"מנהיגי התנועה לא חונכו ולא חינכו מעולם לפעול במחתרת ולאחוז בנשק, הרי שלמנהיגות שלהם היה כל הזמן אופי רוחני בהחלט. בנסיבות החיים הקשות ביותר ידעו לשמש לחניכיהם מופת של מסירות נפש ורוח לוחמת, אבל תמיד היה במנהיגותם יסוד רוחני.. המפעל הממשי ביותר היה לגביהם ההגשמה והבניה. ומאחר וקצינים לא היו מעולם, לא ראו את עצמם בני סמכא להוליך את הנוער שלהם לקרבות בנשק"
כך מתארת ביומנה יוסטינה, הלוא היא גוסטה דוידזון-דרנגר, מראשי תנועת עקיבא ומלוחמות גטו קרקוב, את תהליך הפיכתן של תנועות הנוער בקרקוב לתנועות מרי לוחמות. תהליך זה אפיין לא רק את התנועות בקרקוב, אלא את כלל תנועות הנוער אשר בחרו, עם הידיעות על ההשמדה, בדרך של התנגדות ולחימה. סיפור המרד בגטו ורשה תפס מקום של כבוד בקנון ההיסטורי ובזכרון הקולקטיבי, הישראלי והיהודי כאחד, למרות שהבחירה במאבק מזוין אפיינה צעירים יהודים בגטאות שונים; צידו הערכי של המאבק זכה לתמיכה פעילה בקרב חניכי תנועות הנוער, אשר גדלו והתחנכו על ברכיהן של התנועות, ואימצו לעצמם השקפת עולם אקטיבית בשנות השבר והחורבן. רשימה זו תתמקד בסיפור הפחות מוכר – סיפור ההתנגדות של הצעירים מגטו קרקוב.
בשנים הראשונות לכיבוש הנאצי בקרקוב (1940-1941), כבשאר מרחבי הכיבוש, ביקשו תנועות הנוער לשמר את מצבן קודם החיים בגטו; הן שמו דגש על ערכי התנועה (כל אחת וצביונה), פרסמו עלונים, תמכו בחווה חקלאית, קיימו חוגי לימוד, החזיקו קיבוץ עירוני ובקשו לשמור על חבריהן מפני ה"השחתה" שאיימה על חניכיהן במציאות של מלחמה. התנועות שימשו כבית עבור החניכים, ואלה מצאו בהן עוגן חברתי, חינוכי ומוראלי, כפי שתיארו זאת: "גם בקרקוב קיימה משפחתנו חיים נורמליים ככל האפשר, ממשיכים ברוח הדברים שקדמו לגטו. כולם לומדים בהתכתבות במשותף. זו תהיה התשתית ליכולת טובה בעתיד, אשר תהווה בעת ובעונה אחת חוליה שתגשר על פני מרחקים וניתוקים". על מנת לגשר על הנתק שכפה הכיבוש, תנועת עקיבא, תנועת הנוער הגדולה בקרקוב, הוציאה קשריות לערי הגנרלגוברנמן, על מנת לתמוך בסניפי התנועה שהתפוררו, ולשמור איתם על קשר.
