• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אסתר גולדשטיין – אישה יהודייה באושוויץ-בירקנאו

ד"ר נעמה שי"ק
  1. ליאו אייטינגר, "אושוויץ – נקודת מבט פסיכולוגית", מתוך:ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים) אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, ירושלים, 2003, עמ' 485.
  2. עדות אסתר גולדשטיין, איו"ש, o.3/11252, 21.5.1999, עמ' 10-11.
  3. מתוך:  Euge Kogon, Hermann Langbein and Adalbert  Rückerl, Nationalsozialistiche Massentötungendurch Giftgas, 1986.
  4. צבי שנר (עורך), הקומנדנט מאושוויץ מעיד – רשימותיו של רודולף פרדינאנד הס, תל אביב, 1964, עמ' 135. ראו גם הערות מס' 65, 66, 71 לגבי יחסם של פרי ברוד ופרידריך אנטרס לרצח נשים וילדים יהודיים.
  5. הצהרת אסתר גולדשטיין, משפט אייכמן, משטרת ישראל לשכה 06, 16.3.1961. איו"ש, TR.3, 1517, עמ' 1-2.
  6. משפט אייכמן. עדויות, כרך ב', הוצאת משרד הממשלה,  ירושלים, 1974, עמ' 1206-1207.
  7. עדות אסתר גולדשטיין, איו"ש, o.3/11252, 21.5.1999, עמ' 11.
  8. הצהרה, משפט אייכמן, משטרת ישראל לשכה 06, 16.3.1961. איו"ש, TR.3, 1517, עמ' 2.
  9. עדות אסתר גולדשטיין, איו"ש, o.3/11252, 21.5.1999.

הקדמה

במאי 1944, גורשה לילי יעקב, ילידת העיירה בילקה (Bilke) שבהרי הקרפטים, מגטו ברגסס (ברהובו), יחד עם משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בדומה לרוב יהודי הונגריה. היא היחידה מכל בני משפחתה ששרדה. ביום השחרור, במחנה הריכוז דורה-מיטלבאו אליו הועברה שבועות ספורים לפני תום המלחמה, היא מצאה בצריפי הס"ס הנטושים אלבום תמונות. האלבום הכיל כ – 200 תצלומים המתעדים את הגעתו של טרנספורט היהודים מרותניה הקרפטית, ביניהם תצלומים שלה, של משפחתה, של ידידיה ושל בני קהילתה שהגיעו למחנה באותו הטרנספורט. אלבום זה הינו העדות המצולמת היחידה לתהליך הרצח ההמוני של יהודי הונגריה שהתחולל במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו והוא מסמך היסטורי וחינוכי בעל חשיבות עצומה. הוא מתעד את ההגעה למחנה, את תהליך הסלקציה, נשים וילדים בדרכם, מבלי דעת, לתאי הגזים, גברים ונשים שנבחרו "ככשירים לעבודה" ואת ביזת הרכוש שהביאו עמם היהודים במשלוח. התמונות באלבום משקפות חלק קטן מהזוועה - הן אינן מתעדות את הרצח עצמו;. אין בהן קול; אין בהן ריח וכל התהליך מתועד באלבום באופן 'שתוק'. מרבית יהודי הונגריה וכמובן המצולמים באלבום אושוויץ לא שרדו.

עם ציון שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה, ברצוני להתמקד בכתבה זו בניצולה אחת, אסתר גולדשטיין, אשר גורשה לאושוויץ עם משפחתה ותועדה באלבום, על מנת לנסות ולשקף באמצעות סיפורה מעט מהתנסות המוות והחיים במחנה. כפי שנראה בהמשך, סיפורה משקף במידה רבה גם את התנסותן של נשים אחרות במחנה.

אסתר גולדשטיין לבית שמשוביץ, נולדה בשנת 1923 בעיירה טאצ'ו (Tacovo). העיירה הייתה באותה תקופה תחת שלטון הונגרי, שהסתיים עם הפלישה הגרמנית ב-19 במרץ 1944. משפחתה מנתה שמונה ילדים: ארבע אחיות, צילי, בלנקה, פירי ואסתר, וארבעה אחים, אלכסנדר, אמיל ושני אחים נוספים ששמותיהם לא נמסרו בעדותה. באפריל 1944 גורשה אסתר, בת העשרים ואחת, יחד עם כל בני משפחתה על-ידי הז'נדרמריה ההונגרית לגטו שהוקם בעיירה. כחודש לאחר מכן פונה הגטו, כל תושביו נשלחו לאושוויץ ואסתר הועלתה לאחד הקרונות בטרנספורט יחד עם אביה, אמה, שלוש אחיותיה ואחיה. אחיה האחרים נשלחו לפני כן לעבודות כפייה בגדודי העבודה. בנוסף גורשו עמם שני ילדיה של אחותה הבכורה צילי - אלי בן הארבע וחצי ודינה בת השלושה-עשר חודשים. בעלה של אחותה היה באותה עת אף הוא בגדודי העבודה. מסע הרכבת לאושוויץ נמשך שלושה ימים בהם לא הורשו המגורשים לעזוב את הקרון.

