם על מצבי כדלקמן. יהודי איסטריק [Estrik] גורשו אתמול, ואנחנו הולכים היום, אנשים, נשים וטף. כך גם איסטריק הלכה לכפר לא רחוק, ליד לינסק. שם שמואל לב עובד כל הזמן. אומרים שישארו שם 3,000 כשירים לעבודה. [...] מכל הסביבה [...] מגרשים 15,000 נפשות. עכשיו אתם מבינים את מצבי ואת מצבם של כל היהודים פה. [...] על כן, ילדים אהובים, כפי שעינינו רואות, אני כותב לכם מכתב פרידה ואני נפרד ממכם ומהעולם הזה... אתם, ילדים, דבקו באמונה, וביטחון ה' יתברך בוודאי יעזור, רק מי יזכה לראות את הטוב? אני מייחל לאלוהים שאתם, ילדים צעירים, תזכו לראות גם את הטוב. מבקש אני שלא תשכחו אותי ואת הבורא ותישארו נאמנים ליהדות עד הסוף. [...] אני רק מבקש שהשם יתברך יציל אתכם, ילדים, מכל מכשול ותישארו בחיים. [...] היו בריאים וחזקים. אני מברך ומנשק אתכם. שמרו את המכתב הזה וזכרו שפעם היה לכם אבא בעולם הזה. אני מאחל לכם כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומבורכת, מאביכם
יוסף [הגר]"
הנצחה באמצעות דפי עד: כיצד אנו זוכרים את הנספים?
את מהומת השוק המוכרת כה טוב,
השלווה ההדורה ושקט השבתות,
והצליל והצבע: והאנשים והבתים
שיהיו איתו, לראותם ולשומעם
במרחקים אין סופיים תכולים,
בדרכים וברוחות, בעמידה בגשם,
בעשן ובערפילים העטופים
ובחיפושים – בציפיות...
הצוואה
מילים: אכסלרוד
תרגום: יהושע טן-פי
בישיבת סלבודקה בגטו של ליטא
יושב לו שמש זקן ואבוּל.
את תפילת הווידוי בלחש יפליט
הירשום את צוואת הדור השכול.
עת תצאו לחופשי, יהודים,
ספרו לבנים בני-בנים
על סִבלות ותלאות שבאונו,
על רצח וכאב ידעונו [...]
נפטר השמש – צוואתו מהבהבת
בלב יהודים מגדול ועד טף.
באותיות זהב – היד כאן כותבת
קורות הגטו, חייו ושיריו.