במהלך החודשים יוני ואוקטובר 1942 התקיימו שתי אקציות בגטו קרקוב, בכל אחת מהן גורשו כ-6000 יהודים. באקציה השנייה הצליחו מספר צעירים לברוח ולחזור לגטו כאשר בידיהם אישור לשמועות על ההשמדה. עוד קודם לכן, החלו ראשי תנועתעקיבא לבחון את דרכם לנוכח השמועות על הרצח במזרח. במהלך מפגשים משפחתיים, השפיעה גולה (לידקה) מירֶה על אהרון (דולק) ליבסקינד ושמשון (שימק) דרנגר, מראשי התנועה, לפנות לדרך של מאבק אקטיבי. דמותה הכריזמטית של מירה, קשריה עם המחתרת הקומוניסטית הפולנית (פ.פ.ר) ועברה העשיר, יצרו תחושה כי בבוא היום יקבל ארגון מחתרתי יהודי, במידה ויקום, תמיכה מהמחתרת הפולנית (תקווה שהתבררה כאכזבה). לקראת הקיץ, נפגש ליבסקינד עם חבריו להנהגת התנועה וכן עם ראשי תנועות הנוער הציוניות האחרות. המפגש הוביל לייסוד הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי, הלוא הוא החלוץ הלוחם. הארגון, אשר בשיאו מנה כמאה לוחמים, איגד תחתיו את התנועות החלוציות: עקיבא, דרור, השומר הצעיר, השומר הדתי, הסתדרות הנוער החלוצי, הנוער הציוני וחוג הסופרים היהודים הצעירים. הקשריות עמדו עתה לרשות הארגון, ביניהן: מרים (מינקה) ליבסקינד ורבקה (וושקה) ליבסקינד (בהתאמה - אחותו ואשתו של דולק), גוסטה דרנגר, והלה שיפר שקישרה בין קרקוב לוורשה. כעת הן נדרשו למצוא דירות מחסה עבור חברי התנועה שיצאו לפרטיזנקה, וכן לרכוש נשק ולהבריחו. שיפר השיגה את מרבית האקדחים במסעותיה לוורשה, כשהיא נושאת אותם על גופה בדרכה חזרה לקרקוב. בנוסף, הן הבריחו חברי מחתרת מחוץ ולתוככי הגטו, ביניהם צעירים חברי תנועות הנוער מעיירות הסביבה, שחייהם עמדו בסכנה. הם הובאו אל דירה שעמדה ריקה בגטו לאחר שהוריו של אחד מחברי התנועה גורשו באקציות. דירה זו היוותה מקום מפגש לחברי התנועה ונקראה 'הקיבוץ העירוני', או בסרקזם "משרד החיסול". הקשריות תיארו בפני חבריהן כיצד התקשו לשכנע את הצעירים הללו להותיר את משפחתם מאחור ולהציל את חייהם.
ההחלטה על שינוי דרכי הפעולה של התנועות הביאה לסגירת החווה החקלאית. חווה זו שימשה מרחב של חיים וחירות, והיוותה עבור החברים הגשמה זמנית לחזון הציוני. ליבסקינד ביקש לנחם את הצעירים על אובדנם:
"החווה היתה מעין חלום שבין כך וכך אנוסים היינו להתנער ממנו. אפשר והחלום הזה היה נמשך עוד שבוע או שבועיים, אבל דינו היה נחרץ ממילא. ובכן, על מה אתם מצטערים? [...] בעוד חודש לא יישאר שריד ופליט מיישובי בני-אדם, שהיו מאות בשנים מושרשים באדמתם. אנו יכולים רק לשמוח על שניתן לנו לבלות כה יפה את הקיץ באווירה של יצירה. ומי יודע אם אין זה הקיץ האחרון שלנו".
במחצית חודש נובמבר 1942, באחת השבתות, קיימו חברי התנועה, כתמיד, קבלת שבת משותפת. אולם הפעם ההתכנסות קיבלה משמעות נוספת - היתה זו קבלת שבת האחרונה שלהם יחדיו, והם כינוה 'הסעודה האחרונה'. דבריו של ליבסקינד, שנישאו במהלך המפגש, קיבלו, בדיעבד, מקום מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של פרק הגבורה:
"אנו נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה עליהן לחם הנוער שלנו ולא הלך כצאן לטבח. על כך כדאי לנו אפילו למות". דוידזון-דרנגר כותבת דברים דומים ביומנה: "ההיסטוריה לא תסלח לנו דווקא על העוון הזה [...]. איזה אדם ששכלו בריא יכול לשאת כל זאת בשתיקה? היכן הסיבה הגדול שבגללה עלינו להימנע מן התגובה היחידה, הראויה לאדם שיש לו כבוד עצמי? ההיסטוריה תנדה אותנו לנצח. אם נשאר לנו איזה מוצא, אין זה אלא להציל את עצמנו בפני משפטו של העתיד, להציל אותנו משכחה כיוון שבלאו הכי אבודים אנו".