מיד עם הגיעם למחנה בוצעה הסלקציה - אמה, אביה ואחייניה הקטנים של אסתר נשלחו לתאי הגזים. היא, שלוש אחיותיה ואחיה הוכנסו למחנה כאסירים. ארבע האחיות עברו ב"סאונה" שם הצטוו להתפשט, שיער ראשן וגופן גולח, הן עברו חיטוי וקיבלו בגדי אסירות. הארבע הוכנסו ל-C Lager, תת-מחנה בבירקנאו שאוכלס באותה עת ביהודיות הונגריות. גולדשטיין ואחיותיה שהו באושוויץ כשלושה חודשים בהם לא עבדו, עמדו פעמיים ביום במפקד במשך שעות ארוכות, קיבלו כשאר האסירות את מנות המזון הדלות וסבלו מרעב, קור וסלקציות תכופות. לאחר כשלושה חודשים הן נלקחו למחנה זלצוודל (Salzwedel) בגרמניה, שם עבדו בבית-חרושת לפגזים שתים-עשרה שעות ביממה ושם גם שוחררו על-ידי הצבא האמריקאי במאי 1945. אחיותיה ואחיה נשארו בחיים. אחיה אלכסנדר לא שרד. גורל שני האחים האחרים לא צוין.

ההגעה למחנה והסלקציה

הלם, אפאטיות, אובדן אוריינטציה של זמן ומקום וקהות חושים כללית, הם בין התיאורים השכיחים החוזרים ברוב העדויות בהתייחסות להגעה למחנה, הסלקציה והפרידה מבני המשפחה. סצינות אלו מתוארות פעמים רבות בהרחבה ועדים חוזרים ושבים לאותו רגע שבו, כך הבינו רק בדיעבד, נחצו חייהם.

לאחר המסע בקרונות הבקר החתומים והחשוכים נחשפו הבאים באופן מיידי למתקפת חושים מכוונת: אור מסנוור שמקורו באור יום במידה והטרנספורט הגיע למחנה בשעות היום, או כתוצאה מתאורה מלאכותית חזקה אם הטרנספורט הגיע בלילה; ריח מחליא שמקורו היה בשריפת הגופות בקרמטוריום; צרחות הס"ס ונביחות כלבים. המגורשים אפילו לא ירדו מהקרונות אלא מעדו, הורדו או נזרקו מהם בכוח, מאחר שבין הקרון לבין הקרקע היה רווח של כמטר. לרוב המגיעים לא היה מושג קלוש היכן הם נמצאים ומה יעלה בגורלם. ההלם שנוצר כתוצאה מכך היה מכוון ומתוכנן על-ידי הס"ס - מטרתו היתה להסב לבאים דאגה וחרדה ולמנוע מהם מחשבה רגילה ושיקול דעת רציונלי שיכלו להוביל להתנגדות או לשאילת שאלות "מיותרות" בעת הסלקציה, שבה בני משפחתם הצעירים ואמהותיהם והזקנים ביותר נשלחים לצד אחד והצעירים והבריאים לצד אחר. השפעת מצב פסיכולוגי זה יצרה מצב בו נראו הבאים מבולבלים ולא יציבים מחד, או שלווים ובלתי מושפעים למראית עין מאידך, כאשר למעשה הם היו נתונים, כאמור, במצב קשה של בלבול, כאוס נפשי וחוסר ישע. לעתים, מצב זה הפך אותם לאפאתיים שנוהגים כאוטומטים ומצייתים לפקודות מבלי לחשוב. מגעם עם המציאות הצטמצם ומשמעות ההתרחשויות לא נקלטה באופן בהיר.1

אסתר גולדשטיין העידה על ההגעה למחנה:

"הגענו לאושוויץ לתחנת הרכבת. נכנסו העובדים, גם אסירים, לבושי פסים. אנחנו לא ידענו מי הם. הם ביקשו מהר, מהר לצאת מהקרונות. יצאנו מהקרונות. נעמד שם גרמני, אני זוכרת את זה כל כך טוב, והתחיל להפריד גברים לחוד, נשים לחוד."2

  • 1. ל. אייטינגר, "אושוויץ – נקודת מבט פסיכולוגית", מתוך: אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, עמ' 485.
  • 2. עדות אסתר גולדשטיין, איו"ש, o.3/11252, 21.5.1999, עמ' 10-11.

עם הירידה מהקרונות, כמעט מבלי משים, מצאו עצמם הבאים עומדים בשני טורים ארוכים שהפרידו בין הגברים והנשים. הם סודרו, באלימות מלווה בצרחות מחרידות, בחמישיות, ועמדו מבלי דעת לעבור את הסלקציה הראשונה שלהם במחנה, שעבור רבים היתה גם האחרונה. ניתן לומר שאושוויץ היה מקומות רבים, תלויי זמן ומקום ומגדר, ולכן גם להתנסות האסירים בו היו נקודות מבט רבות ושונות. יחד עם זאת, הסלקציה במהותה, למרות תיאוריה המגוונים, היתה אחת: שילוח רוב המגיעים לרצח בשעות ובימי המאסר הראשונים, אי-ידיעת המיעוט שנכנס למחנה כאסירים מה עלה בגורל יקיריהם וראשית החיים כאסירים.

רופא הס"ס פרידריך אנטרס (Entress), תיאר בתצהירו במשפטי הרופאים בנירנברג את הסלקציה:

"[...] רופא מן המחנה והממונה על העבודה ביצעו את הסלקציה הממשית במקום. צעירים למטה מבני 16, כל האמהות עם ילדים וכל החולים והנכים הועמסו על המשאיות ונשלחו לתאי הגזים."3

הסלקציה ייצגה את ראשית ההבחנה המיגדרית בין גברים ונשים במחנה בשל העובדה שהם סודרו בשני טורים נפרדים, אך בעיקר מאחר שהיו בה הבחנות מגדריות ברורות בעלות משמעות של חיים או מוות. חולים, זקנים, אמהות לילדים וילדיהן וגברים ונשים רבים אחרים, בדרך כלל מעל גיל ארבעים וחמש, סומנו למוות על-ידי רופא הס"ס שביצע את הסלקציה ונשלחו למיתה מיידית. הריון ניכר לעין היווה מוות בטוח עבור האמהות והנשים. ברוב המקרים, אמהות, על אף שהיו כשירות לעבודה, נשלחו למוות יחד עם ילדיהן הקטנים מכיוון שנתפשו כאמהות הדור הבא וככוח עבודה יעיל פחות מגברים. לכך נוסף גם הרצון שלא לעורר "מהומה" שהייתה עלולה להתעורר בשל הפרדתן מהילדים. לעומתן, הגברים שעברו את הסלקציה, הוכנסו למחנה בהתאם לגילם ומצבם הגופני וללא קשר להיותם אבות לילדים קטנים. לאור כל זאת עולה כי למרות שבסופה של הסלקציה הופרדו הנשים ה"כשירות לעבודה", כמו הגברים ה"כשירים לעבודה", משאר בני משפחתם והוכנסו למחנה, הרי שבסלקציה עצמה הייתה התנסותן שונה באופן מהותי ויצרה עבורן דילמה נשית ייחודית, שכן היה על האמהות להחליט כיצד ינהגו בנוגע לילדיהן.

משמעותה הקרדינלית של הסלקציה לא היתה ברורה לבאים. אבל לעתים נרמזו הבאים למחנה מה עתיד לעלות בגורלם, על-ידי חלק מאסירי "קומנדו קנדה" שעבדו על הרציף וקיבלו את פניהם (חלקם מתועדים באלבום). לא פעם אמרו האחרונים לאמהות הצעירות למסור את ילדיהן לחברים המבוגרים במשפחה. האמהות, כאמור, נאלצו להחליט, בשברירי שניות, הילכו עם ילדיהן למקום לא-ידוע, לכיוון שנראה כי אליו הולכים החלשים והזקנים ביותר ושלא תמיד נראה ככיוון מבטיח טובות, או האם יימסרו את ילדיהן הקטנים לבנות המשפחה המבוגרות יותר. מיותר לציין, שרוב הפרמטרים לקבלת החלטה נכונה לא היו בהישג ידן, כמו גם העובדה שפרמטרים אלה לא היו ישימים במצב הקיצוני אליו נקלעו. בסופו של דבר רוב האמהות היהודיות בחרו ללכת ביחד עם ילדיהן. אחרות, לעיתים, הוכרחו לעזוב את ילדיהן.