נוסף להחלוץ הלוחם, התארגן באותם החודשים ארגון נוסף - האיסקרא (הניצוץ), שהיה למעשה ארגון המרי הראשון בקרקוב. בראשו עמד צבי (הישק) באומינגר בוגר השומר הצעיר. בשיאו מנה הארגון כארבעים חברים, שנאספו בשיטת 'חבר מביא חבר', וביקשו לנקום בכל מחיר את מות יקיריהם. מאוחר יותר צורף האיסקרא למחתרת הפולנית ושימש כיחידה של המחתרת שפעלה בקרקוב. החלוץ הלוחם והאיסקרא התארגנו באופן דומה, ומקור הכנסתם העיקרי הגיע ממכירת מסמכים מזויפים. עד כה הסתכמה לחימתם באיסוף מודיעין ובפגיעה בחיילים גרמנים בודדים, במטרה להשפילם ולגנוב את נשקם. בנוסף, חיסל האיסקרא בעיקר את המלשינים המרכזיים בגטו.
החשש מפני הלשנות הביא את חברי החלוץ הלוחם להסתיר את שמו בתוך חומות הגטו, בניגוד לארגונים מחתרתיים שפעלו בשמם בגטאות אחרים. לדעת ההיסטוריונית יעל פלד, היה זה חלק מייחודיותה של המחתרת בקרקוב. בלב כבד החליטו ראשי הארגון להעמיד פני לא-יהודים ולפעול מחוץ לחומות הגטו, בשל המציאות המורכבת שנוצרה (פעילות בגטו של עיר הבירה של הגנרלגוברנמן). משתפי פעולה מקרב אנשי היודנראט, המשטרה היהודית ומלשינים אחרים העמידו את אנשי המחתרת בסכנה ממשית עד שאלה נאלצו לסגור את הקיבוץ העירוני ולהעביר את המפקדה אל מחוץ לכותלי הגטו בסוף חודש נובמבר 1942. סיבות אלו וכן קוטנו של הגטו והפחד מפני הענישה הקולקטיבית, הבהירו כי אין מקום ללחימה בתוך הגטו:
"החלטנו שלא להטיל את האחריות על מעשינו על שארית הפליטה, אלא להעלים את יהדותנו, לצאת מחוץ לגטו ולפעול מהמארב. היה זה לנו מבחן חמור. העלמת יהדותנו, שלמענה היינו מוכנים להקריב הכל, היתה לנו חוויה קשה. הלוא ביקשנו להציל את כבודו של העם האובד. היה אפוא הכרח לארגון את הפעולה כך שלא תשמש רק נקם על העוול שנעשה לנו, אלא גם שלא תחלוף ללא הד מתאים".
לאחר גירוש היהודים ה'לא-יעילים' לבלז'ץ ולאושוויץ באקציות ביוני ובאוקטובר, והמעבר אל מחוץ לחומות הגטו, החליטו ראשי שני הארגונים, בתיווכה של מירה, על פעולה משולבת ורבת היקף כנגד הגרמנים. הארגון ביקש להבהיר כי הגרמנים יפגעו בקרקוב, בירת הגנרלגוברנמן. בנוסף, חפץ הארגון לעורר את החברה הפולנית למרד באמצעות רושם שיצרו, כאילו היה מדובר בפעולה פולנית. הפעולה נקבעה ל-22 לדצמבר 1942, ימי ההכנות לחג המולד, מתוך הנחה שתשומת הלב הגרמנית תתרופף. החברים התפצלו לחוליות בנות שניים-שלושה לוחמים, וכל אחת מהן היתה אחראית לאחת מפעולות המבצע: פגיעה בבתי קפה מרכזיים שבהם נהגו הגרמנים לשבת; הנפת דגלי פולין על גשרי הוויסלה; הנחת זר על קברו של אדם מיצקיביץ, המשורר הלאומי; הדבקת כרוזים; חבלה ברכוש צבאי גרמני; פעולות הסחה.