סיפורה של אסתר גולדשטיין

רודולף הס (Höss), מפקד מחנה אושוויץ, סיפר זיכרונותיו על ה"הגיון" האידיאולוגי ברצח נשים וילדים:

"בסיורי הביקורת שלי במקומות-ההשמדה, היו המועסקים בדבר באים לפני כדי לפרוק מעליהם את מועקתם ואת רשמיהם, ולקבל מידי הרגעה [...] כלום הכרח הוא שיושמדו מאות אלפי נשים וילדים? ואני, שבפנימיותי הצגתי לעצמי אותה שאלה עצמה פעמים אין-ספור, חייב הייתי לפזר את ספקותיהם ולנחמם, באמרי כי פקודת הפיהרר היא. חייב הייתי לומר להם כי השמדה זו של היהדות הכרחית היא כדי לשחרר את גרמניה, את בנינו ובני-בנינו, אחת ולתמיד מן העקשן באויביה."4

יחד עם זאת, בחלק מן המקרים, בעיקר במהלך 1944, כאשר יותר ויותר נדרשו הגרמנים לכוח עבודה, הם הפרידו בעצמם בין האמהות לילדיהן, כמו במקרה של צילי, אחותה הנשואה של אסתר. היא סיפרה על כך בתצהיר שנתנה לקראת עדותה במשפט אייכמן:

"אחרי שנשארו במקום רק הנשים והילדים, נערכה סלקציה על-ידי איש ס"ס שהחזיק מקל ביד. לקבוצה אחת הוא הכניס את הזקנות והילדים ולקבוצה שנייה את הנשים הצעירות.[...] אחותי החזיקה בידה את בתה, תינוקת בת שלושה-עשר חודשים. בנה בן החמש החזיק בה בשמלתה. איש הס"ס הגיע אלינו ושאל, למי שייכים הילדים. אחותי ענתה: 'הילדים הם שלי.' הוא הסתכל על אמי שעמדה על-יד אחותי ושאל: 'זאת אמא שלך?' אחרי שאחותי השיבה בחיוב הוא ציווה למסור את הילדים לאמי. אחותי סירבה והחזיקה בהם בכח ואמרה כי אלה ילדיה והיא לא תמסור אותם. התפתח ויכוח ואז בא העציר היהודי ואמר לאחותי: 'אם את רוצה לחיות תמסרי את הילדים לאמא שלך.' אחותי סירבה ואז איש הס"ס הוציא את בת אחותי בכח מידיה ומסרה לאמי. בן אחותי החזיק בכח בשמלתה של אחותי ולא רצה ללכת, אך גם אותו הוציא איש הס"ס בכח ומסרו לאמי. את כל המחזה הזה ראיתי ושמעתי בעצמי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי בחיים את אמי ואת ילדי אחותי. זכור לי היטב, כי אחרי שנלקחו הילדים, עמד שם איש ס"ס עם מצלמה שצילם אותנו."5

בעקבות התצהיר, באותה השנה, בבית-העם בירושלים, עמדה גולדשטיין על דוכן העדים במשפט אייכמן בבית העם בירושלים, ומסרה את עדותה. גולדשטיין, העידה כמעט בלקוניות על מות אמה ושני אחייניה, אך שפת גופה העידה על מצוקה רגשית גדולה תוך נסיון עיקש לשמור על שליטה עצמית:

  • 3. מתוך: E. Kogon, H. Langbein and A. Rückerl, Nationalsozialistiche Massentötungendurch Giftgas, 1986.
  • 4. ר. הס, הקומנדנט מאושוויץ מעיד – רשימותיו של רודולף פרדינאנד הס, תל אביב, 1964, עמ' 135. ראו גם הערות מס' 65, 66, 71 לגבי יחסם של פרי ברוד ופרידריך אנטרס לרצח נשים וילדים יהודיים.
  • 5. הצהרת אסתר גולדשטיין, משפט אייכמן, משטרת ישראל לשכה 06, 16.3.1961. איו"ש, TR.3, 1517, עמ' 1-2.

"ש. אחותך החזיקה את בתה שהיתה תינוקת ואת הבן שלה שהיה בן 55?
ת. כן.