הפעולה השיגה את מרבית יעדיה; בית הקפה ציגנריה פוצץ על יושביו ובעקבות הפיצוץ נהרגו ככל הנראה 7-13 גרמנים (בבתי הקפה האחרים הפעולה נכשלה), חולקו כרוזים, רכוש גרמני הושחת, הדגלים הונפו והונחו זרי פרחים על קברי הגיבורים הפולנים. הפעולה הותירה רושם רב בקרב הציבור הפולני והיא יוחסה למחתרת פולנית או לכוחות סובייטים. הגרמנים, ככל הנראה, ביקשו להסתיר את העובדה שמבצעי הפעולה היו יהודים, ורק במאי 1943 פירסם העיתון הגרמני בקרקוב ידיעה תחת הכותרת: "הרוצחים התגלו – התגלה הפשע היהודי-בולשביקי". עוד באותו לילה החלו הגרמנים במאסר של חברי הארגון; חלקם נשלחו להשמדה במחנות, חלקם מתו במעצר, וחלקם נכלאו. בשל מטרותיה ואופייה של הפעולה רוב הציבור היהודי לא ידע כי מאחורי הפעולה עמדו צעירי הגטו חברי תנועת הנוער, ועל כן כמעט ולא היו לה הדים בגטו.
בפעולת ציגאנריה נחתם הגולל על המחתרת היהודית הקרקובאית – מאסר החברים והירצחם של חלק מהם, הביאו לחיסולה מבלי יכולת להתאושש. בינואר 1943, בעקבות הלשנה, נאסר גם שימק דרנגר שפעל יחד עם גוסטה אשתו במסגרת תפקידם במחתרת, מחוץ לגטו. עם היוודע לה על מעצרו, הסגירה עצמה גוסטה לגסטפו. במהלך שהותה בכלא, כתבה גוסטה את יומנה של יוסטינה, על גבי ניירות מוברחים ונייר טואלט, אשר חוברו זה לזה בחוטים שנפרמו מבגדי האסירות, חברותיה לארגון. היא הכתיבה את קורותיה לאסירות והיומן נרשם בארבעה העתקים, שניים הוחבאו ושניים הוברחו אל מחוץ לכלא. לאחר שעברו עינויים קשים, נפגשו לראשונה גוסטה וגולה מירה. שהותן של שתי הנשים יחדיו, באותו התא, הותיר רושם רב בעיני האסירות כולן:
"משהגיעה גוסטה הצליחה לארגן את חיי התא. [...] בעדינותה הנפשית, הנשית, רכשה מיד את לב כולם בלבביותה. כלל לא הרגשנו שכלואות אנו, היינו בצוותא עם אנשים גדולים, ועין בעין עם המוות. לא היו בינינו מחיצות. כל אחת מאיתנו היתה גיבורה, אך אלו היו דמויות מופת. בכל ימות המלחמה לא זכיתי לרגעי עלייה כאלה, כשם שזכיתי בכלא. מכאן שאבתי כח לשאת הכל עד קץ המלחמה... כשהגיעה גולה לתא הפכה לנשמתו. תוך זמן קצר התיידדה עם כל הבנות, אשר ראו בה את נציגתו של הכח המנצח במזרח. סיפוריה [...] נסכו אמונה בלב שומעיה, בעוד היא קוראת לפני הבנות את שיריה בפולנית אירופה בדם, במקום פתיחה, וביידיש ביים וויג אויף מיין קינד [על יד ערש ילדי], שירים שחיברה אותם בשבתה נחבאת מאחורי ערימת מזרונים".