ש. איש ס"ס ניגש אליה ושאל את אחותך...
ת. אמי עמדה על ידנו. הוא שאל אם זאת אמה, אז היא אמרה: כן. אז הוא אמר  לה: תמסרי את הילדים לאמך. היא אמרה: לא, הם שלי, אני לא אמסור אותם. היה ויכוח. אחר-כך הוא קרא לאסיר בבגדי אסירים שיתרגם לה אולי ביידיש, אולי היא תבין יותר טוב. אז הוא אמר לה: אם את רוצה לחיות, תני את הילדים שלך לאמא. היא אמרה: לא, הם שלי, אני לא אמסור אותם. אז בא איש הס"ס, לקח את הילדה הקטנה ומסר לאמי, ואת הבן גם כן לקח בכח.

ש. והם אינם עוד בחיים?
ת. לא.

ש. וגם אמך לא?
ת. לא."6

בעדות שמסרה שלושים ושמונה שנים לאחר מכן ביד ושם הוסיפה:

"ויותר לא ראינו אותם. וכשאת רואה פה בתמונות, אז אחותי לא נמצאת שם, כי היא רצה אחרי הילדים, אחרי אמא שלי, אחרי הילדים. ואז בכוח החזירו אותה אלינו, והלכנו, והלכנו, עד שהגענו לבירקנאו. אחותי היתה עם בכי, זה היה נורא, זה היה נורא."7

בהצהרתה לקראת משפט אייכמן תיארה כיצד לאחר שאחותה הבינה שילדיה נרצחו, היא ניסתה מספר פעמים להתאבד:

"אחותי, שאת ילדיה לקחו ממנה, ניסתה להתאבד מספר פעמים באמצעות נגיעה בגדר החשמלית ונאלצנו לשמור עליה כל הזמן."8

  • 6. משפט אייכמן. עדויות כרך ב', ירושלים, 1974, עמ' 1206-1207.
  • 7. עדות אסתר גולדשטיין, איו"ש, o.3/11252, 21.5.1999, עמ' 11.
  • 8. הצהרה, משפט אייכמן, משטרת ישראל לשכה 06, 16.3.1961. איו"ש, TR.3, 1517, עמ' 2.

המטרה המרכזית בעדותה של גולדשטיין במשפט אייכמן היתה לזהות את עצמה ואנשים אחרים שהכירה ב"אלבום אושוויץ". יחד עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, התעקש שבעדותה תספר גם על הסלקציה בה איבדה את הוריה ואחייניה. בעדותה ביד ושם סיפרה גולדשטיין על בקשתה מהאוזנר שלא לספר על מות אחייניה בשל הקושי הנפשי הכרוך בכך, אך האוזנר היה נחוש בעמדתו:

"[העדות השפיעה עלי] נורא לא טוב כי זה היה עוד קרוב. ולראות את אייכמן שם זה לא עשה טוב. [...] העיקר כשהעדתי על הילדים של אחותי איך שהפרידו זה היה... זה מה שאני ביקשתי את האוזנר שאני לא רוצה להעיד בגלל אחותי. אז הוא אומר להיפך, זה יעשה לך יותר טוב שכל העולם ידע מה קרה עם הילדים. וזהו."9

לאחר השחרור נסעו אסתר ואחותה הבכורה, צילי, לפראג, שם פגשו את בעלה של האחות שניצל. לימים ילדה אחותה בת. אסתר החלה לעבוד כשיננית ואז כגננת. בשנת 1947 היא נישאה לחיים, שהיה אחראי על בתי הילדים והנוער. בשנת 1949 עלו ארצה לקיבוץ כפר רופין, אותו עזבו בהמשך למגדל העמק. נולדו להם שני בנים פטר-דניאל ועמוס, שלימים נהרג בתאונה.

סוף דבר

כאמור, 'אלבום אושוויץ' הינו העדות המצולמת היחידה להגעת היהודים לאושוויץ או לכל מחנה אחר. לא ברור לשם מה צולמו התמונות באלבום ואפשר להניח שהוא הוכן כתיעוד רשמי עבור בכיר כלשהו, בדומה לאלבומי תמונות במחנות ריכוז אחרים. הידיעות בדבר קיומו פורסמו פעמים רבות ולילי יעקב-מאייר אף נקראה להציגו כעדות במשפטי אושוויץ, שהתנהלו בפרנקפורט בשנות ה- 60'. היא שמרה עליו כל השנים עד שצייד הנאצים הידוע סרז' קלארספלד ביקר בביתה ב- 1980 ושכנע אותה לתרום את האלבום ליד ושם.

קורותיו של אלבום אושוויץ מתוארות בהרחבה כאן.

  • 9. עדות אסתר גולדשטיין, איו"ש, o.3/11252, 21.5.1999.