בעודם כלואים בכלא מונטאלופיך נידונו האסירות והאסירים שנותרו להוצאה להורג ב-29 לאפריל במחנה פלאשוב. מבלי שידעו אלו על גורלן של אלה, תכננו האסירות והאסירים לברוח במהלך הנסיעה למחנה. בעת המנוסה, נורתה ונהרגה גולה מירה וגוסטה נפצעה. היא הצליחה לחבוש את פצעיה ולהגיע לבוכניה, עיירה הסמוכה לקרקוב. שם פגשה בשני חברי הארגון שהצליחו להימלט מגורל חבריהם, ובעזרתם מצאה מקלט באחד הבונקרים שביערות וישניץ. גם שימק הצליח לברוח מדי שוביו. הוא מצא עבודה במחצבה ליד פלאשוב, ובעזרת פועלים פולנים הועבר אל חברי הפ.פ.ר בקרקוב ומשם לבוכניה. שם נודע לו מחבריו על גורל אשתו, והשניים שבו והתאחדו.
לאחר שהנפיק לעצמו תעודות אריות מזויפות, יצא שימק לוורשה כשהוא חמוש באקדח שהשיג, והביא עימו חזרה מכונת כתיבה. מכונה זו היתה לכלי ההתנגדות העיקרי עתה: "בפרטיזניות המודרנית חשובה המילה הנאמרת כמו הכתבת. עיקר הנשק הם הרובה, האקדח והפצצה, אבל גם המשדר קצר הגלים, אות הדפוס, מכונת הכתיבה והפצת העיתון והעלון". שימק שב לערוך ולכתוב את ביטאון החלוץ הלוחם מתוך הבונקר, והוא הועבר ליהודים המעטים שנותרו בגטאות, במחנות העבודה ובבונקרים. ניתן לומר כי עצם כתיבת הביטאון והוצאתו לאור נראו בעיניו ובעיני חבריו כחלק ממאבק הנוער הציוני בקרקוב וסביבותיה. יתרה מזאת, בניגוד להחלטה לא לפרסם את זהותם בזמן הלחימה בגטו, פרסמו עתה בעיתון את זהותם היהודית והציונית, ובכך הביעו את חשיבות ההתנגדות היהודית. במסגרת זו קרא דרנגר להתנגד לגרמנים, דיווח על פעולות הפרטיזנים, פרסם חדשות וידיעות, וכן סיפר על זיכרונותיו מבית הכלא. רשימותיו היו מאופיינות באופטימיות רבה, מתוך אמונה שיום הניצחון על הנאצים בוא יבוא. נוסף על כך, הוא שמר על קשריו עם הפ.פ.ר, ופרסם כרוזים שנועדו לפולנים, בהם קרא לסולידריות במאבק בנאצים. העיתון יצא לאור כמעט מידי שבוע, עד לראשית חודש אוקטובר 1943. בסוף אותו החודש נסעו שימק וגוסטה לקרקוב, וכך ניצלו מפשיטת הגרמנים על הבונקרים. אולם, בעקבות הלשנה, נתפס שימק בידי הגסטפו, וככל הנראה הוא מסר מידע אודות מיקומה של גוסטה. השניים קבעו ביניהם כי אם חלילה יתפס אחד מהם בידי הגסטפו, השני יסגיר עצמו, כפי שנהגה גוסטה כשנה קודם לכן. היתה זו הפעם השלישית שנאסרו בני הזוג, אולם הפעם לא הצליחו להיחלץ מהמוות שנגזר עליהם.
הטקסטים שהותירו מאחוריהם בני הזוג דרגנר, גוסטה ביומנה של יוסטינה ושימק בביטאון החלוץ הלוחם, מהווים מקור היסטורי אותנטי מרתק, וחשיבותם רבה מאין כמותה. כתביהם, בעלי ערך זכרוני קהילתי נדיר אשר לא יסולא מפז; גוסטה ושמעון תיעדו את עצמם ואת חבריהם, ביטאו את אמונתם האידיאולוגית ופעולותיהם, פרטו את קורות החלוץ הלוחם, והנציחו את הציבור היהודי בגטו קרקוב. אין ספק כי שימק וגוסטה דרנגר פעלו למען הכלל בחייהם, אך גם הותירו אחריהם את כתביהם, למען הדורות הבאים, והצילו את המחתרת היהודית בקרקוב מן השכחה.
* תודה למיכל גרשון
